שכבתי לידו. מחבקת אותו, נושמת אותו.
לוגמת כל טיפה שלו בעיני.
ועכשיו אני בזרועותיו, מקבלת את חום גופו לתוכי, מנסה לשמור על
שפיות מינימלית במצב הנוכחי.
עוברת שעה ועוד אחת... אני ערה לחלוטין ויודעת שגם הוא לא עצם
עין כל הלילה.
מחשבת בזהירות כל צעד קטן ממה שאעשה אחרכך. האם לזוז, באיזה
קצב לנשום?
וסרטים כלכך חזקים, כלכך יפים מוקרנים בראשי. חלק מהסרט
שתכננתי מראש כבר הופק. ואת ההמשך איך אבצע?
כלכך רציתי לזרוק את הכל וליגוע בך כמו שלא נגעתי מעולם. לנשק
אותך בכזאת עדינות ולהפוך אותך למישהו אחר, לא כמו האחרים.
אבל טיפת המציאות שבי החזיקה אותי כלכך חזק עד שלא יכולתי לזוז
וקפאתי. לא נשמתי, לא זזתי ולא הוצאתי אף הגה.
וכשנישקת אותי בלחי יותר מפעם אחת איך עצמתי את עיני ונשכתי את
שפתי כי כלכך רציתי להמשיך את הנשיקה הזאת וטיפת המציאות הזאת,
טיפת המציאות הטפשית הזאת מנעה מבעדי.
ואולי הייתה זאת טיפת האהבה שנותרה?