הנפשות הפועלות:

דני(אל)- גבר בתחילת ה-30, סטודנט למשפטים,עובד במלצרות, בעל
תואר במדעי המדינה.
מחמוד- כנ"ל, סטודנט לרפואה, עובד כפקיד בנק, עבר כמה קורסים
ברפואה.
דיאנה- בחורה באמצע ה-20, לא בטוחה במי מהשניים היא מאוהבת,
סטודנטית לקולנוע, ממלצרת, בוגרת ביה"ס למשחק.
חן- אחותו הקטנה של דני. נערה בגיל ההתבגרות, לומדת בתיכון,
עוד מעט מתגייסת.
מזהר ואינעם- ההורים של מחמוד.
רעות- חברה של דיאנה מהלימודים.

מערכה א', תמונה א':

מקום: הדירה של מחמוד ודניאל
מחמוד יושב על הספה מול הטלוויזיה וקורא, דניאל נכנס

מחמוד: (מעיף מבט אל דניאל) אהלן, דני, מה שלומך?
דני: בסדר, ככה, עוד יום.
מחמוד: זה מהימים האלה שלך?
דני: איזה ימים?
מחמוד: אתה יודע, הימים האלה שאי אפשר להחליף איתך מילה כי אתה
בבעסה אטומית וחסר למי שילחץ לך על הכפתור האדום...
דני: אה, הימים האלה... לא, זה מהימים שאני בבעסה קיומית ואני
רק רוצה להתחבא מתחת לשמיכה ולא לצאת משם.
מחמוד: לא ידעתי שיש לך גם ימים כאלה. חשבתי שיש לך רק ימים
אטומיים או רק ימים מאושרים, או מה שזה לא יהיה.
דני: (מוריד את המעיל ומתיישב בכורסא מול מחמוד) לא, מסתבר
שיוצא לי להיות בבעסה.
מחמוד: ממה, אחי?
דני: סתם. (הפסקה) סבתא שלי נפטרה.
מחמוד: (מופתע, נראה כנכנס לכוננות טקט) וואי, באמת? אני...
איך אומרים? "משתתף בצערך"...
דני: תודה, בנאדם. יאללה, בוא נחליף נושא...
(חושך)

תמונה ב':

דניאל מדבר בטלפון עם (חן) ודיאנה יושבת על הספה, מתמרחת
בעונג.

דיאנה: נו, דני, מתי אתה מסיים לדבר עם האחות הנודניקית שלך?
דני: טוב, נו, אני אבוא... כן תגידי לאימא שאני אבוא ללוויה...
כן. חן נשמה, הכל יהיה בסדר, מבטיח. אל תדאגי, אני לא אתקע
אותך עם ההורים היבשים האלה לבד בלוויה. כן, אני אוהב אותך.
(מגחך) נו, מה איתך, את רוצה שאני אתחתן איתך או משהו? מה זה
הדיבורים האלה? לכי תמצאי לך חבר. אבל מישהו שאני הייתי בוחר
לך. יאללה ביי. (מנתק)
דיאנה: הללויה! (דני מתיישב כמו מעוך על הספה) נו? מה מתקדם עם
הלוויה של סבתא שלך?
דני: ההורים שלי נורא רוצים שאני אבוא, אבל אין לי זין לזה
עכשיו. בטח שלא עם כל המשפטים האלה על הראש והמלצרות והכל...
אני רק רוצה קצת שקט, את יודעת?
דיאנה: (מתקרבת לדני ומלטפת אותו בראש) אני יודעת, האני, אני
יודעת... גם סבא שלי נפטר לא מזמן. אני מבינה איך זה. ההורים
שלי הכריחו אותי לבוא, אפילו שהם ידעו שאני לא סובלת את הסוטה
הזקן הזה. מה לעשות, (בפאתוס ציני) זה הסבא שלי!
דני: (מסתכל על דיאנה כמו ילד קטן ומתקרב אליה לחיבוק) אין לך
מושג כמה אני צריך אותך כאן אתי. את האי של השקט בתוך כל
הסמטוחה של החיים שלי. אין לי מושג איך את מצליחה להישאר כזאת
חברה טובה שלי... מאיפה יש לך את הכוח הזה?
דיאנה: אני אוכלת כל יום יוגורט ומלפפון על הבוקר, זה איך.
סתאאאם. האמת, גם לי אין מושג.
(נכנס מחמוד)
מחמוד: אהלן, דנה ודני. כיף חאלאק?
דיאנה: אהלן, מחמוד. אנא מבסוטה. ואנת?
מחמוד: אנא מבסוט כת'יר. דני, לא תגיד לי שלום?
דני: (עייף) שלום, שלום... פשוט אין לי כוח להרים את הראש שלי
מדיאנה...
דיאנה: פשוש שלי...
מחמוד: וואלה, אני רואה נכנסתי לכם פה באמצע...
דיאנה: לא, לא, אתה לא מפריע. בוא תיכנס, תירגע קצת, תספר לי
ממה אתה כל כך מבסוט, אולי זה יעודד את דני בוי שלנו.
מחמוד: סתם, היום עברתי בתשעים ושמונה ותשעים וחמש עוד שני
קורסים, ואלה בין הציונים הגבוהים בפקולטה.
דני: כל הכבוד, אחי. אני גאה בך.
דיאנה: גם אני היום עברתי, שלושה קורסים. סוף סוף נפטרתי
מהקורס על הפיתוח של סלילי הסרטים בתחילת המאה העשרים. זה היה
חת'כת קורס מייבש! צריך לבטל את הקורס הזה לאלתר!
דני: כשאני רק מתחיל לחשוב על כל הקורסים שצריך לבטל לאלתר
ממשפטים...
מחמוד: גם אני חוטף מזה חרארה.

תמונה ג':

חן נכנסת, מחמוד דני ודיאנה מדברים, חן נכנסת בהיסטריה.

חן: (טורקת את הדלת אחריה, מתנשפת).
דני: (קם אל חן ומחזיק אותה) מה קרה לך, חן? (לדיאנה) תביאי לה
מהר משהו לשתות. (דיאנה קמה, מביאה כוס).
חן: (לוגמת מהכוס, הפסקה, מסתכלת על דיאנה ומחמוד) דני, אני
רוצה לדבר איתך לבד...
(דיאנה ומחמוד יוצאים).
דני: מה נשמה?
חן: אתה לא תאמין לי בחיים למה שאני אומר לך עכשיו...
דני: מה?
חן: דני... נכון הדירה שלך, זה מתנה מסבתא?
דני: די, כן... חצי מהתשלום על הדירה זה מתנה מסבתא, ואת השאר
מחמוד שילם.
חן: אז תשמע- סבתא החליטה להוריש לך את כל הספרים שלה, כל
התקליטים הישנים שלה וגם מאה אלף שקל, אבל את כל זה את תקבל רק
אם תצא מהדירה הזאת ותמכור את החלק שלך בדירה, כי היא כנראה
רצתה שסוף סוף יהיה לך בית משלך, בלי שותפים.
דני: (מתיישב) אוף, אני שונא ירושות כאלה... עד שאיכשהו נוחת
לי לידיים כזה סכום של כסף, אני צריך לוותר על הדירה שלי, מה
שהשקעתי בו את הנשמה שלי ואת החיים שלי...
חן: אני יודעת שזה כל כך משמעותי בשבילך, אבל סבתא כנראה עשתה
את זה רק מתוך דאגה לך ואהבה. היא רצתה שתהיה מסודר.
דני: ומה איתך? מה את קיבלת?
חן: קיבלתי ממנה כסף שיספיק לי לכל הלימודים באוניברסיטה. אם
אני רוצה, אני יכולה אפילו לנסוע לחו"ל כדי ללמוד.
דני: הלוואי עליי, כשאני הייתי בגילך, לקבל כזה דבר... אני- כל
פרוטה ופרוטה אני השגתי לבד בשביל הלימודים האלה. אבא ואימא
בכלל לא עזרו לי אפילו. הכל מעבודה קשה.
חן: שלא תחשוב שאתה כזה מסכן! הייתי מתה לקבל את אוסף התקליטים
של סבתא! אתה לא יודע איזה דברים מדהימים היא שמרה, אפילו
מהימים שאימא הייתה צעירה...
דני: אימא היתה פעם צעירה?! לא יכול להיות...
חן: כן, כנראה... יש שם את החלונות הגבוהים, אלביס, כל מיני
בלוז, הרולינג סטונס הראשונים... הביטלס אפילו!
דני: מאיפה את מתמצאת בכל המוזיקה הזאת?
חן: ככה זה כשאני האחות של דני... (חיוך מתחכם).
דני: אה, הבנתי...
חן: אז מה סיכמנו?
דני: בא לך  להתחלף אתי בירושה?
חן: לא! צריך לעשות בדיוק את מה שסבתא אמרה, או שהרוח שלה תבוא
בלילה ותרדוף אותנו... (קולות של רוח רפאים)
דני: בעסה... אני כבר אראה מה אני אעשה עם הירושה הזאת... את,
בינתיים תעשי מה שאת רוצה, תלכי ותלמדי, או תצאי, או מה שזה לא
יהיה שחבר'ה בגיל שלך עושים...
חן: מה, כבר שכחת?...

                       סוף מערכה א'

מערכה ב', תמונה א':

מקום: בית קפה תל אביבי טיפוסי. יש איזה עץ בצד.
דיאנה, מחמוד ורעות יושבים על כוס קפה, משוחחים.

רעות: (לדיאנה) את לא חושבת שהיא חוצפנית? כאילו מה היא חושבת?
שהפרוייקטים שהיא עשתה בשביל הדוקטורט שלה שווים משהו? למה מי
היא שהיא תגיד לי שהרעיון שלי לסרט זה חרא ושזה לא יצליח? היא
אפילו לא ראתה את זה!
מחמוד: את לא צריכה להיות כועסת. זאת המנחה של הקורס, תאמיני
לי- כדאי לך להסתדר איתה ולא לדפוק את הראש בקיר עם כל האנטי
הזה. נכון, היא לא יודעת איזה סרט את רוצה לעשות, אבל את תמיד
תוכלי לעשות את הסרט הזה, גם בלי הקורס שלה. קחי את הביקורת
שלה בתור ביקורת שאת יכולה להקשיב לה ולא חייבת.
דיאנה: יש משהו בזה, רעות. תראי, גם לי- עד שהזונה הזאת אישרה
לי את הרעיון של לעשות סרט על סטודנטים בחיי היום יום שלהם-
יכולתי למות. והאמת- אני שוקלת לוותר על הרעיון הגרוע הזה. אין
לי שום קונפליקט, שום מתח, שום עניין. אם כבר יש רעיון טוב
בעולם- זה הרעיון שלך. איך הייתי רוצה ראש כמו שלך. את יכולה
להלוות לי איזה רעיון גאוני בשביל הסרט?
רעות: דיאנה- גם אם אני רק אגיד לך את הרעיון ואת תלכי ותציגי
אותו לנחמה- היא תזהה שזה רעיון שלי. יש לה אף גדול מספיק
בשביל לזהות את הריח של הרעיונות שלי, ומספיק שנאה...
מחמוד: איזה מזל יש לי שאני לא צריך להמציא רעיונות גאוניים
לאיך לנתח גופות...
דיאנה: כן, איזה מזל שאתה יכול להיות בעתיד המנתח לב שלי או
משהו כזה...
רעות: את צריכה מנתח שכל... מה יש לך עם הדניאל הזה? מה את
מוצאת בו?
דיאנה: (שותקת, מחמוד מסתכל על הכוס שלו)
רעות: נו מה? בלעת את הלשון?
דיאנה: לא, זה פשוט שאני לא חושבת שאני צריכה לומר על זה
משהו.
רעות: או.קיי, מוזרה שלי. (קמה ונותנת נשיקה על המצח לדיאנה,
ולוחצת את היד למחמוד) אני הלכתי. ביי.
מחמוד ודיאנה: ביי, רעות.
מחמוד: בחורה נחמדה דווקא... תגידי, למה לא יכולת לענות לה?
דיאנה: כי אני בעצמי לא יודעת אם אני מוצאת משהו בדני, משהו
שחסר לי.
(דני בא מהסיבוב בינתיים ושומע הכל מאחורי העץ)
הכל נורא נחמד בינינו, ואני לא יודעת אם אני צריכה יותר מזה.
אני מרגישה אחלה איתו, וזה נראה לי מספיק.
מחמוד: אבל תראי איך את מדברת על זה, כאילו זה אחד הפרטים
שהיית משמיטה מהמציאות שלך או משהו כזה... (הפסקה, מסתכל על
דיאנה) לא נראה לי שאת באמת אוהבת אותו. (נאנח לרווחה) הנה,
אמרתי את זה, סוף סוף. את צריכה מישהו שאת תאהבי עד הסוף, בלי
"נראה לי" ו-"מספיק". אלא מישהו שיעשה לך "וואו" ו-"הוא כל מה
שאני צריכה". ככה.
דיאנה: (מבט חושד וערמומי משהו) מחמוד, יש לך  רעיון מי זה? מי
האחד שאני צריכה?
מחמוד: לא יודע... אני אולי?
(דני מתקרב אליו בזעם ומניף אותו בצווארון)
דני: מחמוד, שלא תעז אפילו לחשוב על זה!
מחמוד: (מגחך) דני, כבר יצא לי לחשוב על זה...
דני: מחמוד, לא מתאים לך, בנאדם. חשבתי שאנחנו חברים, שאני
יכול לסמוך עליך..(מוריד את מחמוד, מסתכל אל דיאנה) ואת- אני
אוהב אותך. את לא מבינה את זה, את צריכה את זה מעורבל בתוך
בולשיט של במאים ושל קולנוע, בתוך סרט- לא במציאות. רק ככה את
מאמינה... (רץ החוצה)
מחמוד: (שם כסף על השולחן, מחבק את דיאנה) יאללה, בואי נלך...
דיאנה: (עוקבת בעיניה אחרי דניאל) יאללה, בוא...
(חושך)

תמונה ב':

מקום: אותה המסעדה עם מעט אביזרים אחרים, שולחן אחר.
דני יושב לבד בשולחן, מסתכל על נקודה סתמית, מחמוד מתקרב,
מביט עליו לשניה, ומחליט לשבת ליד דני).

מחמוד: דני, אתה עדיין כועס?
דני: מחמוד, אין לי כוח אליך, עוף לי מהעיניים.
מחמוד: בחייאת, בנאדם. תסלח לי. אני מבקש סליחה. אני פשוט מת
עליה. אבל אני מבין שהיא שלך, אני לא אקח לך אותה סתם ככה.
דני: היא לא רכוש שלי, היא יכולה לעשות מה שהיא רוצה, וזה מה
שמבאס אותי. כי אני יודע שאתה תלך ותקנה לה כל מיני דברים בכל
הכסף הזה שאתה מרוויח מהעבודה בבנק, ותחזר אחריה וכל זה, ואני?
מה אני כבר אוכל לתת לה?
מחמוד: (עומד להגיד משהו ודני קוטע אותו)
דני: לא, מחמוד. אני רק רוצה ממך דבר אחד: תעזוב לי אותה בשקט.
אל תחזר אחריה. היא שלי. תבין את זה.
מחמוד: דני, אני רוצה אותה. אם היא תבחר בך, אני אבין את זה.
אם היא תבחר בי, אתה תצטרך להבין את זה. אני בכל אופן אשתדל לא
לעשות שום דבר שיפגע לכם בקשר.
דני: תודה, מחמוד. (הפסקה) בוא, שב.
מחמוד: תגיד, דני, מה עוד קורה בחיים שלך? מלא זמן לא ישבנו
ודיסקסנו ככה. אתה עם הלימודים שלך והעבודה ואני עם הדברים
שלי...
דני: יש משהו שרציתי להתייעץ אתך לגביו.
מחמוד: מה זה?
דני: תגיד, יש לך כסף לקנות אתו את החצי שלי בדירה?
מחמוד: למה? אתה רוצה לעזוב?
דני: קיבלתי ירושה מסבתא שלי. היא הורישה לי את הכסף לקנות
בית- מאה אלף שקל- ועוד כל מיני דברים, אבל אני אוכל לקבל את
זה רק אם אני עוזב את הדירה ומוכר את החלק שלי.
מחמוד: אבל זאת מתנה מהסבתא שלך, ואתה השקעת בדירה הזאת את
הנשמה שלך- בנית אותה, עיצבת אותה, הכל. אני מה עשיתי? רק באתי
ועשיתי בלאגן.
דני: לא, אתה היית בסדר.
מחמוד: תודה.
דני: תבין, אני הייתי מת לקבל את הירושה הזאת, אבל אני רוצה
עדיין לגור בדירה שלי. ועד כמה שאהבתי את הסבתא שלי, אין סיכוי
שאני אי פעם אעבור לגור במקום אחר רק בשביל הירושה שלה.
מחמוד: סלח לי, אבל אתה אהבל. למה מה, מאה אלף שקל זה כלום
בשבילך?
דני: אתה יודע מה עברתי בדירה שלי? כמה נלחמתי עליה? עם כמה
שותפים נאבקתי? היו איזה שנתיים שאפילו הייתה סכנה שלא תהיה לי
הדירה הזאת, וסבתא שלי שמעה אותי מתוסכל על כל זה, והיא מימנה
לי חצי מהדירה, ועל הדרך גם מצאתי אותך שתהיה השותף שלי.
מחמוד: אני יודע. סיפרת לי הכל. מרוב שסיפרת לי אני יכול לומר
את זה בעל פה... וגם לנו היו הבעיות שלנו.
דני: נכון, ואני לא רוצה שיהיו גם בינינו בעיות. בוא נפתור את
זה. תגיד לי עכשיו- אתה יכול לקנות את החלק הזה של הדירה,
בכלל? אפילו תאורטית?
מחמוד: אני צריך לדבר עם ההורים שלי לגבי זה. אני לא יכול לממן
את זה לבד. אבל אני רוצה לשאול אותך: אתה בכלל רוצה לוותר על
החלק שלך? שאני לא סתם אקנה את זה ואחר כך תגיד לי שאתה עדיין
רוצה...
דני: אני רוצה את הירושה של סבתא שלי. אני צריך את הכסף הזה.
מה אני אעשה? (מיואש, נשען נמוך על השולחן).
מחמוד: אל תדאג, חביבי. אני אדבר עם ההורים שלי ונראה מה הם
יגידו. אתה יודע מה? אולי אני אתקשר אליהם עכשיו, הם גרים רק
כמה מאות מטרים מפה, הם יכולים לבוא תוך שניה.
דני: יאללה, תגיד להם שאנחנו פה.
מחמוד: (מחייג ומחזיק את הפלאפון על האוזן)

תמונה ג':
הוספו שני כיסאות לשולחן.
מזהר ואינעם מגיעים, מחמוד ודני קמים לקראתם ומושיבים אותם
לשולחן.

אינעם: כיף חאלאק, איבני?
מחמוד: כיף חאלאק, יא מאמא?
אינעם: שוקראן. מה שלומך, דני?
דני: שלומי מצוין, מה איתכם?
מזהר: הכל טוב. למה קראתם לנו?
דני: (למחמוד) שאני אגיד?...
אינעם: רק אל תגיד לי שאתם רוצים להתחתן!
מחמוד: מה פתאום, מאמא? מאיפה הרעיון המטורף הזה?
מזהר: היא רואה יותר מדי טלוויזיה...
אינעם: אוסקוט, יא מזהר! (צוחקת) לא, סתם צחקתי... מה רציתם
לספר לנו, הא יא איבני?
מחמוד: רצינו להתייעץ איתכם בקשר לדירה שלי ושל דני. לי יש חצי
מהדירה, והחצי של דני בדירה זה מסבתא שלו. עכשיו, היא ירשה לו
מאה אלף שקל ועוד כל מיני דברים אבל הוא יקבל את זה רק אם הוא
יעזוב את הדירה שלנו. אז אני צריך לשאול אתכם אם אתם יכולים
לעזור לי לקנות את החצי של דני, כדי שהוא יוכל לקבל את הירושה
ולי תהיה כל הדירה לעצמי?
מזהר: (לדני) תגיד, מה זה הסבתא הזאת? אצלנו ככה לא עושים כזה
דבר... אם מעבירים בירושה אז מעבירים בירושה! עד הסוף!
אינעם: חלאס, יא מזהר. (הפסקה) אתם יודעים מה אני חושבת? אני
חושבת שאנחנו יכולים לעזור לך, מחמוד, לקנות את החצי של דני,
אבל דני- אם אתה באמת אוהב את החצי שלך בדירה, כמו שמחמוד כל
הזמן מספר לי, אז אל תוותר על זה! סבתא או לא סבתא!
מזהר: ומה? הוא יוותר על מאה אלף שקל, ככה? מה פתאום! תקשיב
לי, יא דני, תעשה מה אני אומר לך- תמכור לנו את החצי שלך
בדירה, קח את הכסף של הסבתא שלך, וסע לשלום. זהו. יאללה, בואי
אינעם.
אינעם: אבל מזהר, אני רוצה עוד לשבת עם הבן שלי...
מזהר: עזבי. יאללה, תעלי יא אינעם, חילוואתי...
אינעם: (קמה, כך גם מזהר) יאללה, ביי מחמוד, ביי דני, מעה
סלאמה.
מחמוד: מעה סלאמה, יא מאמא. יא באבא.
(אינעם ומזהר יוצאים)
דני: הורים נחמדים יש לך. אז... אתה חושב שכדאי לי?
מחמוד: אתה רק תרוויח מזה.
דני: יכול להיות.
מחמוד: תגיד, אתה בכלל בטוח שאחותך חן לא טועה בכל זה? אולי
היא התבלבלה? דיברת עם ההורים שלך על זה?
דני: לא. ולא נראה לי שהיא התבלבלה. אני סומך עליה.
מחמוד: זה לא קשור לאם אתה סומך עליה, זה לא תלוי בה. יכול
להיות שיש איזה סעיף שהיא פספסה או משהו. דבר עם ההורים שלך.
דני: אני לא אדבר אתם גם אם יתהפך העולם...
מחמוד: חבל. יאללה, בוא נלך לסדר את זה באופן רשמי...

מערכה ג', תמונה א':

מקום: הדירה של מחמוד ודניאל.
מחמוד יושב על הספה מול הטלוויזיה וקורא. דניאל מסתובב בדירה
ומזיז ארגזים. חן נכנסת.

מחמוד: (מסתכל על חן שנכנסת) אה, חן? מה קורה?
חן: מחמוד, מה שלומך? איפה דניאל?
דניאל: (צועק לה מהצד השני של הבמה) אני פה!!!
חן: תגיד, 'תה זוכר שאמרתי לך על הירושה מסבתא?
דניאל: (בטון מפוחד) מה?...
חן: (מחמוד גם כן מביט בה בחשש) היא בסוף הורישה לך את זה בלי
התנאי. אמרת לי לשאול את אבא ואמא, אז הם אמרו לי שלא כתוב שום
תנאי, שאתה מקבל את הירושה גם ככה, ואתה לא צריך לעבור דירה
בשביל זה...
דניאל: חן, אני אהרוג אותך! מה ז'תומרת? את שיקרת לי?!
חן: לא!! סך הכל ראיתי משהו וזה כנראה טעות שלי. מצטערת...
דניאל: (מתקרב בזעם לחן) את יודעת מה עשיתי? אני מכרתי את החצי
שלי למחמוד!!! סתם, ככה איבדתי את הדירה שאני הכי אוהב בעולם,
רק בגלל טעות שלך...
מחמוד: אבל דני, אל תגזים! יש עוד דירות בעולם הזה! אתה עוד
תמצא לך משהו...
דני: (קוטע את מחמוד) לא! אני רוצה את החלק שלי בחזרה!
חן: נו, די, דני, תירגע, אני מצטערת, לא התכוונתי...
דניאל: מה להירגע?! מה להירגע?!?
מחמוד: אתה רוצה שאני אמכור לך את זה מחדש? אתה יודע שאני לא
יכול!
דניאל: אני יודע! זה עכשיו גם שייך להורים האלה שלך! יש חוזה
חתום! זה לא כמו איזה בגד. הכל רשום בטאבו על שמכם...
מחמוד: (ממלמל) והאמת- אני גם לא רוצה למכור לך...
דניאל: מה?! (קופץ על מחמוד ותופס אותו) זאת הדירה שלי, יא
מניאק! אני קיבלתי אותה במתנה מסבתא שלי! אני נלחמתי עליה במשך
שנים!
מחמוד: לא איכפת לי, עכשיו הדירה הזאת שיכת לי באופן חוקי,
ואני רוצה את הדירה הזאת לעצמי! חוצמזה, שזה מה שההורים שלי
תמיד חלמו להשיג בשבילי, ועכשיו זאת המתנה שלהם בשבילי!
חן: תגידו, מה קרה לכם? פעם הייתם חברים טובים! פעם הייתם כמו
אחים! מה זה כל הרכושנות הזאת שנפלה עליכם?
דניאל: זה לא הכל, חן... המניאק הזה גם רצה לגנוב לי את
דיאנה!
חן: מחמוד, תתבייש!
מחמוד: מה את מתערבת בזה בכלל? את ילדה קטנה, את לא מבינה!
חן: אני מבינה טוב מאוד כשפוגעים לי בדני...
(דניאל יוצא החוצה בכעס)

תמונה ב':

מחמוד וחן בדירה, דיאנה נכנסת.

דיאנה: מה קרה? מה כל הצעקות האלה?
חן: אין לי כוח להסביר.
מחמוד: גם לי אין שום כוח להסביר. בקיצור- אני ודניאל עכשיו
רבים על מי הבעלים של הדירה, ו... אנחנו גם רבים עליך.
דיאנה: אה, אתם רבים על מי מכם יהיה הבעלים עליי???
מחמוד: לא, לא...
דיאנה: אני לא שייכת לאף אחד מכם. אני לא הרכוש של אף אחד.
מצדי, תריבו כמה שבא לכם על הדירה המזדיינת הזאת, אבל אני
אחליט את מי אני רוצה מביניכם, אם בכלל אני רוצה. ברור?
מחמוד: בטח.
חן: You go girl!
דיאנה: חן, תסבירי לי מה קורה כאן...

(חושך)

תמונה ג' ואחרונה:

בסלון נמצאים מחמוד, דניאל, דיאנה, רעות, אינעם, מזהר וחן.
דיאנה ורעות עומדות מאחורי מצלמה ומדברות אל השאר.

(על הספה מול המצלמה: דניאל ומחמוד, רחוקים זה מזה).
דיאנה: אני רוצה לצלם את כולכם לסרט, אני רוצה את כל הצדדים של
הסיפור, כל הזוויות, שיהיה מעניין... (הפסקה, לרעות) Record.
ואקשן!דניאל, מה אתה רוצה מכל המצב המסובך הזה שאתה ומחמוד
נכנסתם, או הוכנסתם אליו? מהם האינטרסים שלך?
דניאל: למה את צריכה לצלם את זה? את חייבת שזה יהיה מוקלט? זה
רגע היסטורי בשבילך? (הפסקה) מה את רוצה ממני?
דיאנה: רק תענה לי.
דניאל: רק תעני לי את.
דיאנה: (לרעות) כבי את המצלמה. (לדני) אתה רוצה את הדירה שלך
בחזרה?
דניאל: אני רוצה לא רק את הדירה שלי בחזרה. אני רוצה שאני ואת
נחזור להיות כמו שהיינו קודם, לפני שהאידיוט המקסים הזה התחיל
איתך ולפני שהושפעת ממנו והתרחקת ממני...
דיאנה: בוא לא נדבר על זה עכשיו.
דניאל: אז בשביל מה את עושה את הסרט הזה, אם לא בשביל לדבר על
זה? את רוצה סצינות רכות בלי דיבורים לעניין, רק דיבורי בולשיט
שלא אומרים כלום, רק בשביל המצלמה המטופשת שלך? רק בשביל שיהיה
לך מה להציג? אז בסדר. הכל אני אעשה בשבילך.
דיאנה: רעות, Record. אקשן! דניאל, מהם האינטרסים שלך, בתוך
המצב המסובך שאליו אתה ומחמוד נקלעתם?
דניאל: האינטרסים שלי, הם לקבל את הבעלות שלי שהייתה לי על חצי
מהדירה הזאת, ואני רוצה שמחמוד יפסיק לחזר אחריך ושתחזרי להיות
אתי, כמו שהיינו לפני שהכל התחיל. אני אוהב אותך.
דיאנה: (מחייכת) מחמוד- מהם האינטרסים שלך, בתוך המצב הזה?
מחמוד: האינטרסים שלי? אני רוצה שהאדון דניאל יכניס לו טוב טוב
לראש, שאני הבעלים של הדירה הזאת, שאני לא חייב לו כלום,
ושסבתא שלו יכולה לקום לתחייה ולמות שוב עוד אלף פעמים, ואני
לא אחזיר לו את הדירה, כי הדירה הזאת היא שלי. וכל מה שנוגע
אליך- זה ביני ובינך.
דיאנה: או. קיי, מחמוד ודניאל, שאלה לשניכם- מה כל אחד מכם היה
מוכן לעשות כדי להשיג את מה שהוא רוצה?
מחמוד: אני הייתי מוכן ללכת עם דניאל לבית משפט, לעמוד בכל
תביעה שלו, ואפילו הייתי מוכן להילחם איתו.
דניאל: אני קודם הייתי נלחם איתך, הורג אותך, ואז מגיע איתך
לבית המשפט...
חן: אתה מתכוון לבית הקברות...
דניאל: גם.
דיאנה: אתם לא חושבים שרק דיבורים היו יכולים לפתור את כל זה?
מחמוד: הדיבורים האלה הם בדיוק מה שגרם לכל הסמטוחה הזאת...
דניאל: לפחות על זה אני מסכים עם הבנזונה...
דיאנה: די, דניאל...
דניאל: לא! אני לא אפסיק.
דיאנה: אבל הבטחת לי...
דניאל: טוב. אני אהיה הילד טוב ירושלים שלך.
דיאנה: או.קיי. אני רוצה עכשיו לראיין את מזהר ואינעם. בואו,
שבו מול המצלמה.
מזהר: מה את רוצה שנגיד?
דיאנה: אני אשאל אתכם עכשיו שאלות ואתם תענו על מה שאתם
יכולים. ואקשן!
מזהר, ואינעם, ההורים של מחמוד, איך אתם מעורבים בכל מה שקרה?
אינעם: מחמוד התקשר אלינו ביום צהריים נעים אחד והזמין אותנו
לבית הקפה...
מזהר: הקיצר, הוא ודניאל הזמינו אותנו כדי להתייעץ איתנו האם
כדאי לדניאל למכור את החצי שלו בדירה לנו.
דיאנה: ומה ייעצתם להם?
אינעם: אמרנו להם שאנחנו יכולים לקנות את החלק של דני בדירה,
אבל שדני לא יוותר סתם על הדירה שלו רק בשביל הירושה שלו מסבתא
שלו- כי הוא אוהב את הדירה הזאת.
מזהר: כן, מחמוד כל הזמן סיפר לנו שדניאל בנה את הדירה ועיצב
והוא עשה הכל הדירה הזאת. הדירה הזאת זה הנשמה של דניאל.
דיאנה: ומה אתם חושבים שהפיתרון הנכון?
אינעם: אני חושבת, שהבנים צריכים לחלוק ביניהם את הדירה כמו
שמקודם, ואנחנו נחזיר לדני את החצי שלו, כי זה הנשמה שלו, זה
מתנה מסבתא שלו.
מזהר: אבל שני אלה- מטורפים על כל הראש! אם הם יחזרו ביחד- אלה
יריבו כל היום על מה שהיה יכול להיות להם, ועליך, דיאנה. כל
היום. כאב ראש אחד גדול. אני חושב שעדיף שהדירה תישאר של
מחמוד, ודניאל יקנה לעצמו משהו חדש עם הירושה שלו מהסבתא שלו.
דניאל: תמות אינשאללה!
(מחמוד ודניאל מרביצים מכות האחד לשני, רעות מכוונת אליהם את
המצלמה).
דיאנה: יופי בנים, זה יהיה השוט שלנו בשביל הפתיחה של הסרט...
(מחמוד ודניאל דוחפים דחיפה אחרונה, ונרגעים).
דיאנה: חן, בואי שבי. תודה לכם, מזהר ואינעם.
אינעם: על לא דבר. (מזהר ואינעם יוצאים)
דיאנה: חן, איך את קשורה לכל העניין?
חן: אני אחותו של דניאל, והוא מספר לי הכל. וגם אני מספרת לו
הכל.  
דיאנה: ומה קרה, בעצם, שהוביל למצב המסובך בין מחמוד לדניאל?
חן: אני אשמה בהכל. בגלל טעות שלי בקריאה, אמרתי לדניאל שיש
תנאי לקבלת הירושה שלו מסבתא שלנו, ובעצם מעולם לא היה תנאי.
ומזה התגלגל הכל. חוץ מהעניין הזה שלך ושלו ושל מחמוד. זה כבר
לא אשמתי.
דיאנה: ברור. ומה את חושבת שצריך להיות הפתרון?
חן: אני מסכימה עם אינעם. אנחנו חושבות בדיוק באותו הראש...
דיאנה: ומה עם התחום הרומנטי של המצב?
חן: זה כבר ביניכם!
דיאנה: ובכל זאת, אני רוצה את הדעה החיצונית שלך.
חן: אני חושבת... שאת צריכה להחליט, את מי את רוצה. שהם ילחמו
עליך, יחזרו אחריך, ומי שיזכה בליבך- יזכה. אבל אם אני הייתי
במקומך- הייתי בלי היסוס הולכת על דניאל. בלי שום היסוס בכלל.
אבל אני משוחדת...
דיאנה: תודה לך, חן, על הכנות...
או.קיי, חבר'ה, סיימנו. אני את הקטע שלי כבר אצלם אצלי בבית.
דניאל: אני רוצה לדעת מה הדעה שלך, איך את מעורבת בכל זה, והכי
חשוב- מה הם האינטרסים שלך???
מחמוד: תעזוב אותה עכשיו בשקט.
דיאנה: זה בסדר, מחמוד. אני חושבת.... שאני אקח חופשה. ואתם-
צריכים להתבגר כבר. פעם הייתם חברים טובים, והרבה מהמצב הזה
הסתבך בגללי. נראה לי שהנסיעה שלי תרגיע אתכם, והכל יחזור
להיות כמו שהיה פעם, דניאל.
אבל אני לא מבטיחה שאני אהיה חלק מהפריים הזה.