עייפות הזמן
ייאוש המציאות
תחושה של החמצה מעורבבת בהרגשת חוסר אונים
תמונות מעורבבות בפסקול אילם
עיוורון הדרך עיקולי הצועדים
התמרורים במסך שחור
הפנים מכוסות מן העיינים עד הפה
השיער קירח
הבטן מדולדלת
וצועדים
לפי הקצב
לפי מטחי היריות, וקולות הנפץ
צועדים
כמעט עיוורים כמעט אדישים
הידיים קשורות לגוף
הרגליים הן היחידות שנותנות  מרחב
צועדים ובועטים באבנים
מגע הרגל עם האדמה הוא קדוש
כמעט כמו יריעת השמיים שמעל
ילדים עומדים בצד הדרך
קולטים כול קול, לומדים כול מבט עיינים
ובין לבין צועדים עם הצועדים
מחויבות הקודש
לרגלי האיוולת
ההרים צועקים אבל לא מסוגלים לנוע ברוח
והרוח לא מסוגלת להביא בשורה
הצועדים צועדים
האדמה מחכה
בבתים מסוימים כיבו את האורות
אנשים מסוימים סגרו את העיינים
מחסומים בין הקהל לצועדים
ציפור מעל עפה
לרגע נדמה שהיא מלווה את השיירה
ובעצם קר עכשיו
ותיכף עולה חשיכה
זרקור ענק יעלה ויאיר את השיירה
העיוורן הולך ישר
הייאוש אוגר כוח להמשך המסע
ורק המחשבות מתעקלות
והחלומות נחים
כאילו אלפיים שנה עבדו ועכשיו זקוקים למנוחה
מים ואוכל מקום לישון
והילדים צועדים בשקט
האימהות מחזיקות את ידיהם
מרגיעות אותם שלא יבכו שלא ישמיעו קול
כואבות העיינים
הדרך מתעקלת, הייאוש לא מתעוור לעולם
רק הצועדים נופלים אחד אחד