אני עולה על הרכבת האחרונה.

תנופפו לשלום, והשלימו, לטובתכם,
ותנו לעוגב להשמיע קולו.
אתם לא צריכים ללמוד, רק תניחו את ידיכם,
זה יצא כבר לבד.

עוד אחד הלך, זה קורה בחיים,
עוד הינומה כבדה ואריגים שחורים -
גם על זה נתגבר.

והוא הלך, כמו שהלכו מאות לפניו,
כמו שילכו מאות אחריו, ותוך שבוע,
חיים יחזרו לתיקונם, ושוב תהיו עבדים של המציאות,
ושוב תרדפו אחר מטרה לא לכם, ואחר אותו זהב,
שהוא בעצם כמו זבל בשבילכם.

ואנשים כבר התרגלו בבוא הזמן,
לעטות שחור על גופם, ורק אז,
הם לא חומדים, חומסים, רוצחים, או אונסים,
כי אז, הם מרגישים חלשים,
כמו בובות הקשורות בחוטים לידיים עייפות.

ותוך שבוע זה עובר, ואף-אחד כבר לא זוכר,
ובמהות קיומו לא מהרהר.
כי כבר מתו מאות לפניו, וימותו מאות אחריו,
וזו בדיוק הסיבה שהלכתי!