שירי מגיעה שחורה ומתנשפת, פניה חיוורים מתחת לאיפור, אני
פורצת מולה בחיוך גדול. הבית בא אליי. "תכנסי" אני אומרת לה.
היא נכנסת לממלכה החמה שלי, כמו עולה חדשה שאינה מכירה את
מנהגי המקום ואני בשמלת כתפיות קלילה, פורחת ומתעופפת אחריה
לתוך הסלון הקריר.
שירי מסירה את אוזניות הדיסקמן מאוזניה, "יש פה מערכת?"
"בטח," אני צוהלת, "יש פה הכול."
היא שולפת מתוך התיק הכבד שלה דיסק, ניגשת למערכת ומיומנת
מפעילה אותה. קול זועם, עצבני ממלא את הדירה 'אם תרצי אחזור
לבן בחלום שחור, אם רק תרצי אחכה לך, א-הו- - -בתי...' שתינו
צווחות, רוקעות ברגליים "חתיכת מניאק", היא צועקת ואני אחריה,
"שייחנק אמן". היא מוציאה את העטיפה מתוך הפלסטיק ומחבקת אותה
בידיה, מחבקת ורוקעת, מחבקת ומקללת, ואני מאושרת, שרה איתה את
שיר האהבה העצבני והחורק בכל הגרון, מתענגת על הכאב של שירי,
הכאב שמדקדק לי בקצות האצבעות כמו הבטחה מאחורי האושר המתפקע
הזה, האביב הזה שבא לחיים שלי כמו איום, אלים וחמקני.
אנחנו נוחתות על הספה ספוגות זיעה של הקלה, מרוקנות, לוגמות
מהדיאט קולה שהשותף השאיר, שקוביות קרח חלקלקות צפות בה,
והקרירות יורדת בתוך החזה, מצננת את הגוף הבוער.
"הוא לא התקשר אליי," מתנשמת שירי, "מאז יום שלישי."
"את כבר מכירה אותו, את יודעת שהוא כזה."
"אבל אני לא יכולה להפסיק, אני כל הזמן חושבת עליו, הוא בתוך
הראש שלי."
אני מחייכת בהבנה לתוך העיניים בצבע זית שלה, כמה שאני אוהבת
אותה עכשיו, פגועה ועזובה "זה קשה שירי, אבל אולי את צריכה
להחליט שזהו. כמה תסבלי בגללו?"
"אבל תביני" היא אומרת, "מאז שדורון ואני נפרדנו לא הרגשתי
ככה, זה טעם החיים, בלי זה שום דבר לא שווה." אני שותקת, מה יש
לי להגיד, עכשיו כשהטעם הזה כל כך מוחשי בפה שלי, סוכר שזורם
בדם, מרוכז וסמיך, היא צודקת, האושר והסבל הופכים לגוש אחד
מוצק וכבד בתוך הלב, פועמים בקצב אחיד אתו, משתלטים עליו
כדיבוק. "הדבר היחיד שמנחם אותי זה לונדון," היא אומרת, אני
פשוט חייבת את הנסיעה הזאת, אני כבר סופרת את הימים."
"גם אני," אני מנסה להישמע מתרגשת "תחשבי, נראה שוב פעם את
פלפי!"
"נכון!" עיניה מבזיקות באור פתאומי, חריף, "פלפי החייזר, איזה
חמוד!"
"את רואה," אני קוראת "יש לנו למה לחכות!"

המזכירה האלקטרונית עונה לי בקול אבהי, צרוד ועמוק 'הגעתם
לביתם של לני ויורם יהלום, תשאירו הודעה'. אני מנתקת.
"הוא גם לא אצל ההורים."
"אולי הוא כבר יצא," אומרת שירי "אני הולכת להתקלח, את רוצה
להיות ראשונה?"
"לא, אני אנסה עוד פעם להתקשר, הוא בטח יחזור."

הראי מותיר רק רמזי שדיים כמו מחשוף עמוק ואני מלטפת שם,
מצטמררת. לרגע אני שוכחת, רואה את מה שאני רוצה לראות. אני
לובשת את החזייה הלבנה שלי, המבליטה ומעליה את הגופייה הסרוגה
של שירי, מושכת אותה למטה.
"נו... תראי..." שירי נכנסת למקלחת, נראית אחרת לגמרי, איך
שהיא משתנה, הופכת בדקות ליפה וזוהרת. "זה מקסים עלייך, היא
קורנת ומושיטה לי צנצנת מנצנצת "שימי קצת על המחשוף ומתחת
לעיניים".
פתאום הטלפון צווח מהסלון. אני מזנקת לענות "מה העניינים? שירי
הגיעה?" אורי נשמע נינוח, כמעט זחוח.
"כן, היא פה. איפה היית?"
"במפעל, שלחתי אי מיילים וחיכיתי שיתפנה איזה רכב, אבל כולם
תפוסים."
"לא נורא... שניקח מונית?"
"יופי. תתקשרי כשתגיעו, אני אצא לפגוש אתכן."

הפנסים צורבים את החושך כמו כוויות, מבשרים שהדרך נגמרה ובזמן
שהמונית חוצה את השער, נכנסת לתוך הקיבוץ ועוצרת מול המפעל,
גופי כבר דלוק בלהבות שמתפשטות ללא שליטה.
פניו של אורי נגלים מהחושך חייכניים כירח עגול ולבן. אני
מושיטה לנהג את הכסף ושירי מתמתחת החוצה, בביטחון מבויש של
חתולה, מנופפת לאורי שכל צעד שלו מגביר בתוכי את הבחילה.

ברחבה של חדר האוכל קבוצות רעשניות בגופיות ועור מבריק, מתוך
החלונות הגדולים פורצת מוסיקה של אם טי וי.
"זה השיר שאת אוהבת" אומרת שירי.
אני מביטה בסרט הפראי שמקפץ מולי "נראה לי שיש פה מלא ילדים,"
אני עונה ומחלצת חיוך דליל "לא בא לי להיכנס."
"אולי ניכנס לשנייה," שירי משתדלת וזה רק מרגיז אותי יותר
"נראה מה קורה בפנים".
אני מתיישבת על המדרכה ומדליקה סיגריה. "תיכנסו אתם, שירי, אני
אחכה פה."
"לא חשוב" היא אומרת ואני מתעלמת מהפנים שלה שבבת אחת שוקעות
מבפנים ואומרת לאורי "אפשר לשבת אצלך במרפסת, אם יש לך
בירות."
"עוד מעט יהיו. חכו פה רגע."
אורי הולך לכיוון חדר האוכל וחוזר משם עם ארגז של הייניקן, מבט
מרוצה על הפנים ושירי ואני מצטרפות אליו, אחת מימין ואחת
משמאל, נערה מתאימה מכל צד, שחורה וזהובת שיער.
כשאנחנו מגיעים למרפסת שלו, אורי תופס את הכיסא האמצעי, מתיישב
מול השמיים מלכותי והדור, חולצת המשי הסגולה - שחורה שלו
מבהיקה, נדבקת לעורו השנהבי וחושפת זרועות מושלמות. הוא מסיר
את המשקפיים ושם אותם על השולחן לפניו ואחר כך מוריד גם את
הכובע השחור ומצחו, שכל כך חששתי לראות אותו, נחשף אלי יפה
ועגול, מוקף בהילת פרא וקדושה. אורי מביט לפנים על הכוכבים,
מהבהב אתם כהולוגרמה ומציג בגרסה נוספת את נבואת הזעם והתקווה
שלו, ששירי שומעת בפעם הראשונה.
אני מביטה בשניהם מהצד. אורי ברור ומנוסח ושירי מבוהלת וקטועה,
לרגע אני מתעודדת  "שירי," אני אומרת לה "תקשיבי, הוא לא מדבר
סתם, גם אני בהתחלה לא הבנתי למה הוא מתכוון, אנחנו פשוט לא
רגילות לחשוב ככה."  
"אבל אני לא חושבת שאפשר להיות מאושרים לבד. מה? בלי אף אחד
לאהוב? בן זוג, ילדים?"
"קודם גם אני חשבתי כמוך. אבל נראה לי שכן, אהבה ואושר לא
צריכים להיות תלויים בקיום של משהו חיצוני, אלא לבוא מבפנים,
מאהבה עצמית."
הפנים של אורי מתבהרות בבת אחת, כאילו קרן של שמש מאירה מתוכן.
אני מרוצה, הוא בטח גאה בי.  
"את יודעת," הוא פונה אליי "שירי מזכירה לי את השחקנית ההיא
מ'אושר'."
"לארה פלין בויל?" אני מוודא שהכוונה לשחקנית היפהפייה מהסרט
שאורי סיפר לי שהוא הכי אוהב.
"נדמה לי שזה השם שלה."  
"אני לא דומה לה" אומרת שירי.  
"לדעתי כן," אורי מתעקש "וגם את מזכירה לי מישהי," הוא מחייך
בפה מלא שיניים "את זאת מ'חברים', הבלונדינית."
"פיבי?!"
"כן, כן, פיבי."
"ואתה יודע את מי אתה מזכיר לי?"
"את מי?" אורי שואל משועשע, כמו ילד שחושב שהוא משחק עם חברים
שלו ובעצם עומד לחטוף מהם מכות.
"את סבתא שלי! יש לך בדיוק את אותו שיער."
"סבתא שלה מאוד יפה" שירי ממהרת להוסיף אבל חיוך הטפלון
השמנוני במילא נשאר דבוק לפנים של אורי, בלי שום כוונה לזוז
משם.
פתאום הלב שלי מתכווץ. אני רואה את העיניים החולמניות, הטובות
של סבתא שלי, האהובה, מביטות בי.  
"נורא קר כאן." אומרת שירי. אני שמה לב שאני רועדת מקור.
"יש שמיכות על המיטה שלי," אורי אומר ומסתכל עלי "אכפת לך
להביא?"
אני נכנסת לחדר שלו ונעמדת מול החלון הפתוח, לייבש את הדמעות
שמצטברות לי בתוך העיניים, לבלום בחלל האין סופי את הצעקה
שעומדת לי בגרון. כשאני חוזרת עם השמיכות אורי יושב על הכורסה
ליד שירי וראשו שעון אחורנית. שירי מביטה בי בדאגה "אני הולכת
לשירותים." היא מודיעה ונעלמת מהמרפסת, מותירה אותי לבד מול
אורי, כדור מרוכז של זעם.
"אני רוצה ללכת הביתה."
העיניים של אורי נפתחות אליי בשאלה
"בואי לפה" הוא אומר "אני רוצה שתחבקי אותי." אני מושיטה אליו
את הידיים, לרגע אני לא מאמינה שאוכל לגעת בו, להרגיש אותו,
כמו בחלום שמבינים שהוא בסך הכול חלום, אבל הזרועות של אורי
הופכת לממשיות, חלקות ומשייות והן מתהדקות סביבי ולוחצות אותי
בכל הכוח פנימה, עד שכולי בתוך העור שלו, עד שאני איבר מגופו.
"אני אסיע אתכן."  

החיים שמשתוללים בתוכי  מפחידים אותי. "אני לא יכולה יותר,"
אני אומרת לשירי שנעה מולי בכיסא הנדנדה "אי אפשר להמשיך ככה,
אני חייבת לגמור את זה."
"נראה לי שהקטע הזה לא עושה לך טוב" מסכימה שירי, "במילא הוא
נוסע ואין לזה טעם."
אבל בפנים אני יודעת שאני משקרת, ששתינו משקרות... אני יודעת
שזהו, האושר שלי כבר טמון עמוק בזרועות של אורי, בכאב הענוג
שפועם מתחת לעורו, בשמיים המעוננים של עיניו.
כשהטלפון מצלצל וקולו בצד השני, אני לא מופתעת "אני לא חושבת
שזה ילך."
"חבל, אבל אם זה מה שאת באמת רוצה, אז בסדר."
"אבל.."
"אבל מה?"
"אני לא באמת רוצה, חשבתי שזה מה שאתה רוצה "
הצחוק של אורי נוזל חמים לתוך הבטן שלי כמו הדמעות
"למה התקשרת?" אני שואלת
"כי ידעתי שככה את מרגישה."
"מאיפה אתה יודע עליי כל כך הרבה?"
"את לא מבינה? את חשובה לי, אני רוצה להכיר אותך, אני רוצה
להיות איתך... למה את שותקת?"
"אני מנסה להבין, אבל קשה לי נורא, אורי."
"אני יודע שפגעו בך ושקשה לך להאמין שמישהו באמת רוצה אותך"
הוא אומר ונוגע באיבריי הנגועים, מחטא פצעים ישנים "את מוכנה
לנסות להאמין לי?"