בקרע בין מציאות לדמיון
יוצאים יצורי אגדות
מרחפים להם נטולי משקל
בעיר מציאות של הזיות
הם באים לבקר אותנו כאן
כדי שלא נרגיש לבד
ולפעמים הם באים לספק סקרנות
לבדוק אם העולם שלנו נחמד
ופעם בכמה אלפי שנים
יוצאת הפייה שלי מהאגדה
ובדיוק במקום שנבנה מעל הקרע
היא יושבת על הבר ושותה
מצחקקת לה, חצי מעורטלת
היא רוקדת כאילו אין מחר
הרי בבוקר אני צריכה לחזור לסיפור
אבל עד אז, מותר
וכל מי שמסביבה נמצא
נופל בקסם שהיא מפזרת
וכולם רוקדים איתה ובגללה
אפילו אחרי שהמוזיקה נגמרת
על כל תנועה של גופה השקוף
אני בדמעה משלם
וכל חיוכיה פורטים על נימים
של לב שלא יהיה עוד שלם
יושב וכותב לה כמה שורות
שמתוכן זועקות שלוש מילים
ובעודי מחליק הפתק לידה
היא שולחת אותי, בחיוך, לעננים
ובשבריר שנייה, הכל ברור לי
וחיוכה מתרחב:
הן אני תמיד הייתי אהובתך
ולנצח אחייה בליבך האוהב
יצאתי והלכתי, מתעטף במציאות
עם מוחשיותה ואמיתותיה הכבדות
לוחשת לי באוזן, בקול תקיף
שפיות קיימות רק באגדות
ואני, לא מעיז לסובב את הראש
כי אז לא אוכל לעצור את הדמעות.