בבוקר כשהתעורר גילה שצמחו לו כנפיים. לבנות כאלה, גדולות,
מלאות נוצות. אתמול בלילה לא היה שם כלום, סתם גב רגיל.
ועכשיו, הוא יכול לנפנף בהן, ואולי אפילו לעוף. בשביל לבדוק את
זה הוא צריך לצאת מהבית. הוא לובש מכנסיים, חולצה אי אפשר בגלל
הכנפיים, ויוצא לחצר. בחוץ יום יפה, שמש לא חזקה מלטפת את גופו
הערום, מעבירה בו צמרמורות של עונג.
הוא מנפנף בכנפיים. לא קורה כלום. רק זה חסר לו. לקבל כנפיים
ובסוף להיות תרנגולת. הוא מכה חזק יותר באוויר. הוא לא שולט
בכנפיים כמו שצריך. התנועות כבדות, מגומגמות, קטועות. הוא
מתרכז בכל כוחו ומנסה לעשות את זה כמו שצריך. כמו שראה את
החוגלות עושות בערוץ הטבע.
אבל הכנפיים עקשניות. מתרוממות בכבדות, כאילו לא התעוררו
מהלילה, כאילו שנים של חוסר שימוש שיתקו אותן כמעט לגמרי. אחרי
רבע שעה של ניסיונות מעייפים הוא כמעט מתייאש. אבל משהו בלבו
פנימה אומר לו שהכנפיים האלה מסוגלות לעוף.
הוא מביט אל עבר השמים, מתרכז באיזו נקודה עלומה במרחבים
הכחולים האינסופיים. ואז, כמעט בלי לשים לב, כמו שרירים אי
רצוניים שהשתלטו עליו, כפופים לפקודות מסתוריות שלא הוא נתן,
מכות הכנפיים באוויר, בעדינות, כמו מפכות בתוך גלים בלתי נראים
של מים, ומרימות את גופו, לאט, ברכות, מעלה, מעלה, ורגליו
עוזבות בפעם הראשונה את הקרקע, והוא עף, עף...

כשהיא התקשרה אחר הצהריים הוא אמר לה שזה נגמר. היא בכתה קצת.
גם הוא בכה. בכל זאת שלוש שנים, זה לא הולך ברגל.