בטח קרה לכם פעם שחשבתם על משהו והוא קרה.
יותר מזה, זה בטח קרה לכל אחד ואחד מכם למעלה מפעם אחת. ככה
סתם, ישבתם לכם בכסא מקש בחצר של הבית וחשבתם לעצמכם "הנה הולך
ליפול עלי בית" ופתאום טרח נופל עליכם בית שמתוכו יוצאת דורותי
מטקסס עם כלב קטן ומעצבן בשם טוטו.
לא, סתם. עכשיו ברצינות.
למשל שישבתם בבית וחשבתם "הנה אמא הולכת לחזור ולהביא לי מתנה"
ודקה אחרי זה נשמע הקול של המפתחות במנעול, הדלת נפתחה ואמא
קראה לכם "איציק... יש לי הפתעה בשבילך!"
אז לא ייחסתי לזה הרבה חשיבות.
כי בסך הכל, מה זה? עוד צירוף מקרים, לא כך?

הקטע הוא, שלי זה קרה פעם אחרי פעם, אחרי פעם. אמנם, התחלתי
לשים לב לזה בקטנות - למשל שדמיינתי ששמעתי שיר מתחיל ברדיו אז
פתחתי מהר גלגל"צ והתאכזבתי לשמוע שיר מעצבן אחר, אבל איך שהוא
נגמר התחיל השיר שרציתי שיתחיל.
זה נשמע שטותי, אני יודע, אבל ככה זה.
כשגדלתי זה התחיל לקרות גם יותר בתכיפות, וגם שמתי לב לזה
במקרים יותר חשובים.
כמו למשל מבחנים. אחרי שהייתי עושה מבחן הייתי יודע בדיוק כמה
אני הולך לקבל בו. השיטה היתה בדוקה. בגלל זה אף פעם לא הייתי
מופתע אם קיבלתי 50 בכימיה או שקיבלתי 67 במתמטיקה.

ועדיין, לא ייחסתי לזה הרבה חשיבות, כי בסך הכל אמרתי, נו
מילא, אז השיר ברדיו היה בפוקס (12 פעם לפחות, ואני לא מגזים),
והמבחן, נו בטח שאני אדע כמה קיבלתי כי הרי אני יודע מה מהחומר
אני יודע ואיפה אני לא שולט.

ובכל זאת, זה התחיל להיות חשוד, כשהתחלתי לנחש את התוצאות של
המשחקים שאהבתי. פעם ראשונה זה קרה כשהלכתי למשחק של הפועל תל
אביב מול מכבי חיפה, בבית, בבלומפילד. ישבתי בשער 7 עם כל
האוהדים. עצמתי עיניים לשניה, ואז פתאום ראיתי בראש שלי שעוד
מעט אני אהיה שמח, אבל שבסוף המשחק אני אהיה עצוב, והשם של
בניון עלה לי לראש.
המשחק התחיל, הפועל הבקיעה בשלב די מאוחר של המשחק, והייתי
מאושר עד השמיים. המשחק עמד להסתיים, ופתאום משום מקום מכבי
חיפה השוותה. בתוספת הזמן בניון הבקיע את שער הנצחון. הייתי
בדיכאון. הפסדנו. יותר מזה, הייתי בהלם. בהתחלה לא יחסתי לזה
הרבה חשיבות אבל בדרך הביתה חלחלה לתוכי העובדה שמתחילת המשחק
ידעתי שנפסיד.
משחק אחרי זה עצמתי שוב את העיניים וראיתי את הסיפרה 7 בראש
שלי.
הפסדנו 1-0 ואת הגול כבש מספר 7 שלהם.
עוד משחקים עברו, ובינתיים התחלתי לראות תוצאות או יותר נכון
מספרים שקשורים לאירועים חשובים במשחק, כאשר השיא היה לא מזמן
דווקא, כשהלכתי למשחק וראיתי בראש שלי דקה 75 , 1-0, וידעתי
שננצח. ניצחנו 1-0 מגול בדקה ה-77. הייתי קרוב, קרוב מדי.

זה היה מוזר מדי.
כל הדברים הללו, שאני חושב עליהם ואח"כ קורים, התחילו להטריד
אותי אבל לא יכולתי לשתף אף אחד בהם. האמת היא, האנשים הבודדים
שחשבתי לספר להם, ושסיפרתי להם, לא האמינו לי וחשבו שאני סתם
ממציא. אפילו חבר שלי שהיה איתי באותו משחק בו ניחשתי בדיוק את
התוצאה ואיזה דקה נבקיע, אמר שהוא לא יודע מאיפה זה בא לי אבל
זה בטח סתם פוקס.

אחרי שישבתי שבוע בבית וחשבתי על כל מה שקרה עד היום, וסיכמתי
את מה שעבר עלי, הגעתי למסקנה שאם כבר ניחנתי באי אילו כוחות
מיוחדים, שעזרו לי "לנבא" או יותר נכון "לגרום" לדברים להתרחש,
אז למה שלא אנצל את זה לטובה?

למשל, חשבתי על כך שדנה תזמין אותי למסיבה שרונית אירגנה
בזמנו, כדייט שלה, ולא עבר שיעור אחד בבית ספר כשדנה ניגשה אלי
ושאלה אותי מה אני עושה ביום שישי ואם אני רוצה לבוא איתה
למסיבה ממש שווה שהיא שמעה עליה.
חייכתי חיוך ממזרי, כי ידעתי בדיוק למה היא מזמינה אותי, אותה
דנה השווה שכולם רצו ושלא שמה על אף אחד מהשכבה כי "ילדים
בגילה הם לא בוגרים מספיק בשבילה". ידעתי למה פתאום אני נחשב
מספיק בוגר בשבילה. ידעתי ושתקתי ונהניתי מן ההפקר.

רק הגבלה אחת היתה לי והיא שלשנות דברים אני לא יכול. אם למשל
עשיתי מבחן, והקפתי בו תשובות לא נכונות כבר, לא יכולתי לחשוב
על כך שאני אצליח בו ופתאום לעשות שהתשובות תהיינה נכונות.
ובכל זאת נהניתי מהקצת כיף והנחת שנגרמה לי בעקבות הגילוי
הפתאומי של הכוחות שלי.
את המגבלה הזו, אגב, גיליתי לאחר חוויה לא נעימה שעברתי. התקרב
טסט, וראיתי שאני הולך להכשל (טסט, יענו טסט של נהיגה), אבל
אמרתי אולי אני אחשוב להיפך, שאני אעבור, וניסיתי באמת שניסיתי
חזק חזק, אבל מה לעשות שהטסטר לא חשב חזק מספיק.
יום אחרי הטסט הגיעה המסיבה ובה חשבתי על כך שהנה אני הולך
להתנשק עם דנה בסוף הערב.
מיותר לציין מה קרה אחרי המסיבה.

אבל מוזר, ככל שעבר הזמן והתחלתי להשתמש יותר בכוחות שלי, ככה
הרגשתי יותר חרא לגבי עצמי. אפילו שהחברה שלי היתה הבחורה הכי
שווה בשכבה, ואפילו שיכולתי לדמיין דברים מראש (כמו למשל,
ידעתי שהמורה שלנו תחליק בטיול השנתי בסנפלינג ותשבור את היד
ולכן ניסיתי למנוע ממנה ללכת לסנפלינג אבל היא סירבה להקשיב
לי), אפילו שהיו לי את אותן ה"כוחות" הרגשתי שאני סתם כלומניק
ושכל מה שאני עושה לא שווה, כי זה לא אמיתי.

ובכלל, כל מערכת היחסים שלי עם דנה נראתה לי מאולצת. ידעתי
בדיוק מתי היא הולכת להגיד לי שהיא אוהבת אותי (כן, בטח,
אוהבת, שמענו). וגם ראיתי אפילו פעם אחת שהיא בגדה בי, זתומרת,
הרגשתי את זה, הרגשתי אותה מתנשקת עם מישהו אחר, אבל אף פעם לא
היתה לי הוכחה. ובכל זאת, נהניתי עם דנה, כי הרגשתי כמו ההוא
מהפרסומת של הלוטו שזכה. זכיתי במשהו, אפילו שהוא לא היה
אמיתי, אפילו שזכיתי רק כי חשבתי על זה. ניסיתי לשכנע את עצמי
שבאיזה מקום שהוא אני אמור להיות עם דנה, בגלל שלא סתם חשבתי
על זה. שזה הגורל.

לא הלך לי. כחודשיים אחרי שנהייתי חבר של דנה, שבועיים אחרי
שהיא נתנה לי, זרקתי אותה, ואמרתי לה שאני לא מרגיש שלם עם
עצמי שהיא חברה שלי, כי בתוך תוכה היא לא באמת רוצה להיות חברה
שלי, וזה מעיק עלי. היא הסתכלה עלי במבט כזה של "מה לעזאזל אני
רוצה מהחיים שלה" אבל אמרתי לה שככה החלטתי, and so be it.
התחושה של האושר התחילה שוב לקונן בקירבי, והרגשתי שסוף סוף
עשיתי משהו בכוחות עצמי. הרגשתי אני.

מאז אני משתדל לא להשתמש בכוחות שנתן לי השם, כי אני מעדיף
לעשות דברים בדרכי שלי. מה גם שלרוב אני לא יכול לשנות דברים
שנקבעו מראש כמו גורלות או תוצאות, אלא רק לחזות אותם, אז זה
די פארשי ואני לא נהנה. מדי פעם אני עוד רואה תוצאות של
משחקים, ככה שללכת לדרבי כבר לא כיף כמו שהיה פעם. שלא לדבר על
לראות משחקים בטלויזיה. חשבתי פעם אולי למלא טוטו, או לוטו,
אבל החלטתי שזה קשה מדי, אפילו בשבילי. אולי כשאני אגדל
והכוחות יתפתחו.

ובכל זאת, מדי פעם, אם תשמעו שיר שלא שמעתם מליון שנה בגלגל"צ
ולא תבינו מאיפה הוא הגיע, תדעו שאני רציתי שהוא יושמע, סתם כי
התחשק לי.