הן הציעו לה להצטרף איתן למונית שהן הזמינו דקה לפני כן, אבל
היא לא רצתה. "הבית שלי ממש לא רחוק", הזכירה לחברותיה, בחיוך
דקיק ומקסים על פניה, "אני אסתדר לבדי".
שלושת הבנות האחרות שהתגודדו לצידה הסתכלו סביב - היה זה לילה
חורפי טיפוסי בתל אביב. הן נמצאו מחוץ לאיזה מועדון מפוקפק
באזור מפוקפק אף יותר שסמטאות וכוכים יצרו בו סבך שאיש לא היה
רוצה להיקלע בו לבדו, ובטח שלא אישה.
-"אני יודעת איפה את גרה...", אמרה אחת מהחברות בדאגה, "אבל
עדיין לא נראה לי חכם שתלכי עכשיו ברגל הביתה, פשוט..."
החברה הסתכלה עליה בדאגה. היא יכלה להזכיר את מזג האוויר הרע,
את המקום בו הן נמצאו שהיה ידוע כמקום לא סימפטי במיוחד או
אולי את העובדה שהיתה זו שעת לילה מאוחרת, אבל היא לא אמרה
דבר. היא פשוט נעצה בה עיניים למשך מספר שניות, מנסה להעביר לה
במבט אחד את דאגתה אליה.
-"את יכולה להירגע", השיבה זו עם חיוך רחב על פניה. מעין חיוך
מרגיע שהציף לרגע את הרחוב החשוך בחום - לא חום מעיק ואפוף
בריח זיעה של מועדונים, אלא חום אמיתי של אהבה. "הכל יהיה
בסדר", היא חתמה בהחלטיות, וכאילו כדי לחזק את המסקנה הזו,
נכנסה מונית אל הרחוב החשוך וסנוורה את הבנות בפנסיה החזקים.
היא עצרה באיטיות ליד החבורה, פולטת שכבה רכה של עשן לבן
שנשארה כשובל אחריה, כמעין מסך ערפל.
-"טוב, אז...", פתחה אותה חברה בהיסוס. היתה לה הרגשה גרועה
בקשר לכל הקטע הזה, ובצדק. "נדבר כבר מחר או משהו".
-"כן!...", באה התשובה המהירה, "אז ביי!".
היא חייכה אל שאר החברות ונפרדה מהן בעוד הן נכנסו זו אחרי זו
אל תוך המונית הקטנה, שעד כמה שהיתה מצ'וקמקת, היא נראתה בטוחה
וחמימה להפליא, זאת בהשוואה לרחוב הקר והחשוך בו נמצאה,
כמובן.
ובסופו של דבר, החברות כולן היו בפנים והמונית יצאה לדרך,
נעלמת לה באופק ומחזירה את החושך לנוף העירוני.
היא נשארה לבדה.
שיער ברונטי חלק, עיניים כחולות, גוף רזה ואתלטי שמכוסה בתוך
שמלה שחורה וצמודה שנתן מחשוף לא רע בכלל, לא שהיה צריך מחשוף
רציני כדי לשים לב למה שעמד מאחוריו. גם החלק התחתון של השמלה
לא נתן הרבה מקום לדמיון. לבושה והמקום בו נמצאה בהחלט היה
יכול לגרום לאנשים לחשוב שהיא זונה, אך היא לא היתה אחת. היא
היתה סטודנטית, אך זה ממש לא עקרוני.
היא התחילה ללכת, מפזמת איזה שיר שהיא שמעה ברדיו לא מזמן,
הולכת בצעדים מהירים מחשש שיתחיל לרדת גשם או גרוע מזה, אבל
היא לא רצתה לחשוב כלל וכלל מה יכול להיות גרוע מזה.
ה"גרוע מזה" היה במרחק עשרות מטרים ספורים ממנה והוא עקב אחריה
כל הזמן. הוא הלך במהירות, מוסתר על ידי צללי החשיכה, מתקרב
אליה בזריזות, משלים את המרחק הקצר שעמד ביניהם, בלי שהיא בכלל
תהיה מודעת לקיומו.
היא עצמה המשיכה ללכת, עוברת מהשיר שהחלה לשרוק לשיר אחר,
פוצחת במחרוזת שירים בתוך ראשה, כאילו כדי להעביר את הזמן, אך
בעצם כדי לשכוח מכל מיני עובדות - העובדה שאחת מכל עשר נשים
נאנסת, למשל.
היא הלכה לה, גומעת לה צעד ועוד צעד ברחובות האפלים והרטובים,
כל פסיעה מקרבת אותה יותר ויותר אל ביתה החמים והמואר שנמצא
במרחק עוד דקה או שתיים של הליכה לפניה. היא הגבירה את הקצב
בהדרגה, כאילו כבר ראתה את קו הסיום לפניה בריצת מרתון. אט אט
היא נעשתה יותר ויותר מודעת לסכנות השונות שהציב הלילה בפניה,
כאשר לפתע כל צללית של חתול אשפתות נראה לה כמו ידו של אנס
שמושטת לעברה, אך היא בלעה את פחדה ופשוט המשיכה להתקדם, בוחנת
את צדדיה כל מספר שניות כאילו כדי לוודא שהיא מוגנת.
לא שזה יהיה מה שיעזור לה.
היא המשיכה ללכת לה בתוך אחד מרחובותיה האפלים של תל אביב,
כאשר לפתע יד הופיעה מהאפילה, אטמה את פיה של גיבורתנו ומשכה
את ראשה אחורה. לפני שהבחורה המופתעת הספיקה להגיב, הופיעה יד
שניה והצמידה סכין אל גרונה. הגרוע מכל הופיע.  
-"אף מילה. ציוץ ואת מתה", סיננה הדמות האפילה בקול שקט
ומאיים. הבחורה הנהנה הנהון חלוש וצייתני ושתקה. היא היתה
המומה - היא הרגישה כמו בתוך איזה סרט אימה דל תקציב, אך היא
ידעה שזה באמת קורה. היא חשה את צינת האוויר שחדרה דרך שד
עצמותיה, את ידה החסונה של הדמות האפילה שהתלפפה מסביב למצחה,
מוסתרת מאחורי כפפה ואת הסכין החדה שנגעה רק קלות בגרונה,
מעבירה צמרמורת בכל גופה.
אם היה זה סרט, אז מישהו כבר היה צריך להגיד "קאט" מתישהו, אך
שום מילה לא נאמרה. רק אוושת הרוח האיטית נשמעה באוויר.
-"תתחילי לזוז", המשיך הקול המאיים, "אל תנסי משהו חכם.
לטובתך", וכאילו כדי לחדד את נקודתו, הידק קלות את הסכין אל
גרונה.
היא נשמה עמוק, אך בשקט, בלי לאמץ את ריאותיה יותר מדי. היא
ידעה שתזוזה גדולה מדי יכולה לעלות לה בחייה. היא ניסתה לחשוב
על משהו, להתרכז, להתעשת, אך בכל נשימה שלה חשה את הסכין
מדגדגת את גרונה, כמעט חותכת אותה והיא הבינה ששום דבר לא יכול
לעזור לה, חוץ מלשתף פעולה.
הוא התחיל לזוז, לאט, גורר אותה איתו. הם נעו לאורך קירות
הבניינים, זזים מסמטה לסמטה, מוסתרים על ידי האפילה. הוא הגביר
את קצב הליכתו בהדרגה, ולה לא היתה ברירה אלא לשתף פעולה ולזוז
בקצב שלו. הם המשיכו בדרכם, יותר ויותר מהר, כמעט רצים, עד
שלבסוף הוא עצר.
הם הגיעו לקצה של סמטה מבודדת. בצדדים שכבו להם ערמות זרוקות
של זבל. בקבוקים מנופצים, קונדומים, מזרקים, ושקיות מלאות
באשפה מצחינה. מדי פעם נשמעו ציוצי עכברים ועוד חיות בלתי
מזוהות. היא שנאה עכברים, אך באותו רגע זה היה הדבר האחרון
שחשבה עליו.
הם עמדו להם כך במשך מספר דקות, היא מבועתת, הוא מהורהר, עד
שלפתע הוא דחף אותה בכוח והטיל אותה על הרצפה. היא נפלה על
האספלט ופלטה אנקת כאב חזקה. עד מהרה הוא התנפל עליה, אטם את
פיה בנייר דבק חזק וכפת את רגליה באזיקים, לאחר מכן הוא התרחק
ממנה מעט, והתיישב מולה.
כעת, לראשונה, היא ראתה אותו: היה לו מבנה גוף חסון וחזק. הוא
לבש בגדים שחורים ומסיכת סקי שחורה שדרכה ניבטו עיניים ירוקות
וגדולות ופה שממנו ניבט חיוך. היה משהו לא שפוי בעיניו של
האיש, אך מה שלכד את עיניה יותר מכל, היה החיוך שלו. הוא חייך
חיוך גדול, זדוני ומרושע. חיוך של אושר טהור.
היא לא רצתה לדעת מה יהיה הצעד הבא שלו - התחשק לה לעצום את
עיניה, אך מצד שני, היא העדיפה לראות הכל. היא רצתה לראות את
הרגעים שעשויים להיות אולי האחרונים של חייה.
פתאום הוא שלח יד אל מכנסיו והוציא משם משהו - משהו עגול
ומאורך. היא לא האמינה למראה עיניה. הוא התבונן בה, אז במה
שהוציא, העביר עליו את ידו קלות ופלט צחקוק קל.
היא סקרה את המתרחש בהשתאות ולפתע הבינה הכל: אותו אדם שישב
מולה וצחקק לא היה אנס - גרוע מזה - היה זה הדקן הסדרתי.
-"לא!!! תן לי ללכת!!!", היא זעקה, אך דבריה נשמעו כגיבובי
שטויות מעבר לנייר הדבק שאטם את פיה. היא  השעינה את ידיה על
האספלט כדי לנסות לקום, אך עד מהרה הדקן שם לב לכך, הוציא
בתנועה מהירה אקדח מכיס מכנסיו וכיוון אותו ישירות אל מצחה.
"אל תחשבי על זה אפילו", סינן בשקט.
היא שמטה את גופה בחוסר אונים והתבוננה בדקן, נשימותיה רועדות.
היא סקרה את תנועותיו בעוד הוא החזיר את האקדח לכיסו, לקח את
הגליל המשונה והסיר מכסה מאחת מקצותיו. בתנועה איטית ומחושבת,
הוא הכניס את אחת מידיו אל הגליל והוציא משם קבוצה גדולה של
שיפודים מחודדים בשלל צבעים, או במילים אחרות, דוקים.
"לא!!! רק לא זה!!!", היא ניסתה לזעוק ללא הצלחה. היא ניסתה
להתגלגל הצידה ולהתחמק מהדקן הנורא, אך עד מהרה הוא החזיק את
הדוקים לגליל, רץ אליה, תפס אותה והחזיק אותה למקומה.
-"תפסיקי עם השטויות! ככל שתשתפי פעולה זה ייגמר יותר מהר וזה
יכאב לך פחות!", היסה אותה הדקן בקול רועם. הוא חזר למקומו
ושפך את הדוקים מהגליל אל ידו. הוא אסף אותם ואחז בהם בכוח,
מביט בהם בהנאה, ואז פנה אל הבחורה הכפותה וחסרת האונים שעמדה
מולו.
היא כבר שמעה מספיק סיפורים על הדקן הסדרתי ועל מעלליו, אך היא
סירבה להאמין שכזה אדם אכזר באמת קיים. ליבה הלם בחוזקה בעוד
הוא התקרב אליה וחפיסת הדוקים בידו. היה איזה ניצוץ של רשעות
מהולה בטירוף שניבט מעיניו הירוקות, בעוד הוא רכן לעברה ולחש
לה: "תתחילי".
היא הסתכלה עליו אחוזת אימה ועקבה אחרי חפיסת הדוקים שהוא אחז
בידו. הדקן התרחק ממנה באיטיות כך שנוצא רווח מסויים בינו
לבינה. הוא קירב את ידו אל הרווח הזה, והטיל בו את הדוקים.
הדוקים נפלו - חלק זה על זה בצורות שונות וצבעוניות, אך הרוב
נפלו מרוחקים זה מזה, בודדים, יוצרים תנאים נוחים לקחת אותם
בלי להזיז דוקים אחרים בדרך. היא התבוננה בדוקים ושמחה - היה
לה מזל. במיוחד קלטו עיניה את הדוק השחור שעמד לבדו, רחוק מכל
שאר הדוקים, רק מחכה שיקטפו אותו.
כל גופה שקשק בעוד היא הניעה את ידיה באיטיות לכיוון הדוק
השחור. הסיכויים שהיא תזיז דוק אחר בדרכה ותוותר על תורה היו
קלושים למדי, אך היא לא יכלה להרשות לעצמה לזרוק כזה סיכוי
לנצח את הדקן הסדרתי - היא היתה חייבת להשתמש במלוא הריכוז
שלה.
היא הניעה את ידה שרעדה בקצב מטורף אל עבר אותו דוק נכסף, כעת
היא כבר היתה סנטימטרים ספורים ממנו. מעבר לנייר הדבק שחסם את
פיה כבר ניבט לו חיוך. היא התקרבה עד כדי נגיעה אל אותו דוק,
כאשר לפתע חשה מתכת קרה נוגעת ברקתה. היא הרימה את ראשה
באיטיות וראתה את אקדחו של הדקן מוצמד אל מצחה.
-"אל תחשבי על זה אפילו", סינן הדקן בזעם, "תנסי לקחת אחד
אחר".
ידה של הבחורה נסוגה עד מהרה מהדוק השחור והחלה מחפשת דוק אחר
לקחת, לא שהיו חסרים לה כאלה - זריקתו של הדקן היתה כה גרועה,
עד שכמעט כל דוק שהוא זרק עמד לו חופשי ללקיחה. היא ראתה דוק
צהוב פנוי ועלה בדעתה לקחת אותו - אחרי הכל, דוק צהוב הוא לא
כמו דוק שחור - להפך - דוק שחור מביא עשר נקודות לעומת דוק
צהוב שמביא רק נקודה אחת והוא הכי נפוץ. היא תיארה לעצמה שהדקן
לא יכעס עליה אם היא תיקח את הדוק הזה, אך למרות שהיא כבר
נסוגה מלקיחת הדוק השחור, אקדחו של הדקן עדיין נשאר צמוד אל
רקתה.
היא קירבה את ידה באיטיות אל הדוק הצהוב וכבר עמדה לקחת אותו,
אך תוך כדי חשה שהדקן מכביד יותר את לחץ האקדח על מצחה.
-"לעזאזל איתך!", הוא רטן בכעס מופגן, "תזיזי שני דוקים
בכוונה!".
היא הרימה את ראשה והביטה בו במבט משתאה.
-"שמעת אותי!!! תזיזי שני דוקים בכוונה או שתחטפי כדור!!!
עכשיו!!!", הדקן כמעט וצרח.
היא השפילה את ראשה וחזרה להסתכל על ערמת הדוקים. כעת היא רעדה
יותר מתמיד. היא לא יכלה לוותר על כזו הזדמנות שקופה לנצח
בדוקים, אך היא העדיפה לאבד את כבודה ולהפסיד בדוקים, מאשר
לאבד את חייה.
היא הניעה את ידה באיטיות אל שניים מהדוקים שעמדו צמודים זה
לזה, ובתנועה מהירה, לפתע, נגעה בשניהם ואיבדה את תורה.
-"יופי!", פלט הדקן וחייך חיוך חושף שיניים, "עכשיו תורי.
תאספי את הדוקים ותטילי אותם".
היא משכה את ידה בחזרה ואספה את הדוקים באיטיות, מתכננת במוחה
את הצורה בה היא תטיל אותם כך שהדקן לא יצליח לאסוף אפילו
אחד.
היא נזכרה כיצד בילדותה היא היתה משחקת דוקים עם כל חברותיה
ומנצחת אותן. היא היתה אלופת הדוקים השכונתית בקרב חברותיה
כאשר היא היתה בבית ספר היסודי, אך כאשר היא התבגרה, הכל עבר
ונשכח, כמובן, אך לשחק דוקים זה כמו לרכב על אופניים, היא
זכרה, ולא משנה כמה זמן עבר מאז הפעם האחרונה שהיא שיחקה, היא
עדיין ידעה כיצד לזרוק את הדוקים כמו מקצוענית. היא לא תיתן
לדקן את עונג ההשפלה שבניצחון במשחק הדוקים כל כך מהר.
היא אחזה בכוח את הדוקים בין שתי כפות ידיה וחשה את מגעו הדק
והמחוספס של כל דוק ודוק, מתחברת אליהם, עוצמת את עיניה. היא
העמידה את חפיסת הדוקים על מרווח האספלט שעמד בינה לבין הדקן,
הזיזה קלות את ידיה מצד לצד, ולפתע הזיזה אותם במהירות לצדדים
נותנת לדוקים ליפול זה על זה.
עד מהרה נוצרה ערמה ענקית של הדוקים שנפלו בצפיפות אחד על גבי
השני, דחוסים במערכת סבוכה בה דוק נתמך על דוק אחר. לא היה דוק
אחד שנשאר בודד בצורה שאפשר היה לקחת אותו. אין ספק שהיה מדובר
בזריקה מקצועית ומיומנת.
הדקן הביט במשך דקות ספורות בערמת הדוקים החדשה וניסה לחשוב
כיצד להתמודד עמה. מדי פעם הוא שלח יד קדימה כאשר היה נדמה לו
שמצא פרצה, ואז שוב החזיר אותה למקומה בזעם. בסופו של דבר הדקן
התבונן בבחורה, רותח מזעם.
-"תזרקי עוד פעם!!!", הוא שאג.
היא לא האמינה. עיניה נפערו לרווחה בעוד היא נתנה לעברו מבט
המום ומשתאה.
-"תזרקי עוד פעם!!!", הוא חזר וצווח, מרים את אקדחו ומנפנף בו
לכל עבר, "ותעשי הפעם אחד קל!!! בלי להתחכם!!!".
היא התבוננה בדקן בייאוש. מבטו היה רווי זעם ומלא כאב, כאילו
היא פגעה בכבודו האישי כאשר זרקה את הדוקים בצורה מיומנת שכזו.
היא ידעה שלא כדאי לה לנסות להסתבך. היא הושיטה את ידיה קדימה
והחלה לאסוף את הדוקים, אך לפתע עצרה. משהו עצר בעדה. היה זה
קול דקיק שבקע מתוך מוחה.
"תגידי", סינן הקול בשקט, "את באמת הולכת לתת לו לנצח סתם
ככה? בלי להגיב? בלי לשמור על הכבוד שלך? את תתני לו לאנוס
אותך לשחק דוקים כמו שהוא רוצה וללכת?" - ולרגע, היא חשבה על
כך. למה לא, בעצם? אם זה מה שהוא רוצה, סתם לנצח בדוקים, לשמוח
לרגע וללכת, אז למה שהיא לא תעשה את זה? אחרי זה הוא בטח ישחרר
אותה וייתן לה ללכת הביתה, ואז היא תוכל עוד פעם לפגוש את כל
החברות שלה, את הוריה, את מי לא בעצם? לא היה איכפת לה לפגוש
אפילו את החבר שלה לשעבר באותו רגע, אותו היא שנאה עד מאוד -
העיקר שהיא תהיה בחיים ורחוק מהדקן הסדרתי.
אך הנה, שוב הציק לה הקול הדקיק ממעמקי מוחה. "אל תשכחי את
העבר שלך כשחקנית דוקים מצטיינת", זרה הקול מלח על פצעי הכבוד
שלה, "מילא אם היית מישהי אחרת, אבל את? אסור לך לוותר כל כך
מהר! את חייבת לעשות משהו כדי לשמור על הכבוד שלך", ובתוך
עצמה, היא ידעה שהקול הזה צודק, אך לנגד עיניה עמד הדקן עם
אקדחו והיא ידעה שהיא מעדיפה לחיות בלי כבוד מאשר לא לחיות
כלל.
-"נו?! למה את מחכה?!", זעק הדקן וכיוון לעברה את האקדח, מחזיר
אותה למציאות.
היא אספה את הדוקים במהרה, ובלי לחשוב, פשוט זרקה אותם באוויר,
נותנת להם לנחות ולהתפזר אנה ואנה. היתה זו זריקת הדוקים הכי
גרועה שהיא זרקה אי פעם - רק שני דוקים צהובים נותרו צלובים זה
על זה, כל השאר התפזרו להם על כל תחום האספלט שעמד ביה לבין
הדקן, בודדים לגמרי, רק מחכים שמישהו ייקח אותם.
הדקן בהחלט לא התכוון לבזבז זמן. בחיוך ענק על פרצופו הוא החל
ללקט את הדוקים זה אחר זה, בלי לשים דגש על איזה צבע או איפה
הוא נמצא. כאשר בשלב מסויים הגיע אל שני הדוקים היחידים שנותרו
זה על זה, הוא פשוט שלף אחד מהם ונתן לשני להשמט, כך שבעצם שני
הדוקים זזו יחדיו. הבחורה לא האמינה שהדקן יעשה כזו שטות - היא
כבר הבינה שהוא שחקן גרוע, אך לא עד כדי כך.
היא החלה לזוז בפראות ולזעוק מאחורי נייר הדבק על כך שהתור שלה
הגיע. הדקן הפסיק לשחק והסתכל עליה בחוסר הבנה. כאשר הוא ראה
שהיא ממשיכה עם תנועותיה, הוא הגיע ותלש את נייר הדבק מפיה,
לראות מה היא רוצה.
-"עכשיו תורי!!! נפסלת!!!", היא הזדעקה בקולי קולות, לא מנצלת
כלל את ההזדמנות שלה לקרוא לעזרה, "הזזת שני דוקים במכה!!!
עכשיו תורי!!!".
-"אה, סתמי ת' פה!", השיב לה הדקן בזלזול ואטם לה בחזרה את
הפה, דבר שלא מנע ממנה להמשיך לצרוח ולנוע תוך כדי שהוא המשיך
ללקט את שאר הדוקים שנשארו על האספלט.
הדקן אסף במהירות את הדוקים לנגד עיניה המזועזעות של הבחורה,
היא ניסתה לעצום את עיניה ולא להיווכח במעשה המזעזע, אך היא
ידעה שזה קורה והיא לא יכלה למנוע את זה. איזו השפלה! איזו
פגיעה בכבודה כשחקנית דוקים! איזה אסון! היא לא האמינה שזה
באמת קורה לה.
הדקן צרח וצווח מהנאה תוך צחקוקים מטורפים תוך כדי שהוא דילג
לכל עבר כאשר חבילת הדוקים בידיו. "יא חתיכת זונה!!!", הוא
צווח, "זה מה שאת שווה בדוקים!!! מיליון - אפס לי!!! אני
ניצחתי!!! את הפסדת!!! את לא שווה כלום!!!".
הוא התקרב אל הבחורה והחווה לנגד עיניה את ערמת הדוקים שאחז
בידו ולמרות שעיניה היו עצומות, הוא ידע שהיא יכולה לראות אותו
מחזיק את הדוקים. הוא ידע שדבר לא ישנה את עוצמת ההשפלה.
-"אני מלך הדוקים!!! אני הדקן הסדרתי!!!", נשמעה עוד צרחה,
ואחריה שקט. דומיה.
הבחורה שכבה על האספלט, דוממת, מפחדת לפקוח את עיניה, לראות אם
הוא עדיין שם, מחזיק את הדוקים וצוחק עליה. היא פשוט שכבה לה,
רועדת ונתנה לזמן לעבור. בתוך מוחה עדיין בקע הקול החלוש וניסה
להרגיע אותה.
"די... תירגעי... הוא רימה ואת יודעת את זה... את היית מנצחת
אותו אם הוא לא היה מחזיק אקדח מולו ומכריח אותך להפסיד". היא
באמת ידעה את זה, אבל הנקודה היא שהוא זה שניצח והיא זו
שהפסידה. הוא היה מלך הדוקים. שום קול דקיק לא ישכנע אותה
אחרת.
הבחורה שכבה לה דוממת זמן מה, מפחדת לזוז, אולי הוא עדיין היה
שם, מחכה להשפיל אותה עוד פעם. העיר החשוכה עמדה מעליה, עסוקה
בדברים אחרים לגמרי. לבסוף היא זזה, באיטיות ובשקט, מנסה שלא
לרעוד בתנועותיה, מנסה לשלוט בעצמה. היא ניסתה להעמיד את עצמה
על רגליה, אך עד מהרה איבדה את שיווי משקלה ונפלה. כעת היא
ויתרה לגמרי והתחילה לבכות. היא כיסתה את פניה בידיה ויבבה
בשקט.
-"את בסדר?...", קול שקט שבא מאחוריה הפתיע אותה וגרם לה
להסתובב בתנועה מהירה. היא התרחקה מאותו קול ומהדמות ממנו הוא
בא בלי לבדוק כלל וכלל מי זה היה - באותו רגע היא העדיפה
להתרחק מהכל. היא רצתה להיות לבדה ולהרגיש מוגנת.
-"אני... אני... תתרחק ממני... הדקן...", יצאו מפיה גיבובי
שטויות מהולים בבכי ויבבות. הזר החדש כבר הספיק להבין במה
מדובר והוא התקרב אליה באיטיות, מנסה שלא להפחיד אותה יותר
מדי. "תירגעי...", הוא לחש, "הכל יהיה בסדר... תאמיני לי...".
הוא התקרב אליה בשקט וחיבק אותה, חיבוק עדין ומלטף שגרם לה
להרגיש חמימות לא צפויה. חיבוק שגרם לה להאמין שאולי בכל זאת
יש קצת טוב בעולם הזה. היא לא הבינה מה פתאום היא נותנת לזר
לחבק אותה סתם ככה, מצד שני, היא לא יכלה להתנגד לו כלל וכלל.
-"תסמכי עלי...", המשיך הוא בלחישותיו המעודדות ובינתיים הוציא
בעזרת ידו הימנית קופסת דומינו מכיס מכנסיו, "אני אטפל בך כמו
שצריך".