ושוב השתיקה אפפה אותם, סמיכה ואפורה. תמיד פסעו בשתיקה. שתיקה
נעימה, רכה כריח ורדים, סובבת כענני כבוד, מגינה בפני העולם.
עכשיו היתה קרה, כבדה ומעיקה, ועמדה בינהם, חוצצת, לא מאפשרת.
היטב ידע שצעדיו ספורים, הנה הפינה, האקליפטוס הענק הסוכך
עליה, ומעברה השני התחנה. אני בסדר היא אמרה, קרא את שפתיה,
פעמונים צלצלו באוזניו. עשן סמיך עמד בכל, חודר לנחירים,
לעיניים, ועדיין השקט האפור, לפני בוא הזעקות. אפילו שם לא
ידע. בוודאי בעיתון הופיעה תמונה, אך יומיים תמימים לאחר מכן
שכב נתון להשפעת סמי הרגעה, ולאחר מכן כבר לא מצא. עיתון ישן
איש לא שומר. תמונה איש לא קובר.

ליד העץ עצרה. אתה זוכר, כאן נפגשנו לראשונה. בודאי שזוכר, דבר
לא שוכח. מין קללה שכזו, בור בלי תחתית, בלי תכלית. אני אחכה
בפינה, יש שם עץ ענק, אקליפטוס, היא אמרה, וצחקה. עתה הביטה
בעץ במבט נוגה, הזכרונות שטפו אותה, ושטו הלאה. תן להם ללכת,
יעצה לו פעם. זו גזירה משמים, אמר, גם אנחנו גזירה משמים, ענתה
בחיוך. עתה שבה וחזרה, כנראה שאנחנו באמת גזירה משמים, הפעם
בעצב, אין מה לעשות. תחושת חוסר אונים אפפה אותו, כמו קורים
דביקים, מנסה להחלץ ומסתבך יותר. אני בסדר שבה ואמרה, ניסתה אף
לקום ונכשלה. בנס נכנס לחנות ברגע הפיצוץ, אחר יצא לחוץ ומצא
דמות שרועה לרגליו. קרע מבגדיו, ניסה לעצור את הדם ללא הועיל,
בליבו תפילה. תודה על שעזרת לי, אבל עוד יש כאן עוד עבודה.

לפעמים אפשר לשמוע קול טריקת דלת רחוקה. אחר מפתח סובב בחור
המנעול, ולבסוף שוררת דממה. עתה עמדו בתחנה, הזמן נמדד בקול
האוטובוס המתקרב. הוא ידע מתי להרפות, למד לקבל את הדין, אולם
הרגעים האחרונים הם הקשים מכולם. זיכרון ומציאות התפתלו בראשו,
התמזגו לגוף אחד, נסתימו במבט. עתה כבר לא ניסתה לקום, גם לא
לדבר, ורק המבט נשאר, מבט מרוחק, אומר השלמה. שלום, אמרה, והוא
הנהן בראשו, ואז האוטובוס עצר, רק לרגע, ומיד נסע, נושא עימו
עוד זיכרון אל הבור, ושם הוא ודאי מונח, עטוף בסדין, ממתין
לגאולה, או אולי לתחית המתים.