לכל אחד יש צעצוע אהוב. איזה דובי או חייל קטן, בית בובות
מרהיב עין או אפילו מכונית חצי מתפרקת.
כילדים, אנו לוקחים את הצעצועים אתנו לכל מקום. אנו משתפים
אותם בכל סודותינו והופכים אותם לחברנו הטוב ביותר.
במשך השנים, בזמן שאנו מתבגרים, אנו מזניחים את צעצועינו
האהובים ביותר ומפסיקים לשחק איתם, להוציא אותם לטיולים ולנהל
איתם שיחות נפש. ואז, אחרי שנים רבות, אנו פותחים את הארון
שממנו נופל החוצה צעצועינו האהוב ומתחילים להזכר, והצעצוע, אשר
אסף במשך שנותיו זכרונות רבים, נזכר יחד איתנו...

בפעם הראשונה שפתחתי את עיניי, ראיתי מולי איש גדול כזה, עם
שער אפור שרוכן מולי ומתפעל. הסתכלתי עליו כשהוא הסתכל עליי
מכל הכיוונים ובדק שיצאתי מושלם. הוא חייך חיוך ענק ומלמל
לעצמו עד כמה שהוא גאה בילדים שלו. עד כמה שהוא שמח שהוא הביא
לעולם עוד יצירה מופלאה.
הסתכלתי עליו, אבל העדפתי לשתוק. אהבתי להקשיב לקולו המתפאל
ממני. ישבתי לי על שולחן העץ במשהו שנראה כמו חדר עבודה.
הסתכלתי מסביבי וראיתי המון יצורים מוזרים מסביבי. היו שם המון
דברים עם רגליים וידיים וחלקם גם עם זנבות.
הסתכלתי מטה על עצמי והותפתעתי מכך שגם לי יש ידיים ורגליים
ואפילו זנב קטן.
למרות שחיבבתי מאוד את הזקן הנחמד שכנראה עשה אותי, העדפתי
ללכת ולחקור את המקום המוזר הזה. כזה היתי, סקרני מטבעי.
ברגע שהזקן הסתובב, קפצתי מהשולחן ויצאתי מהחדר. באותו הרגע
נשמעה דפיקה על הדלת והזקן יצא לפתחה. באותו הרגע חמקתי החוצה
והתחלתי במסעי בעולם.




אחרי שהסתובבתי זמן מה ברחובות העיר התישבתי לנוח על אבן קטנה.
הסתכלתי על כל הענקים המוזרים שהתהלכו מסביבי ושחלקם אף דמו
בצורה מוזרה לאותו זקן נחמד שעשה אותי. מאוחר יותר למדתי להבין
שאותם יצורים נקרים בני אדם, ובקיצור, אנשים.
המשכתי להסתכל על כל אותם אנשים שהתהלכו. דיי נהנתי למצוא את
ההבדלים בין כולם. היו שם גבוהים ונמוכים, שמנים ורזים, צוחקים
ונרגזים, ממהרים או שמתהלכים להם בכיף וההבדלים עוד רבים.
אהבתי במיוחד את הנמוכים שצחקו לרוב. הם נראו נחמדים כאלה
והזכירו לי את הזקן הנחמד.
כל אותם אנשים עברו לידי בלי להתייחס אליי יותר מדיי. זה שימח
אותי כי זה נתן לי הזדמנות לצפות בהם אבל גם העציב אותי כי
היתי רוצה שאחד מאותם אנשים ידבר איתי.
חלק מאותם ילדים אחזו בידיהן יצורים דמויים לי, ורציתי שמישהו
יחזיק גם אותי כך...




לפתע, מישהו הרים אותי מהאבן שעליה ישבתי. זה היה איש מבוגר עם
כובע על הראש. החלטתי שאני אוהב את הכובע שלו.
הוא הסתכל עליי מקרוב והתפלא בקול על כך שמישהו מאבד כזה צעצוע
מוצלח. הוא הכניס אותי בזהירות לתוך שקית גדולה שלא היתה נוחה
במיוחד בגלל טלטולי הדרך. אחרי הליכה של חצי שעה האיש נכנס לוך
בניין גבוה. הוא נכנס לתוך חדר קטן עם הרבה כפתורים שהבהבו
בצבעים שונים. הוא לחץ על אחד מהם והרגשתי שאנחנו זזים מעלה.
אחרי עלייה של כמה דקות נעצרנו ויצאנו מתוך החדר הקטן לחדר קצת
גדול יותר. הוא הוציא מהתיק שלו משהו מוזר שעשה צלילים של מתכת
(למדתי לזהות מתכת מחדר העבודה של האיש הזקן שעשה אותי). הוא
הכניס את הדבר המתכתי הזה לתוך חור קטן בדלת ופתח אותה. כשהוא
נכנס מייד רץ אליו ילד קטן עם שער צהוב ומשקפיים גדולות. הוא
קפץ על האיש שנשא אותי וחיבק אותו חזק חזק. הוא גם אמר שהתגעגע
אליו נורא.
אחרי דקה נכנסה אשה מבוגרת לתוך החדר ובירכה את האיש לשלום.
היא שאלה אותו איך עבר עליו היום ואם קרה משהו מיוחד. הוא אמר
שלא קרה דבר מעניין אבל שהוא לא יוכל להשאר הרבה זמן כי אשתו
מחכה לו בבית. ראיתי את הילד הקטן מתעצב וזז מאביו, אך הוא
מיהר לפתוח את השקית וצעק לעבר בנו "נחש מה טומי? תראה מה
הבאתי לך!" והוא הוציא מהשקית אותי. קצת התפלאתי שהוא מנסה
לשמח את הילד בעזרתי אבל שמחתי שאני אוכל לעזור. הילד לקח אותי
מזרועות אבין והסתכל עליי עם עיניו המוסתרות מאחורי המשקפיים.
"וואו! תודה אבא! אני אקרא לו בילי".
וכך קיבלתי את שמי. בילי. דווקה אהבתי את הצליל של זה.
הילד נישק את אביו ולקח אותי לחדר אחר. היו שם מיטה, ארון,
שידה ועל הרצפה היה מונח שטיח עגול.
טומי הניח אותי על השטיח והתחיל לספר לי על עצמו. הוא אמר
שקוראים לו טומי ושהוא בן 6 והולך לכיתה א. בהתחלה הוא דיבר
בשמחה אבל אחרי כמה דקות התעצב. הוא סיפר לי שהוא לא רואה את
אבא שלו הרבה כי הוא ואמא שלו נפרדו והם גרים לחוד. הוא אמר
שהוא דיי מחבב את אשתו החדשה של אבא אבל הוא מעדיף את שלו. הוא
אמר שהוא נורא מתגעגע אליו אבל כשהוא מזכיר את אבא אמא מתעצבת
ובגלל זה הוא לא מזכיר אותו כמעט. הוא אוהב את אמא שלו ולא
רוצה לראות אותה עצובה.
אחר כך הוא סיפר שהוא שונא את בית הספר. הוא סיפר על המקצועות
השונים שהם לומדים ושהוא היחיד שיודע לספור עד 20 בלי להתבלבל.
והוא גם יודע איך לכתוב את השם שלו נכון!
אבל מייד לאחר מכן הוא שוב התעצב כשהוא סיפר לי על הילדים
האחרים בבית הספר שלא אוהבים אותו. הם צוחקים על המשקפיים שלו
וקוראים לו בשמות לא נחמדים. הוא סיפר שלפעמים הם גם מרביצים
לו ושהוא לא מספר את זה לאמא כי הוא לא רוצה שהיא תכעס.
הוא סיפר לי עוד הרבה עליו ואז אמר שהוא צריך ללכת לישון ושהוא
שמח שאבא הביא לו אותי. אני שמחתי כי אהבתי את הבית החדש שלי
וחשבתי שאני וטומי נסתדר מצויין.
ובאמת, הפכנו לחברים הכי טובים.
הוא היה לוקח אותי לטייל בפארק שליד הבית שלו והיה מספר לי כל
יום בערב על כל מה שקרה לו באותו יום.
כך עברו להם השנים וטומי גדל והפך לנער. הוא עדיין היה בא
ומספר לי איך עבר עליו היום אבל הוא הפסיק לקחת אותי לטיולים
ולשחק איתי ואני התעצבתי.
התחלתי לבלות הרבה זמן בארון שלו בגלל שאמא שלו ביקשה לנקות.
בהתחלה, טומי אמר שהוא יוציא אותי מייד אחרי שהיא תסיים לנקות,
אבל עכשין הוא הוציא אותי רק אחרי ימים רבים.
התרגלתי לארון שלו ואפילו סידרתי לי פינה נוחה. כמובן שזה לא
היה נוח כמו הידיים שלו אבל הסתדרתי.
עברו עוד שנים וכבר לא זכרתי איך נראה החדר של טומי, אבל אותו
לא שכחתי. הוא נשאר לתמיד בזכרוני. גיבורי הראשון. טומי שלי.




אני לא יודע כמה זמן עבר. אבל כשהוציא אותי טומי מהארון בקושי
זכרתי אותו. הוא היה גבוה ונראה חזק. הוא עדיין היה בלונדיני
אבל כבר בלי המשקפיים הגדולות שהיו לו אז. הוא היה לבוד בחליפה
ונראה שסידר בחדרו. לידו היתה פתוחה מזוודה ולידה היו הרבה
שקיות.
הוא הוציא אותי מהארון והסתכל עלי מקרוב. "ימים טובים היו לנו
בילי. אני אתגעגע אליהם. שלום".
הוא הכניס אותי לאחת השקיות ואחר כך שם אותה במשהו גדול עם
הרבה שקיות מסביב. הבנתי שהוא זרק אותי. נטש אותי. טומי שלי
כבר לא אוהב אותי. כבר לא צריך אותי.
ואני? נשארתי לבד. בלי אותו זקן נחמד, בלי טומי שלי. פשוט לבד.
בלי אף אחד שישמור עליי.


וזהו סיפורו של בילי. אותו הדובי שהיה לטומי. וזה מה שאנחנו
עושים לכל הצעצועים שלנו. ממלאים אותם בסיפורים, שוכחים אותם
ולבסוף נוטשים אותם.
אך לכל צעצוע יש סיפור. בדיוק כמו לנו.