אני מכירה אותה מאז שנולדתי, היא גדולה ממני בהרבה שנים, אבל
היא לא כל כך זקנה.
בתור תינוקת עזבתי אותה מספר פעמים, אבל לא מבחירה שלי. ותמיד
חזרתי, ומאז אני איתה.
מאז שאני זוכרת את עצמי ידעתי שמשהו לא בסדר, תמיד פחדתי
להתקרב יותר מידי ולהרגיש "כמו בבית" ולהיות איתה כי אז יכול
היה להיות שגם אני הייתי נפגעת, רציתי להתרחק ממנה ומהבית שלה.
היא הילדה הקטנה והחלשה שכל הזשכנים מרביצים לה. זה היה ככה
מאז שנולדה, ואפילו לפני  זה, בבטן. בהתחלה היא כמעט ולא
נולדה...
כל כמה זמן היא מקבלת סימנים כחולים שנשארים לתמיד, הם רק
מיטשטשים לעייני חוץ, אבל הם נורא כואבים לה.
יש לה סימנים כאלו בכל מיני מקומות בגוף, ופצעים, וחתכים. ומכל
פצע כזה, היו נפגעים כל התאים שקרובים אליו.
בזמן האחרון פוגעים בה עוד יותר. כל יום מרביצים לה, מכים
אותה. מפוצצים אותה. וגם עכשיו, מכל הפגיעות האלו, הפגיעות
הרבות האלו, נפגעים כל התאים שסבבו את האיבר. אבל עכשיו זה גם
יותר חזק. גם האיברים הפנימיים נפגעים, המרכז.
וזה מתקרב גם אליי. אז למה אני נשארת פה? למה אני נשארת איתה?
אני רוצה ללכת, לפני שיהיה מאוחר מידי. כמה שלא יפה לעזוב חברה
ותיקה כל כך, אני לא רוצה להיות באיבר הנפגע, או אחד
מקרוביו..התאים הסובבים אותו.
מצטערת ישראלה, הייתי לוקחת אותך איתי, אבל את כאן..כבולה..