ילדה בשמלה לבנה, ישבה בתוך העשב. אז מה אם פירורי עפר יעטרו
את הכותנה כשתקום, אז מה אם עלים זעירים, ירוקים מאד, של ניצני
דשא ידבקו בה ויהוו אות לפראיותה. אז מה, לא אכפת לה, לילדה.
היא אוהבת את הילת החום המפנק אותה בשעה כזו, היא אוהבת את
השפן הקטן והעסוק שמצאה. היא חושבת למדי שהיא יפיפיה כמו פיה
חיננית, עם כובע קש, רחב ושיער חלק, זוהר.
הילדה ישבה, מלטפת את השפן. ואולי זו ארנבת? פעם לימדה אותה
אמא מה ההבדל, אבל פרטים אינה זוכרת. זה לא משנה לה . באותה
מידה היא אוהבת ארנבות ושפנים.
ילד רץ לו באזור הפתוח, הראשוני ואז הבחין ועמד. רואה, שומע
ומכיל בתוכו , הביט  בה, יושבת בשדה ומחייכת לה. מצוירת בתוך
רקע של ירוק מגולגל, צחוק שמש וברושים רחוקים.
הילד עמד בחולצה לבנה, תחילה התענג על צינה קלילה שנזרעה בקרני
השמש ואחר ניסה לצעוד, אך עצר. חש מגושם וכלוא, רצה להתקרב ועם
כל פסע הרחיק. הילדה, מלטפת את השפן, לא שמעה דבר. רוח מצחיקה
בלבד פיזרה כמה סיבי פרחי סבא והם קפצצו מעל ראשי השניים. השמש
חיממה והילד הביט בילדה.
היא הרימה ראשה וראתה ילד יפה ומהוסס, קרנו ממנו בהירות ,טוב
ותמימות. בעיניים כחולות קפא והיא התרוממה, הולכת לעברו. מאז
היתה איתו. גם אם עבים התרכבלו מעל שמי השדה שלהם והרוח
התחזקה, גם אם יללו, גם אם מתחו פרצוף, גם אם קימטו אפם
כארנבת, גם אם לא ריחפו ברקע לבן.תמיד היו יחד, אוהבים. שפנים.