הגעתי אליהם כשהייתי בן ארבע. אמא כל הזמן לחשה לי שאני מיוחד,
שהם בחרו אותי. הייתי כל-כך מבוהל שהשתנתי על הרצפה. כאבה לי
הבטן מרוב פחד, אולי גם הפעם זה לא יצליח? הייתה שם ילדה קטנה
שנראתה כמו ציור שראיתי פעם בחלון ראווה בעיר, תלתלים זהובים
גולשים על גבה, עיני שקד זהובות, כל הזמן כרכרה סביבי, חסרת
סבלנות.
שותק, בחנתי את הבית שבו הם גרו, רחב ידיים, חצר מגודרת,
במרפסת ברכת פלסטיק וצינור מים נחשי שזרזיף קלוש קולח ממנו כל
הזמן. אמא ישבה על כיסא נדנדה בחדר המגורים, חיבקה וליטפה
אותי, על פני, על גבי, מבטיחה, יהיה בסדר, תראה שיהיה בסדר. הם
לקחו אותי לרופא. הרופא בדק ואמר שאני במצב תזונתי ירוד, תוצאה
של הזנחה ממושכת. שלוש ארוחות חמות ביום, לא היתה לי בעיה
לגמור הכל מהצלחת. את התרופות, אמא פוררה בתוך האוכל  והרבה
תשומת לב, הורה הרופא. ואני קיבלתי. היינו ממש משפחה, אמא,
אבא, ילדה זהובה ואני.
לאט ובהדרגה, התפוגגה החרדה, אבל צל של חשש עדיין ניקר. אמא
תמיד ידעה להבחין ובמילה אחת לנפץ את הבועה הכואבת שישבה לי
בבטן. אפילו חברים חדשים הכרתי בשכונה. בשעות אחר-הצהריים
נפגשנו במגרש המשחקים, בועטים בכדור, מתרוצצים, משחקים תופסת,
חוזרים הביתה מזיעים וצמאים, אמא פותחת את הדלת בחיוך וקוראת
לנו לשתות מים. בערב, אבא היה מתכנס מאחורי העיתון, אמא חוזרת
לכסא הנדנדה שלה, מלטפת אותנו, קוראת  לנו סיפור, סוף סוף,
משפחה אמיתית.

בחורף, הבטן של אמא התחילה לצמוח. בהתחלה היה שם כדור טניס
קטנטן שהלך ותפח כל הזמן. עכשיו כבר היתה לה פחות סבלנות.
כשקפצתי על הספה ברגליים יחפות כמו תמיד, היא כבר לא חייכה
ונזפה בי שארד. הארוחות היו מקופסאות או שקיות, לא טעימות כמו
פעם. בעיניים שלה צץ מבט חדש, אבא אמר שלמבט הזה קוראים
עצבנות. דוקא מאי, היתה מרוצה. כל הזמן קיפצה ופיזזה, מזמזמת,
עוד מעט יהיה לי אח חדש. ומה אני, חשבתי? מה יהיה איתי? מאיפה
יגיע האח החדש הזה? ואיך היא בכלל יודעת? ולמה לי אף אחד לא
אמר?
התחלתי להתעורר בלילות, חסר מנוחה ודואג. הסתובבתי בבית החשוך,
פותח דלתות במטבח, מקים רעש, שמישהו כבר ישים לב, שידברו איתי,
שיגידו לי מה קורה. אמא רק צעקה לי מהחדר שלה שאני אפסיק
להרעיש, כי היא לא יכולה לישון ככה. לאן נעלמה האמא הדואגת,
לאן נעלמו ההבטחות שלה?
לילה אחד, הרעשתי חזק באופן מיוחד. אמא גם כעסה באופן מיוחד.
היא אפילו הכתה אותי. נעלב, פתחתי את דלת הכניסה של הבית
ויצאתי החוצה. אף אחד לא הרגיש. רצתי בכל המהירות בכביש, חושב
מתי הסיוט החוזר הזה יגמר. מכונית הגיחה מאחורי, בחריקת בלמים
צורמת, ניסתה לסטות, אבל מחצה אותי מתחת לגלגליה.
עכשיו אני סוף סוף מוגן. יושב לי על ענן, צופה במשפחה המאושרת,
מוקף ביתומים כמוני, פאקו, לברדור, גדול ולבן, שרה, פודלית
שתלתליה סבוכים, מוקי, בעל האזניים השמוטות., נובחים את עברנו
עלי אדמות.