הנה הוא יושב לו - שם בפינה ,
שקט ורוגע - חסר הבעה .
קרוב אליו יושב אנוכי ,
יושב ובוהה - סתם, באופן שמימי

לפתע בוקע צלצול -

זה אותו הצלצול ששמעתי -
עת בבית הספר למדתי :
לשיעור, להפסקה, או לסתם אסיפה .
אז היו הימים הגשומים שאהבתי ,
עם מעיל, מגפיים ותיק הלכתי ,
ובשלוליות השפרצתי וקפצתי ...

ושוב בוקע צלצול -

זה אותו הצלצול - כה עז וצלול,
שהזכיר את ימי במחצבה .
אותו הפעמון , שהתגבר על השאון,
והכריז לכולם :"הפסקה!".
חום ואבק נישא , תנועת רכבות המשא ...
אך כל זה תם , ולא ישוב עוד לעולם.

ושוב צלצול , אך קצר מתמיד -

בתוך לבי בוער כלפיד .
אין בכוחן של מלים לתאר ,
את שראיתי - עת הייתי בעולם מתייר:
ארמונות מוזהבים, מגדלים נישאים,
ויונים שנופשות בככר.
זה היה הצלצול השלוח ,
של קטר רב קומה ורב כוח ,
שנשאני מסביב לתבל - כמה אהבתי לטייל!
אך גם זה חלף לבלי שוב .
ואני יושב פה , יושב בעצבון -
סתם זקן שבוהה בטלפון . .