אז הנה הוא עכשיו. בדיוק עכשיו. בא לכאן ונעמד מולי. מסתכל
עליי בפרצוף הזה שלו שאי אפשר לעמוד בפניו. הפרצוף הידוע לשמצה
של מישהו שרוצה חום ואהבה. כמו כל היצורים הקיימים בעולמינו
(חוץ מאנשים רעים וחסרי רגשות למיניהם...).

הכרנו בספטמבר, לפני שנה. אחותי הגדולה החליטה שהגיע הזמן
להביא אותו הבייתה להכיר את כל המשפחה ולקבל סוג של "אישור" על
ההחלטה שלה לגור איתו בדירתה המדהימה בתל-אביב. כבר ברגע
הראשון התאהבנו בו. כולנו. במכה אחת. כי הוא מישהו שאי אפשר
שלא לאהוב אותו.

האמת, בהתחלה, היינו צריכים קצת לחנך אותו כי היו לו הרגלים
משונים (ולא, אני לא אפרט אותם. זה לא חינוכי כל כך).

כעבור שבעה חודשים בערך אחותי אמרה שהיא רוצה שהוא יעבור
אליינו לבית כי אין לה זמן אליו כמעט (אחותי בחורה עסוקה. הבנו
אותה). מאז שהוא עבר לפה אנשי הבית (אבא, אחות קטנה ואני)
הגיעו למסקנה שאמא היא אישה מוזרה קצת (במובן החיובי) כי כשהיא
מדברת אליו היא נשמעת מוזר...הוא לא תינוק אחרי הכל!

כשאני מסתכלת עליו עכשיו אני לא יכולה לדמיין את חיי בלעדיו
וכשאנחנו טסים לחו"ל כל הזמן אנחנו חושבים עליו ומחקים אותו
ואת התנועות שלו והרעשים שהוא עושה.

החברים שלי לא יודעים אם הם אוהבים אותו או לא כי הוא נורא
אנרגטי וחכם בשבילם. כמו כל אחד, הוא עושה טעויות ומשגע אנשים
שחיים איתו כי יש לו התקפי רעש מטורפים. אבל לא נורא... הוא
כלב.