חופר בור, מסתכל פנימה אבל רואה רק שחור, שחור זה צבע, אבל
בשחור הזה יש גם נפח.. אני מכניס את ידי להיכן שפעם הייתה אדמה
ומגלה שבעצם זה חור, אבל חור להיכן, ואז אני מבין שבעצם אני
חולם, אני נושם נשימה ארוכה ולא מרפה, מכניס אוויר, הרבה
אוויר, החזה שלי כבר מלא כמו בלון, ועוד אוויר ועוד אוויר..
ידי כאגרוף וגופי כבלון,  כאב, הציפורניים שגדלו עד מאד בדקה
האחרונה נכנסות לבשר ופוצעות אותו, כאב, אך אני ממשיך להכניס
אוויר לא מבין לאן אך יודע שיש עוד מקום. ועוד מקום ועוד מקום,
כמו זקנה בדירה מסריחה אני מוותר לרצון.

ואז פתאום השקט מגיע.
שקט שקולו כקול בס.
רועם.
מסביב אין כלום.
רק אני.
מסביב ריק.
כוכבים וחושך.
רואה פני ילד.
הראש שלי מתחיל להתנפח.
להתנפח.
אני מתאמץ שלא יתפוצץ.
רוצה להוציא ציוץ ובטעות מוציא את האוויר.. אך במקום נשיפה
יוצאת צעקה, בידי דם רב נוזל אל החלל שמסביבי.
צעקה.
אאאאאאאאאאאאאאאאאאההההההההההההההההההההההההההההההההההההה...
בתחילה שפתי מתייבשות, ראשי מתנפח.. עורי הופך ללבן.. כאב בכל
גופי, צועק וצועק, זה כל כך כואב..
כואב, וכואב, וצועק וכואב, ואוחז בבשר ודואב, וכואב. והצעקה,
קולי באוזני כבר כמה שניות לא נשמע, רק רטט עובר בגופי, רטט
הצליל והנשיפה.. אאאאאאאאאאאאאאאאאאהההההההההההההההההההההה
אני צועק..
אאאאאאאאאאאאאאאאאאהההההההההההההההההה....
ואז נגמר האוויר, אך אני ממשיך לצעוק, ובמקום אוויר יוצא גופי,
מתוך העור דרך הפה, העור שכבר מזמן הלבין נקרע על ידי הצלעות
הנשברות בחזי, זה כואב כל כך, קריסה.. הלחץ משתחרר ותמונת הילד
הצוחק מהדהדת.. כל הדם זורם מפי, והבשר, וזה כואב כל כך, אבל
אני כבר מת מזמן, רק הצעקה נשארה, יודע שכאשר היא תגמר כך גם
הסיבה לקיומי, אז אני צועק.. מפחד שהבשר יגמר שרק עור יתנדנד
במקום בו פעם היה גוף מוצק.
והצעקה, כבר לא נשמעת, לא לעץ ולא ליער, אך מרגיש בתוכי שתבוא
לקיצה, ושמח כי לפחות אדע שהגיע הזמן ללכת, ואולי יהיה לי טוב,
ושמח, ואולי תבוא נשיקה, אולי גם חיבוק.

חמימות שמלטפת בליל, רכות של מגע אמיתי, סוף לכאב, סוף
לבדידות.
אף פעם לא הייתי ילד באמת. אף פעם לא הייתי מאוהב באמת.
מתגעגע.