הבהייה בחלל הריק יכולה להיות מעניינת. ואולי בעצם לא, מעניינת
זו הגזמה, אבל יותר מעניינת מהרבה דברים.
שיעור לשון, למשל, הוא אחד מהדברים האלו.

..ובעצם, מה יכול לשעמם יותר משיעור לשון? שיעור תנ"ך. זהו.

"מה קורה לך?! על מה את מסתכלת ככה? אני יודעת שאת לא מסוממת,
אז תפסיקי לרחף ככה ותחזרי למציאות שלנו!
וחוץ מזה אני רוצה לראות אותך אחרי השיעור, הדבר הזה שעובר
עליך לא מוצא חן בעיני."
המורה הזאת דאגה לה. אבל לא ממש היה אכפת לה מאף אחד, וגם
מעצמה.

עכשיו, כשהיא חושבת על זה, אף שיעור לא עניין אותה.
היא איבדה את העניין איפשהו בגיל חמש, זה היה בטיול ההוא לגן
החיות.
הם בדיוק עברו ליד הפלמינגואים, הם עשו משהו נורא מוזר.. אולי
הם נפלו?
נראה כאילו שניהם מנסים לקום ונופלים בכל פעם מחדש.. עכשיו הם
פשוט שוכבים אחד על השני ומתגלגלים. טיפשים, זו לא הדרך
לעמוד.
כולם כבר הלכה ורק היא נשארה מאחור, לקח לגננת זמן לשים לב
שהיא נשארה שם, מרותקת ליצורים הורודים האלה שמנסים לקום שוב
ושוב ולא מצליחים. זה הצחיק אותה.
"מה קורה לך?! על מה את מסתכלת ככה?! בואי כבר!"
היא שאלה את הגננת, קראו לה נורית? או שזה היה אורית? נו טוב,
בכל מקרה, היא שאלה אותה מה הם עושים.
הגננת הזו, אביבית זה היה? היא הסמיקה, והתחילה לגמגם משהו על
חסידות.. טיפשה. מדובר בפלמינגואים ולא בחסידות! וגם אין שום
קשת בענן באופק, אז מה על מה לעזאזל היא מדברת?
פתאום היא נזכרה בספר הזה, שהיה עמוק בתוך הארון של אימא ואבא,
היה בו פלמינגו, אבל אחד עם מקל ארון כזה, והוא היה מפלסטיק,
כמו זה שיש לנו בגינה וילדה בלי בגדים!
היא אפילו הצליחה לקרוא את מה שהיה כתוב על הכריכה באותיות
ורודות זוהרות- יחסי סין עם עצמים דוממים. שם דיי מוזר, לא
ידעתי שסינים לא לובשים בגדים, אבל לא נורא, עכשיו אני יודעת.
כשהיא הסתכלה טוב, היא ראתה שמאחורי השיחים הייתה ילדה ערומה,
וגם ילד ערום. וגם הם נפלו! אולי בגלל זה יש גדר, כנראה שבתוך
השטח של הפלמינגואים נורא קל להחליק או משהו.
רגע, אז הגננת שיקרה! מה אני אומרת? הגננת שיקרה?.. לא יחלוף
הרבה זמן ואני אגיד שישו משקר.. והכומר משקר בדרשותיו.. ואם
ישו אז אולי גם אמא? לא אמא! לא יכול להיות!
אבל זה מה שהיא אמרה על הגננת.. אז יכול להיות.
החששות מילאו אותה, היא הרגישה הרגשה מוזרה של חוסר ודאות,
כזאת שמרגישים כשמגלים שהאליל שלך הוא סתם ג'אנקי שמן עם הרבה
יחסי ציבור.
ברגע אחד היא איבדה את האמון בכל האנשים שהכי העריכה, והתחושה
הזאת לא עזבה אותה. ואולי היא אף פעם לא תעזוב אותה?

היא עזבה. זה לקח כמה שנים אבל בסוף, זה קרה.
משהו אחר מילא את המקום הריק של אי הודאות, חוסר עניין.
אם היא לא סומכת על אף אחד, היא לא תשתף אף אחד במה שהיא
יודעת, אז למה לדעת?
ואם מישהו ישתף אותה במידע שלו, בהערכה או דאגה, הוא סתם שקרן,
גם עליו היא לא תסמוך.
ואם לא זה ולא זה, אז למה להתאמץ? הכי כיף למלא את משבצת
הבעיות הנפשיות בחוסר עניין, אבל לא מהסוג של הציבור.

בכיתה ד' לקחו אותה לפסיכולוג, איש נחמד, חכם, כזה שרואים
שהוא לא עושה את העבודה שלו בשביל הכסף.
שקרן. הוא חייב להיות שקרן. אסור לי להאמין לו.
הוא מצדו אמר שיש לי בעיות בתפיסת העולם, ושבכלל אני מזלזלת
בכולם ולא סומכת על אף אחד.
אבל הוא סתם שקרן.

"הילה! הילה! מה קורה לך? אני מדברת אליך ואת לא מגיבה!"
המורה הזאת, היא נראתה כל כך מתחשבת, אינטיליגנטית, וראו
בעיניים שלה שהיא באמת דאגה לי.. עוד שקרנית לאוסף. המבוגרים
האלו, הם אף פעם לא ילמדו.

והיא יצאה לשירותים כדי להסניף עוד קצת.