לא צריך מילים גדולות,
בשביל לעשות לי כואב במוח.
מין לחץ מתסכל בראש
שגורם לך
לנטור טינה
לבורא עולם.

'אמת', 'שקר', 'יפה' ו- 'מכוער'
תגרומנה לי
למרוט את שער ראשי,
ולצעוק בכל קולי:
מהי התכלית בכלל?

ומילים גדולות כמו אבולוציה
או מפץ גדול או כימיה
או אינסטינקט או קוונטים או אטרופיה
כבר לא תשבענה את רוחי
כי בהן תשובה אין.

ומעל ראשי תמיד לה תרחף
תשובת אמת זוהרת,
שמוחי אולי יקלוט,
אך יצור קטן שבי ידחה בבעתה
כי הוא תוכנת לדחות אותה.

ואמת זו
כה פשוטה וכה מורכבת,
כה קלה וכה קשה,
כה עדינה וכה ברוטלית,
חיננית ומסנוורת.

ודחייתה הרפלקסיבית
עושה לי כואב במוח,
וגורמת לי
לנטור טינה
לבורא עולם.

ומהי אותה אמת?
שהתכלית היא בחירתנו,
שאנו כאן מרצוננו,
שהעולם יציר כפינו
ושלמידה היא ייעודינו.

ובסיום כתיבת שורות אלה
משך בשרוולי אותו יצור עלוב,
המפוחד מהאמת,
ובאיומי מוות הכריח אותי להוסיף:
"וכל השטויות האלה".