לעיתים, כשהדממה רועשת, יש להרעיש כדי לשמעה.

אישה אחת מתעוררת מתחת לשמיכה עבה בבוקר שבת. הבוקר פוער
אבקנים שקופים ומעטשים וחובק אותה בזרועות צוננות. היא מתערסלת
בו וחושבת שאולי הגיע יום אחר, שונה מהימים האחרונים שאין בהם
יום ואין בהם לילה.

האישה חושבת, כמה טוב שהיום שבת. היא משתעשעת במחשבה להשאיר את
עיניה עצומות ולחוות את החיים מנקודת מבט פנימית. שפתי האישה
עודן מחויכות קמעה מהזיות הלילה, בהן פגשה שוב באיש הנוהג לבקר
בחלומותיה. איש שכפות ידיו מסותתות בדיוק לפי מידת פניה, מבטו
ממיס אותה בכל חלום מחדש ושפתיו חמות ונראות כמו פרח סגור ובשל
המאיים להתפקע מעומס סודות עד שהוא נכנע ונפער, מדיף מעלעליו
ניחוח מכשף. לאיש יש פרפר צבעוני על כתפו ותלתלים שובבים
הצוהלים בחלומה. בכל חלום מחדש אין האישה יכולה להבליג ומנסה
להשחיל את אצבעה הדקיקה לתוך תלתליו של האיש.

עכשיו נוטלת האישה באצבעותיה הרכות והשקופות צעיף משי כהה
וחלק, עיניה הירוקות עצומות והיא קושרת את הצעיף סביבן. שיערה
הארוך והערמוני, מלא ופרוע ונשפך מתחת לצעיף ומשמש לו מסגרת
סתורה. האישה חושבת, כמה דקיקים קורי האוויר בשעות האלו, הזמן
עומד מלכת והשקט מלטף את הבדידות בערגה, ריחות אבקנים מטוללים
מדגדגים באף והכל טהור וזך כמו בושם של הטבע. החתול של האישה
נוהם בגרגור מנומנם על אדן החלון והיא מצידה מעסה בעדינות את
גופו החמים וחשה את שריריו הקטנים הנעים לעברה בפינוק.

האישה עוטה בגד מלטף על גופה המוצק והעגול ומשתחלת בגמישות
החוצה, כאילו נולדה ועיניה קשורות, היישר אל הבוקר הצלול. היא
פוסעת לאיטה בנקישות חרישיות על המדרכה, עד הגיעה אל גן
שעשועים שעל אדמתו המפולחת שתול דשא ירוק ולח, לא הרחק מביתה.
בנשימה עמוקה היא חופנת אוויר צלול לתוך ריאותיה ומתיישבת תוך
גישוש עדין על ספסל עץ בפינתו הדרומית של הגן, בצידה הדרומי של
הבריכה הקטנה החוצה אותו. העץ הלח מדיף ניחוח שערב לאפה,
ושפתיה נמתחות מאליהן. היא יושבת ונושמת את העולם ועיניה
העצומות מתחת למגעו הקטיפתי של הצעיף, מלטפות באהבה את דמותו
של האיש מהחלום והיא חושבת לעצמה, הנה רגע של חסד.

איש אחד מתהפך בשנתו הטרופה היפוך מספר חמש מאות. הוא מנסה
לספור כבשים, חש כיצד צומחים זיפי זקנו, חושב על אישה שאילו
הייתה לידו הייתה ודאי מחממת את לילותיו ומחליט שסיים את
היפוכיו ללילה זה. הוא קם, מצחצח שיניו ומתלבש, עייף מכדי
להתגלח. תלתליו השובבים קופצים מראשו לכל עבר והוא מתיז עליהם
קצת מי ברז ומתנער.

פטישי ההנגאובר מקישים בראשו של האיש והוא נלחם בעצמו שלא
להיאנח, ללא הצלחה. אנחתו של האיש גורמת לכלב הלברדור הגדול
שלו, שפרוותו הזהובה מבהיקה למרחוק, לגשת אליו ולדחוק לחיקו את
ראשו בדרישה תובענית לתפנוקים. האיש מושיט לכלבו את ידיו מבלי
משים, חובק את ראשו, ממולל את אוזניו הפרוותיות ונושק לו.

האיש מלטף את הכלב ומחשבות אצבעותיו נודדות ללטף גזרה מוצקה
ועגולה של אישה, ששיערה מלא וערמוני ועיניה ירוקות, ריחה מכשף
והיא כולה אוקיינוס קריר ומלטף של סודות לגמוע מהם והר געש של
לבה רותחת לטבוע בה. האיש פולט עוד אנחה עמוקה, נזכר ששבת
היום, וחש תשוקה לשאוף את דמדומי השחר מחוץ לביתו.

הוא רותם את כלבו ויוצא את ביתו שקוע בשרעפיו וצועד לאיטו,
פסיעותיו הכבדות חושפות באוזני מרצפות המדרכה את קורותיו בליל
אמש. ציפורי הבוקר מרננות מזמורים המפלחים את הדממה בפתאומיות
כזו, עד שהיא מביטה בהם משתאה ומחרישה. האיש משתרך אחרי כלבו
המרחרח אחר חתולים מזדמנים, ומחשבותיו נודדות מהתמונות שבעטיין
שתה אתמול יותר מדי, למקומות שאינו יודע לקרוא בשם. תלתליו
השובבים של האיש מקפצים עם כל צעד מצעדיו, כמו גמדים קטנים
וצוהלים במחול קסום עד שפרפר צבעוני לא עומד בקסמם ונוחת על
כתפו.

האיש מקשיב לשקט וחושב על גווניו. הוא חושב שיש שקט נעים,
שמלטף את האוזן ונושף בה חרישית ושעושה הרגשה של צמר גפן
חולמני. ושקט סואן, כזה של חוף הים כשהמיית הגלים נבלעת בו,
ויש בו תחושה מתמשכת שמשהו קורה גם כשהכל ריק מסביב. ושקט
ששומעים על הר גבוה, כשהאוויר מוחשי כל כך שאפשר למשש אותו
ומרגישים במימד אחר. ושקט כבד, שרובץ חזק על האוזן ולא נותן
מרגוע. שקט ששומעים כשלבד, כשרוצים רעש, כשהוא עושה דווקא.
האיש מנסה להחליט איזה שקט הוא שומע ויודע שזה שקט נעים.

האיש מגיע לגן השעשועים הסמוך לביתו ופוסע לאיטו על הדשא הלח.
צלילות האוויר בבוקר ממלאה אותו חדווה מהולה בציפייה לא מוסברת
והוא מתיישב על ספסל בפינתו הצפונית של הגן, מצידה הצפוני של
הבריכה החוצה אותו, ובוהה בשמיים החיורניים מערפילי הבוקר,
מפסל בהם את האישה שבגופה חשו אצבעותיו קודם, ועדנה פושטת
בגופו.

השמש מתחילה לפלח את שרעפי הבוקר, מביטה בחמלה על האישה והאיש
ושולחת קרניים חמות המשחקות ביניהן ומהבהבות זו לזו בינות
לעבים, והאוויר מלטף בחמימות. קרני השמש השובבות מלהגות ביניהן
ונדברות להאיר את הגן היטב, לא להותיר אפילו פיסת צל אחת
לרפואה. אורן של הקרניים מגביר את החום.

האישה מתחילה לחוש במועקת החום וכריות אצבעותיה הרכות עורגות
לגופו המתפנק של החתול המנמנם על אדן חלונה. היא קמה ממקומה
בהיסוס ומתחילה ללכת, הזויה מעט, הצעיף עודנו קשור על עיניה
ושיערה הערמוני פרוע מתחתיו, לאורך הבריכה לכיוון ביתה. אך
עיניה הקשורות של האישה מוליכות אותה שולל והיא פונה לכיוון
פתחו הצפוני של הגן, במקום לפתחו הדרומי.

כלבו של האיש פוער פיו, משרבב בצמא לשונו הלחה ומתנשף בקול כי
חום השמש הופך את פרוותו לכבדה לו עד מאד. האיש מרגיש כמה הוטב
לו וראשו אינו כאוב יותר, והוא קם, סהרורי קמעה, כדי לשוב
לביתו. הוא פוסע על קו דשא דמיוני לאורך הבריכה, שקוע
בהרהוריו, ואינו שת ליבו אל כך כי פניו לכיוון פתחו הדרומי של
הגן במקום לפתחו הצפוני.

קרני השמש אוחזות ידיים ומניסות ענן אובד חצוף המנסה להידחק
ביניהן. השמש מביטה במתרחש ומחייכת לעצמה, חיוך עתיק ועתיר
קרניים.