מתוך כל הצעקות, הרעש והבלגאן, הדבר היחיד שיכלתי לשמוע זה את
הפלאפון מצלצל. שוב ושוב. אותו הצלצול. רגע הפסקה, ואז עוד
פעם. הצלצול של נוקיה.Nokia tune.

מוזר איך בתוך כל ההסטריה התחלתי לחשוב על הכושי בפרסומת, ההוא
שרוקד ומתופף לצלילי הצלצול, ועל הילד הקטן עם הנוקיה של אמא.
זה בטח פרסומת מחו"ל. בארץ לילד בגיל כזה כבר יש פלאפון משלו,
אין מה לעשות, ההורים דואגים. הפלאפון שממנו בקע הצלצול הפעם
היה עם פנל כתום או צהוב, משהו בסגנון. הוא היה מונח על האספלט
הרטוב באמצע רחוב יפו, וצלצל. כמו משוגע הוא צלצל.

בתוך נהר של דם הוא צלצל. בתוך ים של אנשים. מבול של סירנות,
הבהובים וצפירות, אבל הוא צלצל. והוא היה הדבר היחיד ששמעתי.
אנחנו הינו הראשונים שהגענו. רצנו בין הפצועים, אבל גם כשהייתי
רחוק הצלצול הדהד לי בראש ולא עצר לנוח. תוך כמה שניות הגיעו
הכוחות.    

ליד הפלאפון היה שרוע נער פחות או יותר בגילי. הוא היה מסומן
בסרט ירוק על היד, האלה של הפצועים הקלים, ושל אלה שבמצב אנוש,
כי עדיף לטפל קודם באלה שיש להם סיכוי לחיות. במבט חטוף לא היה
קשה להבחין שהוא לא נכלל בקטגוריה של הפצועים הקלים. אחרי
שפחות או יותר סיימנו עם השאר, באמת הגענו אליו.

כשאתה באמצע החיאה, אין לך תחושת זמן. שתי דקות נראות כמו נצח,
ושעתיים נראות כמו גיהנום, שזה בערך אותו דבר במונחים שלנו.
וכל הזמן הזה הפלאפון לא הפסיק לצלצל. בני זונות של פלאפונים
מיצרים נוקיה. משהו חזק. עכשיו רק צריך לענות להורים שלו. מר
וגברת.. הפלאפון שרד את הפיצוץ, אבל הבן שלכם לא.