לופתת את תיקה בחזקה. כאילו יצליח להשאיר אותה עומדת על
רגליה.
אבל זה לא עוזר. נופלת מעולפת. נחבלת בראשה.

בתוך הכאוס שלאחר פיגוע, לא כל כך מתייחסים לסתם עוברי אורח
שחייהם ניצלו בנס.

חבורות נפשיות אינן גורמות למוות. את הצלקות לא רואים. הגוף
שלם משמע אתה בריא.

מתעוררת לקול הסירנות. נזכרת מה קרה. רואה כף יד שאינה מחוברת
לכלום מטר ממנה. מתחילה לחוש את הכאב בראשה. מקיאה, בוכה,
מדברת לעצמה.

מתרוממת, מתיישבת על המדרכה, מוציאה טישו מהתיק ומתחילה לנקות
את עצמה. מגלה כתמי דם על בגדיה. בודקת את גופה, ממששת
בזהירות. זה לא הדם שלה.
לוקחת כמה נשימות עמוקות.

קמה על רגליה, בודקת יציבות. יציבה.
מתבוננת סביב. רואה את גופת המחבל המרוטשת.
אבל רגע, איפה הראש? למחבל הזה אין ראש?
מנסה לחשוב בהגיון. בטוח היה לו קודם. אז איפה הראש?
מסתובבת לאחור. אהה, הנה הוא. 3 מטרים ממנה.

רעשי הרקע הפכו עמומים.
טוב שהיא עם נעלי התעמלות, מהרהרת לעצמה.
שומטת את התיק מידיה, מתחילה לרוץ.
שומעת את שאגות ההמון המעודד, מגיעה לכדור בתזמון מושלם,
בועטת. הכדור מתרומם לכיוון פח האשפה המרוחק ממנו 11 מטר
בדיוק, ו.... גול! גול מבעיטת עונשין. גול מקו 11 המטרים.

מתחילה לעשות תנועות אוירון, כמו מזרחי.
צועקת "יש יש יש אלוהים".

כוחות הבטחון רצים אליה. היא יכולה להשבע שרואה אותם מחייכים
בזווית הפה. משיבה חיוך בסיפוק.