שורות חסרות משמעות נכתבו מעצמן,
מעל הדף העזוב והערירי שהונח מולי.
זה היה מוזר לרגע,
כי חלף זמן מאז שנכתבו לי מילים לאחרונה,
ולרגע זה נראה כאילו זו לא אני.

מין שתי ישויות נפרדות אך חופפות, במין ריקוד זוגות,
נסחפות הלוך ושוב, אוהבות ומתעבות.
שקט. שקט.
דממה.
אני נדלקת וכבת, און אן אוף.
במהירות שאני אפילו לא מספיקה לזהות את עצמי.

המילים לאט לאט מתפשטות, מתחנפות,
ומפתות אותי להמשיך.
בצד השני האדונים קוראים להפסיק מיד.

אני נסחפת עם המילים, אני רצה איתן במסע הזוי ומטורף,
לעתיד, לעבר, לחשכה וממנה אל אור בוהק.
אני בורחת קדימה והם מאחור.

הם נראים כמו נקודה שחורה מכאן,
הם כבר לא ימצאו אותי יותר,
זה מאוחר מדי.