אתה נולד לחיים מקבל אותם כמתנה,
צריך לכבדם, לא ניתנת לך הברירה.
בחיים אתה נמצא ומקבל חינוך, שהמוות הוא עונש, בריחה אנוכיות.
אתה גדל ומבין, לפחות מנסה, מדוע כולם מפחדים מהמוות הרי הוא
קשה.
אנו חיים בעולם שכל יום בו מתים,
מיותר ממיליון ואחת דברים שונים.
יש את אלה שמתים מחוסר בחירה
אך יש את אלא שמתאבדים, מדוע לא נדע?!
כיצד מחליטים אם להישאר או לעזוב?
מחר זה מחר, אולי מחר יהיה טוב?!
וכשבסוף מחליטים שלך ממש רע,
צריך להתחיל לחשוב על החברים, על המשפחה.
אתה הורג את עצמך, עוזב את חייך,
אך באותו הזמן הורס את החיים לכל קרובייך.
האם להישאר ולרצות אחרים, לסבול בשקט בלי להרוס עוד חיים,
או שתבחר אתה להיות אנוכי, את יגונך לעצור וחיי קרוביך לשבור.
חברתכם התאבדה אז ברור שתבכו,
בהתחלה זה כואב כי היא כה קרובה אל הלב.
זאת שניסתה תמיד אתכם לשמח, שברה את ליבכם וברחה ללא התרעה.
לא טרחה להשאיר סיבה בפתק להסביר מדוע את חייה עזבה והלכה
לעולמה, כנראה שהוא באדמה!
הדמעות מטפטפות אל האדמה נספגות, אל המקום בה נקברת גופת!
אך למרות הרקבון החיוך המסתורי נשאר על פנייה,
כמו שתמיד היה כל כך זדוני!
ועזבה היא אתכם עם המון שאלות,
שעליהן אף אחד מלבדה לא יוכל לענות.
אז נגבו הדמעות כי היא לא חוזרת,
והמשיכו בחייכם, זה רצונה, כפי שהרגישה מיותרת!