והנני יושב פה בתוך ארבעה קירות, תקרה ורצפה. ולי לא חבר העכבר
ולי לא חבר אור השמש ואיש לא ביקרני, לבד אגסוס עת חכות
למוות.
צמאון ורעב מכלים את נפשי ולבי מרופט וקרוע. לבנים קרות מכסות
אותי מכל עבר ועליי שומרים זעם, שנאה ויאוש, פן אפרוץ כלא זה
בידיי,
פן אחפור מנהרה אל החופש.  פן אהיה בן-אדם כמו כולם, בין
כולם.
והיה פשעי רודף אחריי, פורץ הוא חומות כדי לעורר בתוכי אשמה.
והאשמה מתעוררת בכאב עצום וייסורים בלי קץ, על שנהגתי כחסר
רגשות, כחסר לב ובשר, עם דם-קרח זורם בעורקיי.  אני כובש את
ראשי בידיי. אומנם אין תקווה לשינוי?!
כל הכאב וכל היאוש וכל הזעם וכל השנאה לא לימדוני לבקש סליחה
מהחוץ, או לסלוח ל"עצמי" שזועק מבפנים. בתוכי ארקב עת חכות
למוות.
מאמונתי לשאוב רציתי, משכלי לעוץ ביקשתי, מלבי לאהוב השתוקקתי
והם נאטמו בפניי, נסגרו, נאלמו ויותר לא אשמע דיבורם.
נותרתי גוף, שק עצמות ריק וחלול.
בגדתי. בגדתי בכל מה שקיים. בגדתי באהבה, בגדתי בידידות, בגדתי
בנאמנות, בגדתי ברכושי, בגדתי בעצמי.
רצחתי. רצחתי תקווה והקזתי דמה. רציתי לבחון אותה כפי שבחנה
היא אותי.
התאבלתי. התאבלתי על מי שלעולם לא הייתי ולעולם לא אהייה,
התאבלתי על חלום שלעולם לא יתגשם.
אז תפסוני והשליחוני, ואחרי את המפתח. ולא סורגים, אלא לבנים,
ולא מאבן, אלא מפלדה.
והיה זה הכלא, שאני בתוכו, שהרג אותי בדיכוי וביגון.
הכלא אשר בניתי בתוך נשמתי.
הכלא שבניתי, שנבנה מסביבי.