עוד יום שלישי אצל מזל.
איכשהו, תמיד יוצא לנו להיפגש ביום שלישי - "פעמיים כי טוב".
עברו כמה שנים מאז שנפגשנו פעם אחרונה, אבל בכלל לא מרגישים.
הדרך נראית אותו דבר - כביש אספלט חום שחותך בזיגזג גוש צהוב
ומיובש של אדמה.
הבניין נראה אותו דבר - מקולף מבחוץ, מלוכלך מבפנים, והמדרגה
בקומה שנייה עוד שבורה.
גם הדירה לא השתנתה - הכתם האדום במטבח עוד שם, התיקרה בחדר
השינה עוד דולפת והטלוויזיה בסלון עדיין פתוחה בלי קול על
פוליטיקאי חדש שממחזר חזון משומש.
אפילו הסטיקרים שמודבקים על הקיר (מזל חולה על סטיקרים) נראים
אותו דבר - "הגידו כן לזקן", "קרבי זה הכי - אחי", "אין שלום
בלי ביטחון", "תנו לצה"ל לנצח", "היכונו לביאת המשיח", "האחרון
שיסגור את האור".
רק התמונות שעל השולחן התחדשו - לתמונות של האבא, הבעל והבן
,שעמדו שם קודם, הצטרפו החתן, בן דוד ושני נכדים.
מזל אומרת שהמשק הישראלי היה מת לכזו צמיחה.