גיוס הפתע היה ידוע מראש. הוא הגיע דרך הודעות כתובות, פתקים,
טלפונים שחזרו שוב ושוב והודיעו:
אולי נקרא לך בשבוע זה וזה. אולי נקרא לך. אולי נפנה אליך אולי
ניקח אותך. אולי נבדוק את מהירות הגעתך.
אולי? אם אולי אז למה אתם מודיעים? אולי לא? אולי.
אולי. זה בטחון. מה אתה לא מבין?
חימה עצורה מתעוררת בי כמו נהר אדיר שעולה מתוכי גורם לראותי
להתכווץ, ללבי לפעום בעוצמה מוגברת ולפני להחוויר. אני הופך
לכדור של אש, ליורה רותחת המחפשת כפר שליו להתפרץ עליו ולשרוף
אותו עד אחרון הבתים, עד  אחרון המזלגות במטבח נטוש,  עד הבובה
האחרונה המוטלת ממורטת ומסמורטטת, לא חשובה מספיק כדי להילקח
במנוסת הכפריים המבוהלים שאינם מעזים אפילו להביט
לאחור ולראות אותי מתנפח מתפוצץ ומתגלגל ישירות אליהם.
אינני יודע אם הכפר הנשרף בתוך נחשול היורה הרותחת הוא בסיס
צבאי משמים או משרד קטן ודי מסריח הנמצא בדירת מרתף בתחתיתו של
בית רעוע ובלוי במרכז תל-אביב.(אחורי המסעדה הסמוכה נופחים את
שאריות הסעודות אל תוך פחים ענקים ומכוערים שאף פעם לא נשארים
סגורים. אלה  מופנים אל חצר הבית בו אנו ממוקמים וממחישים את
נוכחותנו בתוך ענן של סרחון נוקב.)
"סיימת את ספירת המלאי?"
"מה?"
"ספרית המלאי אצל רוזנטל מחסנים?"
"רוזנטל?"
"השמן עם העין הפוזלת...הנודניק המאכער עם המחסנים של הסרטים
הכחולים בדרום תל-אביב?"
"אה, כן."
לשיחות האלה  אני מגיב בתחושת גיחוך מתנדנדת. אני מתנער מהן.
אני רואה את אנשי ההרגזה ההעלבה וההתנצחות. אנשי העקרונות
שנעלמו זה מכבר, מתקרבים אלי נושאים עימם מלאי של ניג'וס
וטרוניות
עלי, עלי ושוב עלי. בשבילם יש לי רק בוז. הרבה בוז. הרבה נאחס
וזלזול.מדי פעם אני מתנצח איתם בראשי. עם הרבה ארס והרבה כעס.
אבל מה שנשאר זה רק נאחס והסטתם מתוך מוחי וראשי אל מקומות
אחרים בגופי.
אני בוחן את דמותי במראה בשירותים.(מראה מסריחה מטונפת שעובדי
הניקיון רק מורחים עליה את הלכלוך שמצטבר עליה בתהליך איטי,
מרקיב ובלתי נמנע) מה אני רואה שם? כלום. אדם מחוק. אדם
שאינו אדם. אדם המוותר על עצמו מיום ליום. הולך ומתאיין והופך
לנקודה מוכתמת וממורטת על המראה בשירותים. אולי זה טוב תרגיל
פתע. הזדמנות לברוח.
"לאיפה אתה הולך?"
"מילואים. הקפיצו אותי."
הבעת חשיבות. צידוד אף חצי עליון. קול המתבגר שלי (בגיל
שלושים) הופך לנמוך ובאסי. קול של מנהיג. מאפסות לתותחות וכל
זאת במחי טלפון אחד. אפילו שלי מהטלמרקטינג (שפמפם, תלתלים
המוברשים באדנות אצילית לצד, גבוהה, חזה קטן ורגליים שאין לדעת
את נקודת עצירתן. פנויה ללא כוונות חתונה) אולי תביט בי
בהערכה.
בשבוע הבא יבוא הפתע ונלך כלל לא מופתעים. הכל מוכן. הצידה
באוטו מוכנה(סיגריות זולות ובוטנים, שתייה קלה ועיתון אם יהיה
פקק או שנצטרך לשבת שם ולחכות עד שורד הפקידה תתפנה אלי.
לא רוצה למהר כשאגיע לשם. אשב ואחכה מחוץ לאוהל המאובק, תחת
אורה של מנורה חיוורת אקרא את הכותרות והפרסומות ואולי מישהו
יוכל להתחיל לדבר איתי.
מה עם "הפועל".
ערפאת הזה. כלב. כלב. המצב. הסכסוך. למה מובטלים. איפה ההייטק.
תראה איזה זונה זאת.
סיגריה. אש. אולי קצת פיצוחים ונזוז כשנהייה בטוחים שלאחר
שנגיע הביתה נתמוטט בתוך המיטה עייפים אך.
ביום התרגיל הגעתי למשרד מחכה בקוצר רוח לטלפון מהמילואים.
לפתע.
הטלפון מצלצל. עוד פעם רוזנטל.
הגיעו הסרטים עם הלסביות בוא לספור. אמרתי לך שהיום מקפיצים
אותי למילואים אני לא יכול. המשרד שלכם אתם רק דופקים אותי,
אני רוצה למכור ולא יכול כי אני מחכה לספירות המלאי שלכם. עזוב
אותי.
מחר נבוא מחר.
רק שלא יקפיצו אותי בערב, אני רוצה לקראת תחילת  אחר הצוהריים,
רוצה שייקח לי הרבה זמן להגיע, לשבת ולחזור. לא רוצה לספור
היום סרטים כחולים של אף אחד.
אני לא יודע. אבל הגוף שלי מתרגש ונחלש. מתכדרר ומתקרר. נחוש
כולו לסיים את היום הזה במקום אחר לחלוטין (ולא במחסנים של
רוזנטל) .
היום עובר ואיתו גם הפסקת הצוהריים. משתהה על עפעפי נמנמנות
חטאה שאין לה מקום במשרדנו העמלני. אלינו מגיעים עסקים של
סרטים כחולים, דיסקים, אלכוהול ודוגמניות. אצל כולם אנו סופרים
את המלאי, מודיעים מה חסר עושים ניתוח כלכלי וממליצים על צעדי
המשך. חשוב מאוד.
מתי יבוא הטלפון? בסביבות השעה ארבע, בה כבר מיציתי את כל
תרגילי ההתחמקות מהמנהלים והלקוחות הוא מגיע. ישר אל הפלאפון,
מצלצל נעימה קלאסית שהפכה למכאנית ומגוחכת הגורמת לרעדה בכל
פעם שהמנגינה הזו בוקעת במקומות אחרים.
צא לדרך מחכים לך.
איפה. בנקודת המפגש. קדימה.
אף אחד לא שואל אותי לסיבת יציאתי ולצורת ההליכה שהפכה מכפופה
ומהורהרת להליכה זקופה, רחבת כתפיים ובעלבתית. את איש זה לא
מעניין. הם מחכים לבואה של השעה שתודיע על הליכתם. גם לשלי
מהטלמרקטינג לא אכפת. היא מדפדפת בספר הטלפונים, מחפשת לקוחות
למשרד.
עיניה ואצבעותיה מרפרפות על רשימת השמות בתוך הספר הממורט
והמאובק. כולה משדרת ריחוק והתעמקות בכל מה שאין בו כלום רק
מספרים ושמות של אנשים שהדבר האחרון שהיו רוצים שיקרה
להם זה לקבל ממנה טלפון המסרסר את שרותינו המפוקפקים.
הרכב נע בזריזות רבה על הכביש. כמעט ואיני שולט בכוחותיו
העצומים. מתמרן בזריזות בין הסמטאות עוקף מימין מחליק במהירות
בין חללי התנועה. מפקק לעומס, מעומס למרחב צר, לרחוב עתיר
ילדים קטנים וממנו חזרה לכביש גדול ועמוס. על גדות סמבטיון
האגזוזים.
נהג שנוסע לאט לפני ומחטט במכשיר הרדיו שלו בכדי למצוא את
נעימת הרקע הראויה והנכונה זו המיועדת לעטוף את נסיעתו באווירה
הנכונה; מקבל ממני מטח אורות גבוהים המהובהבים בעצבנות הראויה,
זו האומרת: זוז, זוז, אני המלך. זוז.
נקודת המפגש. שלושה חברה שממש מופתעים לראות את המקדימים בשעה
שהם בעצמם עוד מנסים להיזכר בנהלים בשגרה בכללים. מנסים ליצור
שוב את העולם הצבאי שנוצר על ידי אנשי מילואים לימים אחדים ואז
חדל. נותר רק בזיכרונם כתחושה. תחושה שתשוחזר שוב בעתידם על
ידי כללים, נהלים ושגרה. הנה אני בא מבקש להשתלב להגיע להתייצב
ומייד להישלח אל נקודת ההתייצבות הראשית אי שם בדרום.
פתק ששמי רשום עליו באדישות ממוחשבת נשלף מתוך קלסר חום
ומקומט. האחראי על חבורת המגייסים הוא זה שהוציא את ניירותי
ושמי מבין מטמון השמות התחוב בתוך תיקיית הקרטון. השאר הביטו
בו בעניין רב ושתקו. נראה היה שהם מנסים ללמוד כיצד לבצע את
המלאכה תוך השגחה קפדנית על תנועותיו. תנועות המכילות בתוכן
בטחון וידע רב ידע המקנה לבעליו תחושת בטחון ומנחילה לסובבים
אותו תחושת שלווה והסכמה עם מנהיגותו של החותר ליעד. יעד אחר.
מרוחק מכאן. כזה שהמגיעים אליו יחיו חיים אחרים. טובים
יותר.הוא ענד על פרק ידו הימנית שעון 'רולקס' מוזהב. משהו
ב'רולקס' נראה מזויף, לא אמיתי. תחושת הפשטות והכיעור של החדר
בתוכו היינו הפכו את השעון ועונדו לכאלה שאינם במקומם. כאילו
כל החדר מסריח מזיוף וסתירה. כמו מטרייה של חורף שהופכת
לשמשיית קיץ בידי זקנה לובשת בגדים שחורים וארוכים ביום קיץ חם
על שפת הים.מראה שדי בו בכדי לגרום לך לפקפק במקומך ובמקום
החפץ שאינו מתאים. הרגשתי איך כל צדי השמאלי מתעורר, נשימתי
נעתקת, פני מחווירים ואין בתוכי דבר מלבד הרצון לברוח מכאן אל
הבסיס בדרום אליו אוכל להגיע על הדרך הארוכה והמתפתלת בואך באר
שבע.
את הנחיות האחראי שמעתי תוך כדי שאני מפנה את גופי לצאת מהחדר.
מישהו נזכר שלא חתמתי על משהו. האחראי נאלץ להסכים איתו מה
שהראה לנוכחים כי הוא לא יודע הכל ויש לפקפק במנהיגותו. זועף
מעט הוא החתים אותי על הפתק שנשכח, מבטו העוין נעוץ בי מטיל
עלי את  אשמת בריחתי החפוזה ואת האחריות על חוסר ידיעותיו.
כל גופי השתוקק לשבת ברכב ולהרגיש את השליטה המחודשת. הדם זרם
אל ידי ורגלי אשר יוצאות אל הנהיגה, אל המגע עם ההגה ואל מוט
ההילוכים, אל מכשיר הדיסק בו מחכה לי המוזיקה המוליכה אותי
למקומות אחרים. הרכב שלי היה מאובזר כהלכה: מקום לכוסות של
שתייה חמה ופחיות של שתייה קרה, מקום לכסף הקטן לשומר בחניון,
קומפקט דיסק משוכלל ביותר, מערכת אזעקה משוכללת, הגה רחב מספיק
בכדי שאוכל לפרוס עליו את העיתון בפקקי הבוקר. גן עדן. המקום
שלי.
המקום היחיד שאוכל לקרוא לו שלי. קראתי לרכב בלחיצה על כפתור
האזעקה והוא נענה לי מפינת הרחוב בצפצוף כפול. מחכה לי.
נכנסתי אליו נשען לאחור על המושבים הנהדרים ששיפצתי בעצמי.
סובבתי את המפתח במתנע והוא הניע בנהמה רכה. מחויכת. כזו ששמחה
לפגוש בך. כמו חברים לשתייה וצפייה במשחקי כדורגל
המשודרים בטלוויזיה. הרכב נע באופן חלק בין הרחובות הצרים
שהובילו לרחוב רחב יחסית כזה שעטף את השכונה והיה מעוטר בפסי
הרעדה למנוע מאנשים את האפשרות של שייט מהיר על פני הרחוב
בדרכם אל המקום בו הם היו רוצים להיות.
כשפניתי אל הרחוב ראיתי כי על הנתיב השמאלי נוצר פקק והנתיב
הימני היה ריק לחלוטין מכלי רכב. שעטתי אל הנתיב הימני לפני
שאחרים יראו את הפרצה ויבינו את היתרונות הטמונים בה. הרכב שלי
מסוגל להגיע למהירות של כמאה קמ"ש בפרק זמן של חמש שניות.
התאונה אירעה אחרי שבע.
הן היו שלוש ילדות קטנות ומתוקות שהעזו לחצות את הכביש לבדן.
הנהג במסלול השמאלי היה אדיב דיו לעצור את רכבו ולתת להן
לעבור. השאר כנראה ניחשו  את סיבת הפקק או שמא הם לא רצו להיות
במקום אחר(לפי השעה בבית עם נשותיהם וטפם). אני שעטתי רציתי לא
להיות שם וכל שהספקתי לקלוט היה שהן מהלכות ביחד לאין, מתנהלות
בצוותא רועדות ופוחדות ממעמד הכביש המסוכן וכל המכוניות
שעוצרות להן ומחכות שיעברו. כנראה הן כבר קלטו את נהמת מנועי
ואת פנסי רכבי הדוהר ישירות אליהן. אני מיהרתי. אני רציתי
לברוח. רצחתי שלוש בנות קטנות ומתוקות שהספיקו לצרוח כשהגעתי
הן עפו אחת לתוך השנייה ושלושתן מצאו עצמן על פינות שונות של
הכביש. מוחן נזל החוצה. צלעותיהן השבורות בלטו מתוך חולצות
שפוקמונים מודפסים לאורכן ורוחבן. מכל מקום חשוף נזל דם ונראו
חבורות. הנהג שעצר לשלוש המתוקות נהג ברכב מסחרי לבן וגדול עם
לוגו של חברה מסחרית המודפס בסגול וכתום על דלתות ההזזה שלו.
כנראה רוסי. עולה חדש. גדל גוף, לבוש בסרבל עבודה כחול, שיער
ראשו קצוץ, פניו רזים ומוצקים. הוא סבב אלי ועל פניו הצטיירה
ארשת תדהמה כעוסה.  
במעט העברית שבפיו החל לצעוק: 'אלה ילדים קטנים! מה עשית?'
גופו סבב אלי מתוך רכבו מסרב לוותר על עמדתו האדנותית שעל כיסא
הנהג המוגבה שלו. ואני? אני רק הבנתי  שחיי נגמרו. שאין לי
סיכוי יותר. עיוורון אדום כיסה את עיני. חתכתי בזריזות בין
הגופות ודהרתי אל הכביש לדרום לפני שכל העולם יגיע אלי. לא
יודע מה עבר בראשי. לא
היה לי כלום בגוף חוץ מפחד גדול ששיתק את תודעתי והמריץ אותי
לבצע כל תעלול נהיגה שהכרתי וכזה שלא. הכרתי הפכה רק לרצון לא
להיות שם. למחוק אותן מהראש. למחוק אותי מהראש. להיות בפינה
אחרת. בזמן אחר. אולי לחזור. אולי לספור סרטים כחולים במחסן.
לנוע לנוע לנוע. הסרעפת לוחצת ודמעות זורמות מעיני אני לא יודע
כלום זה לא אני אני לא שם אני במקום הבא. עוד גז עוד גז רכב
זוז צפצופים אורות פחד אולי המשטרה מחפשת אותי צד שמאל כולו
חרד אני לא יכול לנשום עוד גז איפה הרדיו איפה הפלאפון איפה
הכביש עוד גז.
הגעתי לצומת קסטינה בשעת דמדומים. עצרתי ברמזור וחיכיתי שהאור
הירוק יפתח לפני את הדרך לבאר שבע. כבר תכננתי להיפטר מהאוטו
ולספר סיפור שלם על גניבת האוטו ולהעמיד פני רואה חשבון תמים
שנגזל ונשדד. חלק ממני ידע  שאף אחד לא יאמין שאף אחד לא
יסכים. מחכות לי כמה שנים טובות בכלא על הריגה ואלוהים יודע מה
עוד. כשהאסירים ידעו מה עשיתי סופי יגיע. ואולי אחד האסירים
יהיה קרוב משפחה של אחת משלוש הילדות. סופי הגיע אני גמור.
מדוכדך, מזיע, נוהג ברכב שפח הכסף המקיף אותו כבר התכופף
לחלוטין והתמלא בכתמי דם. רדיו שהפסיק לתפקד במהלך הדרך ותמונת
הילדות שבה וקוצרת אותי ואת תודעתי פעם אחר פעם.
מאחד הרכבים שעצרו ברמזור בקעה מוזיקת ריקודים עליזה. זו הייתה
מוזיקה חמה ושמחה. להקת רוק בסיסית בליווי כלי נשיפה צבעוניים
וזמר ששר על הנאות החיים. ניכר היה ברכב כי הוא אובזר כהלכה
מבחינה סטריאופונית. הסאונד היה מושלם וכול הנהגים שעמדו באותו
פקק אומלל ומיותר בפתח הדרך היורדת לנגב הפנו את עיניהם לכיוון
המוזיקה תוך שהם בוחנים בהשתאות את הנהג ששר עם המוסיקה
המלהיבה והלא מוכרת שבקעה מרמקולי רכבו. לאחר מספר שניות
בודדות בהן התמוגגתי מיפי המראה יוצא הדופן הזה של אדם הלכוד
לחלוטין בתוך הנאתו ושר מכל ליבו ומתמזג ביחד עם הצלילים
הצוהלים והזרים הללו. שר תוך שהוא מתעלם מהמבטים ולכוד כולו
בתוך המוזיקה, הפזמון, הנושאים ומילות השיר אותן לא הצלחתי
לשמוע אך נראה היה שאלו הותאמו בצורה נפלאה למרקם הזה של
מוזיקה-סאונד-רכב מבריק ונהג יפה. זה היה רמי קליינשטיין.
האורות התחלפו לירוק וכולנו הסתערנו היי דרומה בתוך רכבינו.
אני לא הצלחתי להתיק מבטי מקליינשטיין. הוא האיץ את רכבו ושעט
על המסלול השמאלי. אני תמרנתי בין המכוניות תוך שאינני מסיר את
מבטי ממנו. בכול הרמזורים מצומת קסטינה עד קריית גת עמדתי לידו
ברמזור. מביט בו, בוהה בו, מבקש לי רסיסים של אושר ועושר
מוזיקליים. מבקש את מקומי במרקם הנדיר והמופלא הזה. מבקש
להתערבל אל המוזיקה שירת הזמר המוקלט והזמר החי. מבקש להיות
צלצול בין כלי המקצב אשר קליינשטיין מנענע את גופו לפי דרישתם.
מבקש להיות תרועת טרומבון ופיתול סקסופון אשר גורמים
לקליינשטיין לנענע את ראשו ימינה שמאלה, לסגור למחצה את עיניו
ולשלח חיוך של אושר שאין לו גבולות ומעצורים, כזה שמכסה את
פניו ומוסיף גומות מחורצות על לחייו.
לקח לו זמן לקלוט שאני שם. קיומי ומבטי(ובטח כתמי הדם שעל
מכוניתי המקומטת) החלו לחדור אל תודעתו מבעד לצלילים. נראה לי
שבתחילה הוא הניח כי אני עוד אחד מהטורדנים הללו שמהווים חלק
בלתי נפרד כנראה מנוף חייו של בדרן מצליח בארצנו הקטנה. לאט
לאט הוא הבין כי אני מבקש לפלוש אל תודעתו, הוא הבין כי אני
מבקש לגזול את שלוותו ולהיות הוא אני אני הוא. פלישת חוטף
הגופות. הוא הניח את רגלו על דוושת הגז. כמובן שזה לא עזר לו.
הרכב שלי אמנם התקמט ודימם
אבל עדיין היה מסוגל לשעוט על הכביש. הוא כיבה את הרדיו והתרכז
בנהיגה. הנהרה ירדה מפניו והפכה לכעס מרוגז.
עיניו הפכו להיות מלאות ומרוכזות בכביש. כל גופו היה מכווץ
וצמוד אל ההגה ואל ידית ההילוכים של רכבו הנוצץ והיפה. רכב
שנראה היה כי הוא מתמלא באבק דרכים, מתעטף בחול המדבר שעל
כבישו הראשי נסענו.
משהו מזוהמת רכבי דבק ברכבו, משהו מהייאוש איתו הגעתי לקסטינה
דבק בו. אני עוד ביקשתי את המרקם שחלף רציתי להתחבר אליו בכל
כוחי לעשות שיחלוף מוחי. הוא-אני-אני-הוא.
הדהרה  הפכה למטורפת. רכבים צפצפו אלינו במחאה. שמענו את
צופריהם חולפים ביעף על פנינו הדוהרות דרומה. שעת בין ערביים
כיסתה בזריזות את הדרך בחשכה. אורותינו הגבוהים האירו את הדרך,

חותכים בחדות את חשכתה.
ניכר היה בו כי הוא מבקש להגיע לבאר שבע ושם לשכוח ממני
בזרועות המשטרה המבורכת.
ואני? אני ביקשתי את השלווה, את היופי שלפני הטירוף, לפני כללי
המשחק ולפני התחרות. כל מה שרציתי היה לא להגיע לבאר שבע.
הבטתי בו כשעצרנו ברמזורי בית קמה."מה אתה רוצה?" הוא צעק אלי
בכעס, כנראה שוקל לצאת מהרכב ולעשות לי דברים רעים. נראה היה
שהוא מודד אותי מתוך רכבו ותוהה האם לדהור לבאר שבע או להתעמת
איתי כאן ועכשיו.
"מה אתה רוצה ממני?" הוא לא מקלל אותי-חשבתי- הוא לא מקלל.  
האור הירוק הגיע בחטף. גלגלי רכבינו יצאו בחריקה את הצומת
לכיוון באר שבע. בדרך הבטתי אליו וראיתי שם רק ייאוש וכעס.
הבטתי בעצמי במראה וראיתי שם טינופת.
את המשאית שהגיחה ממול כבר לא הספקתי לראות.