בליטות, פיתולים משונים, רמז לצורניות, דמויות בלתי-מזוהות
ואופציה לשפע של דמיון והשראה. אצבעותיי הועברו על פני הקליפה
הנוקשה, הן נראו לבנות וכמעט בתוליות על רקע החום והגס של
זיקנה. סובבתי את האגודל, גירדתי בציפורן את הקליפה היבשה
והמצומקת של הברוש - זה הביא לי תחושה שאני מגרד את העור
המכווץ והמקומט שלה, שהיה כגויבה נרקבת - עד אשר החלק ההוא
נתלש וקרס מטה. מתחת לשכבה המצחיחה נגלה שטח שורץ חיים, שסימל
עבורי המשכיות מוחלטת; הבשר החי.
על מנת לקבל את מירב האיכות שזרתי את טבעת הזום הידני ואת טבעת
המיקוד של המצלמה שבידי, התמקדתי ארוכות דרך העינית באובייקט
הרצוי, בודק שהאור לא יחבל חלילה.
מציצן, כך קראה לי דודתי כשהייתי ילד -
לחצתי על ההדק פעם, פעמיים עם פלאש, כמה פעמים בלי, מתרוצץ,
משנה זוויות, מטשטש, משחק עם הזום, מתמקד, נרתע, תוקף את הגוף
העמום ברגעים מפתיעים מכיוונים חדשים, יהירים, מרתקים,
מתונים.
...גברת אוליבר, אשת השטן, אלמנת האלוף אוליבר, מרת לוין,
אלמנתו של מר לוין, דודה סילביה הקשישה; כמה פנים היו לה,
לאישה הזאת? בעוד שאני מצלם את העץ הנושן המחשבות עליה השטחתו
למודעותי כדבק, זיכרונות אודותיה היו ממולאים בריח של עובש
מעורב בקינמון מתקתק, מאז שאני זוכר את עצמי היא מתועדת בראשי
כזקנה חלשה, בעלת חיוורון של מוות בפניה הציפוריים ועיניה
בולטות כצמד שעועיות גדולות, ובהן נחרת תמיד המבט הנוקב,
זרועות הלבנות עטופות בכלי-דם בולטים נראו כאילו שהנוזל
הארגמני נסוג מגופה והתרוקן עוד מזמן. אינני יודע מה גילה,
באמת, אך כנראה שהיא עצמה איבדה את הספירה. אמרו עליה שאלוהים
אוהב אותה יותר מדי, סבורני שהוא פשוט שכח אותה. בכוחות עצמה
היא הצליחה לזלול את החיים כמעט מכל אדם שהכירה (או שלדאבונו
של אותו אחד יצא להכירה) בלי שום סיוע של גואל כל-יכול.
בית-הקומתיים שבקצה הצפון-מערבי של העיר התאפס מנוכחות נפש
חיה, רק היא מוסיפה לשלוט שם בכל העניינים.
עשרות הלחיצות האחרונות היו לשווא, מפני שאורכו של הסרט לא היה
לגמרי חסר-הגבלה, בסך הכל אפשרות לשלושים-ושש קליקים ונגמר
הסיפור. נסחפתי. לאחר הרהור קצר הכנסתי סרט חדש ובאמצעות סליל
גלילה הבאתי אותו למצב תחילי, מה שהחזיר אותי להמשך מלאכתי.
בשדה הראיה הקבוע שמתי-לב לתנועה, שהיתה חריגה לטבע הנינוח של
שעות הבוקר בחורשה מבודדת. תוך כדי שאני ממשיך לנעוץ מבט
בעינית קרבתי את עצמי למוקד. צעד, שניים, הסדרת חדות המצלמה,
עוד צעד בודד, בום. "מה אתה עושה פה?" היה זה קול נשי תקיף,
אבל כנראה שביסודו אמור להיות רך ולבבי. חקרתי את הצורה שבה
התמקדתי עד שהשלמתי עם העובדה שאלה הן הרגליים (כל אחד
והעיוותים שלו, לא כולנו מושלמים), על הברכיים מתוח העור
המגורד והאדמדם, ירכיים רחבות יתר על המידה, למטה כפות-רגליים
יחפות, אצבעות קטנות ועקומות מעט. הרמתי את המצלמה והשגתי את
קצוות השמלה האדומה מבד פשוט למדי, פשטן כנראה. ואז זינקתי
לחלקים עליונים יותר, מצאתי שם יער בהיר וסבוך, קליק בודד על
הדק המצלמה, צבעו בלונדי מלוכלך, לאחר מכן לכדתי את העיגול
הכחול, אלוהים, כל-כך כחול. זאת הייתה העין היפה ביותר שראיתי
בחיי, לא יכולתי להתאפק והתחלתי לצלם במרץ. בן-רגע היא ברחה
לי. לאן זה? "תפסיק כבר, תפסיק לצלם!" כעת שמתי לב לצליל המרגש
שמפיק קולה השביר של בעלת העין, כמה חבל שאין ביכולתי לתעד דבר
כה נפלא על-ידי המצלמה, התעצבתי ושחררתי את המצלמה מאחיזת
ידיי, היא נתלתה על צווארי בהידוק מחניק.
עיניה הבהירות יכלו לדבר, כמעט שמעתי אותן פונות אלי ואומרות:
לא הרשיתי לך לצלם אותי. "אני מצטער," אמרתי והתבוננתי
במבוכה בשפתיה הצרות, טיפה של רוק התנוצצה על השביל החמקמק.
מי אתה? היא שאלה אותי. "אני אומן." ראיתי שעיניה דורשות
לדעת יותר. "אומן פוסט-מודרני, אם לדייק." מה זה? שאלה אותי
בבורות גמורה. "אמצעי ביטוי, דרך חיים, השאיפה למציצנות,"
אמרתי ושפתיה התעקמו לחיוך. אתה צלם? "תלוי איך את מסתכלת על
זה." עיניה הצטמצמו להבעת אני-לא-מבינה-אותך. "בואי אתי,"
מלמלתי. "אני אראה לך משהו ונראה אם תביני."
לא ניתן לומר עליה שהיתה יפה, כלל לא, אולם היו בה מספר דברים
מושכים, מהיבט אומנותי כמובן. ההליכה שלה היתה קצת דובית,
כפות-רגליה הלא זהירות דרכו על צמחי הקלייניה היפים, כעת הם
הושמדו בלי שהספקתי לשמרם. אך העיניים העמוקות האלה והשיער
הבהיר והלא מסורק, היה בהם משהו שלא יכולתי לעמוד מולו, הייתי
מסוגל לוותר לה בכל. הבאתי אותה אל עץ הברוש, נתתי לה כמה דקות
להתבונן בו ולאחר מכן שאלתי מה היא רואה, מבט שהוקרן אלי והיה
כזה סתום ואטום. "עץ," השיבה בפשטות וכמעט גרמה לי להרגיש עצמי
מטומטם. עוד משהו? הסתקרנתי. הפעם היא צחקה. "עץ ישן מאוד,"
אמרה וגירדה את הברך הנפוחה שלה. "מכוער." את מוזמנת למשש
אותו, היתה זו הצעתי. תרגישי אותו עכשיו. בזהירות היא נגעה
בקצה האצבע בקליפה החומה-אפורה, מתייחסת אליו כאל חיה שעלולה
לנשוך אותה. בהדרגה היא התחילה להתרגל אל העץ ואפילו משכה את
היד השניה לעברו, היא ניגשה אליו מהצד השני והתחילה ללטף,
לבסוף כרכה סביבו את זרועותיה, כשגופה מוחבא מאחורי הגזע העבה.
שיערה המתנופף נגלה ואז חמקה העין הימינית לטווח ראייתי, היא
לטשה בי מבט מימי ומפוחד, מעל העין הגבה הלבנה וכמעט בלתי
נראית הורמה להבעת כאב. "עץ עייף, עייף מאוד וסחוט," לחשו
שפתיה המוסתרות, כביכול ממרחק רב. "והוא, הוא גוסס."
"את מבחינה בזיקנה שבו, נכון?" אמרתי. העין הכחולה נעצמה לצורת
תשובה של כן, בודאי, אבל לא רק. גם בלי להכיר אותה לא קשה
היה להבין שהוא סימל עבורה הרבה יותר משיכלה או רצתה להסביר
לי, להסביר לעצמה. הלחי שלה מוצמדת לגזעו, מתחככת בו ושורטת את
עור פניה, בטרם שהכאב החל לעקוץ אותה היא שייכת לו, לעץ המוזר
הזה.
אחד הרעיונות של החברה הפוסט-מודרנית הוא לראות את האמיתות
המקוטעות, כל-אחד בדרכו הוא, במבט תמים ובה בעת מפוקח. המחשבות
סחבו אותי שנים אחורה, אל מאחורי כתלי הבית שסוגרים עלי עד עצם
היום, המקום בו התגוררו בני-משפחתי, משפחה שהלכה והטעמתה בשקט,
המיתה הייתה חרישית, כמעט אילמת. פעם הראשונה שהתנגשתי בדבר
ושמו מוות היתה כשסבי גמר למות בחדרו המודחק. הוא לא התלונן
לפני-כן, הוא פשוט מת מבלי לומר מילה ובלי שהודיע על כך שהוא
עומד לעשות את זה. מספרים שהוא נשכב על המיטה, עצם את עיניו
ויותר לא פקח אותן. לזה אני קורא מיתה יפה, מיתה עם סגנון. אני
כמעט משוכנע שחלומו של כל אחד למות ככה, להטעין את עצמו כמה
רגעים לפני בתחושת שלווה, לפלפל את המוח המודע בכמה תחושות
דז'ה-וו, זיכרונות יפים ו... פלאש.
"איך קוראים לך?" שאלתי את הצעירה, שהוצמדה וחיברה את אבריה
לגזע עץ, כאילו שהיתה מאז ומתמיד חלק בלתי נפרד ממנו. בטי,
השיבה לי. בעיקרון בתיה, אבל אני מעדיפה בטי. היא לא דרשה
לשמי ואני לא מיהרתי לגלות לה. "נעים מאוד, בטי." הנחתי את ידי
על זרועה הקרה וכאשר הסרתי נשארו באותו אזור סימנים כחולים,
כתמיים.
כתם ועוד כתם, אפשרי שצבעם יהיה מתנגד כדי להבליט את הרעיון,
ככה אני עושה ליצירות המצולמות שלי. כל ילדות שלי היתה כתמית
וכל הצבעים שבה מעורבבים עד להיווצרות הבוץ. טינופת, או-הו,
כל-כך הרבה לכלוך. ליומולדת השניים-עשר שלי אמא קנתה לי מצלמה
פשוטה ומאז התחביב נהפך לאובססיה של ממש. המוות הראשון שלי
שתועד במצלמה היה מותו של דודי, בעלה הראשון של הדודה סילביה,
רב-אלוף שבאחד הימים חזר לביתנו פצוע בכתפו לאחר קרב כלשהו.
נוסף על כך היה מוכה הלם ולא הוציא מילה מפיו, בלילה השלישי
לניתוקו כשכולם - אני ושלושת הנשים שנותרו שם - התכנסנו בחדרו,
ראינו שלולית אדומה של דם תחת המיטה שלו וכתם אדום וגדול ספוג
בסדין הלבן כסיד. הוא איבד המון נוזל ארגמני וכך מת, בשתקנות
מושלמת. צילמתי הכל כשאף אחד לא ראה. אחריו הגיע תורה של אמי,
שסבלה שנים ממחלת-לב קשה, הדודה טענה שעזיבתו של אבי תרמה
לגירעון במצבה (לדעתי הוא פשוט לקח את גורלו לידיו כשהוא נמלט
מהמקום המקולל). הקץ של אמי הגיע אליה באמצע ארוחת-הערב
המסורתית, על מפת השולחן הלבנה הונחו המטעמים, נברשת מקושתת
בשלל צורות מזכוכית צ'כית הבליחה אור צהבהב ומלנכולי, אני זוכר
כל פרט מאז; את הרגע, שהיא הכניסה את המזלג לסטייק ודקרה את
הבשר העסיסי, שהפך אותה לאבן, עיניה המזוגגות בהו בריקנות
בצלחת וזהו בעצם. נורית, אישה מבוגרת שהתגוררה אצלנו על-מנת
לטפל באם, ניגשה אליה וכאשר הזיזה את הכיסא המרופד עליו ישבה,
אמי היקרה התמוטטה על הרצפה. בתוך דממת האבל הצרחה הצורמת של
המטפלת נראתה לי מיותרת -
"אמרו לך שאתה מוזר?" שאלה אותי בטי בפתאומיות. תראו מי שמדבר,
חשבתי לעצמי והקמתי את גופי מהאדמה. את מעונינת אולי לראות את
העבודות שלי? הייתי כולי תקווה להיענות בחיוב. "למה לא?" הקול
הרך שלה כמעט נמס בתוך הרוח, ללא ספק היו לה הרבה תהיות באשר
להזמנה, זה מה שקורה בימנו, כל מהלך של הכירות עם אנשים זרים
יכול להוות סכנה.
...נורית גידלה אותי ועל כך קיבלה שכר הוגן מדודתי עד שהרוחות
הביאו אותי לשנות הבגרות. הדודה נהפכה להיות חלשה יותר ויותר
במרוצת הזמן ולבסוף הועברה לכיסא-גלגלים. המטפלת-לשעבר של אמי,
גם היא החליטה שעליה למות בסופו של דבר, רק מה, הגסיסה שלה
היתה קצת סוערת וקולנית ממה שהייתי רגיל לו, היא יבבה בלי
הפסקה בחדרה, וכאשר הסבל ממש הטריד אותה היא קראה לי לגשת
אליה. 'תעזור לי למות', דרשה, מפיה המילים יצאו במין מנגינת
תחנונים. באותו לילה לקחתי את כל התרופות מהשידה בחדרה,
שהאריכו במקצת את יתרת ימי-חייה המגושמת, ונעלתי את הדלת.
לדודתי, שסבלה מנדודי-שינה, הכפלתי את מנת כדורי-ההרדמה,
הטענתי מזוודה קטנה לעצמי ויצאתי מהבית. החסרתי יומיים, יומיים
שביליתי באחת האכסניות שבעיר הסמוכה, וכשחזרתי הכל היה מוכן
כבר, הרמתי טלפון לחברת קדישא ואחר כך סיפרתי הכל לדודה,
שהתעוררה זמן קצר לפני בואי. היא אמרה לי, 'אין דבר, זהו דרכו
של העולם'. קולה הצרוד נשמע כהד. 'החיים שלנו הם לא יותר
מפרוטקציה של השמיים, ולאחר מספר עונות של גשמים המים מוחקים
אותם ומעלימים אותנו כליל'.
אצבעות קרות השתטחו לכתפי. "אני מרגישה שאתה כל-כך רחוק ממני
למרות שאני עומדת ממש לידך. הו, כמה מוזר," - כל הגה שפולש
מהפה של בטי הוא כמו ענן אוורירי מתפשט ונעלם - "בעצם, יכול
להיות שזאת אני שהרחקתי-לכת, לא?" חשבתי על כך ומלמלתי, אני
פה. אנחה משותפת. את רוצה לדגמן בשבילי? "אני?" שביב של
צחוק חמק בשורקניות דרך רווחי שיניה הרחבים. בקימוט-מצח היא
ברחה ממני אל תוך עולם ההרהורים שלה, או שמא עולם מהורהר בפני
עצמו. "אני אמות ממבוכה." היא משכה את קצוות שמלתה עד הברכיים,
על פניה משתרבב חצי חיוך, עיניה מבריקות מציפייה. שטויות, לא
מתים מדבר כזה. "איפה אתה גר?" לא רחוק מכאן, במלון שמעבר
לנהר. תתלווי אלי ואני אראה לך היכן נמצא בדיוק מקום המגורים
שלי. הריסים הבהירים שלה הורמו וחשפו את קשתית העין, האישון
השחור הצטמצם וכמעט טבע בתכול הים. "אני יכולה לסמוך עליך?"
הרגליים שלך מספיק זריזות? השבתי בשאלה. קצת לפני שהצטרפה
אלי היא עמדה שוקטת מול העץ וחרתה עליו דבר-מה.
לאחר שעברנו את חורשת עצי-הברוש נפתח בפנינו העולם במלוא
מרדנותו, שטח האימותים והקרבות שבין האדם הפרוגרסיבי לטבע
השמרני. עשן אפור שנדף מארובות בתי-חרושת ניסה ללכוד את האוויר
הצלול, ממלכת הכיבוש של כלי-הרכב בלמה את יללת הרוח, נדמה
שהאדמה המיושבת והמזוהמת נחושה בדעתה לכבוש גם את ריבונות
השמיים. על אדמת שדה הקרב התהלכנו שנינו כזוג פצפיסטים במלחמת
ההישרדות, בעיני רוחי האדמה בערה והסביבה החרבה היתה הרוסה עד
השורש. בטי התבוננה בכל המתרחש בעיניה הפקוחות לרווחה, מבטה
גלוי כשל תינוק, חושף תמימות, ואני כהרגלי רק הצצתי.
כשהיינו על הגשר היא נעצרה וחשש לא ברור משורטט על קלסתר פניה
החיוורים, אני צריכה ללכת עכשיו, אמרה לי ומשכה בשמלתה.
שעונה על הגדר מברזל היא השקיפה במי הנהר, מכוססת את ציפורניה
בלהט. "איך שתרצי, רק כדי שתדעי איך למצוא אותי," - הרמתי את
היד והצבעתי על המבנה האפור, משובץ בעשרות חלונות זהים - "הנה
את רואה שם, אני נמצא בקומה ה -" אני יודעת, פנתה אלי ממרחק,
רגליה צועדות בכבדות על גבי האספלט וממהרות לאנשהו. "איפה נוכל
להיפגש שוב?" ביער, אני תמיד שם. העננים התפזרו וקרני השמש
התנגשו במישור המים שמתחתי. ברגע שהנקודה האדומה נמחקה מהנוף
חציתי את הגשר.

צעדים הדהדו בחדר-המדרגות. המועד השני בו פגשתי אותה התקיים
כעבור שבוע בשעת הערב המוקדמת של יום ראשון, בדירת החדר שלי.
זיהיתי אותה על-סמך הנקישות בדלת, על-אף שזאת היתה הפעם
הראשונה שאגרופה דפק חרש במשטח דלת העץ שלי. היא עמדה בזקיפות
גב ומשום-מה נראתה כפופה, הלסת התחתונה שלה נעה מעלה ומטה בקצב
יציב, המסטיק הורוד נגלה מדי פעם מאחורי חומת שיניה. רגל
שמאלית שלה ניסתה לבצע צעד מחושב לקראתי וקפאה באמצע. הנשימה
החלקלקה מהירה מדי, ניתן היה אפילו לזהות את עגלי-זיעה נוטפים
על מצחה. ללא ספק נראתה עייפה. כמעט הוצאתי את הנשמה עד
שהשגתי אותך, לחשה לאחר שהרוק עבר בגרונה. "יש פה מעלית, את
יודעת." באמת?! התחשק לי פתאום לגעת בה נגיעה מסוימת מאוד
וכך היד שלי חמקה אל מתחת לשד שלה. דום-דום-דום, אמרו
הלומות-הלב. זה מגרד, היא אמרה בבת-צחוק. הדופק שלה היה מהיר
מאוד, היא הזדקקה למנוחה. "שבי על הספה, אני בינתיים אביא לך
כוס מים."
לתוך המים המינרלים הוספתי מעט צבע-מאכל כחול, ניגשתי אליה
והושטתי לה את הכוס השקופה, היא עטפה אותה בשתי ידיה, כמו ילדה
קטנה, וקירבה את שפתיה הדקות לעברה. באותו זמן לכדתי את הרגעים
האלה לתוך סרט הצילום. "אתה תמיד מצלם אנשים בזמנים הכי לא
נוחים להם?" היא אמרה, כחול עיניה התמזג עם הנוזל שבכוס. זום.
אני רק מתעד את הזמנים האלה, אין לי שום כוונה להציק לשחקנים
שלי. קליק. "זה נשמע כאילו אתה מביים סרט קולנוע." אני שונא
קולנוע, תראי, אפילו אין לי טלוויזיה בבית. הכל כזה לא אמין
שם, כל-כך לא תואם למציאות. רק אשליה נטולת-חיים, לא מוסרט דבר
מלבד המוות המלאכותי של אדם, מוות הכשרון והמוסר. היה ברור לי
שאין לה שמץ של מושג מה אני שח, עיניה ניסו לגלות עניין
והמצמוץ הסגיר אותן. הבטחתי לך להראות כמה דברים. תפסתי
בזרועה. זה פה.
בקצה השני של החדר הסטתי את הווילון וחשפתי את הסטודיו הצנוע
שלי. כל העבודות של שבועיים אחרונים מצאו להן מקום-מקלט על גבי
הקירות, חלקן רק נשענו עליהם. היא עיינה בהתלהבות רבה בתמונות
הגדולות. בקשתי ממנה להתייחס ליצירה מספר 204, חסרת המסגרת.
הרשיתי לה אפילו לנגוע בה. הו, זה לא ישר. שלושת האצבעות עם
הציפורניים הגזוזות טיילו על פני המשטח החום שבכוונה סילפתי.
אני מרגישה שאני נוגעת בעור, עור של אדם מאוד זקן, עור
מקומט, החלק התחתון של פניה התעוות. עור מכוער כזה. היא
קראה מהפתק שהוצמד את שם היצירה. 'הדודה סילביה'? מיהי?
"דודה סילביה שלי," השבתי לה בחיוך. ומה, תלשת ממנה את העור?
בעוד שאני מלטף את שיערה המשיי צחקקתי. "לא. את זוכרת את
עץ-הברוש שצילמתי?" בטח. "הנה הוא לפניך." אני לא מאמינה.
איך? נחיריה התנפחו והתכווצו. ואוו, יש לזה ריח חריף וגם
מתוק... מה זה, וניל? "קינמון. הקדשתי גם לך משהו." עיניה
התכווצו להבעת מחויכת, כזו שרואים על פני יתומים כשהם נתקלים
פנים מול פנים עם האושר הרגעי.
היא נראתה מרוצה, הצילום הממוסגר של מרחב השמיים ועננים
בדמויות שונות היה לרוחה. 'קולה של בטי', מה זה אומר? מסיכה
של סקרנות על פניה. "תגעי גם הפעם בתמונה ותשמעי משהו, קדימה."
היא הציבה את כף-ידה והחליקה אותה על הזכוכית. ברקע הופיע
הקול: "אני מרגישה שאתה -" היא נרתעה לאחור, הצליל נעלם.
מתי הספקת בכלל להקליט אותי? היא שוב ניסתה לכעוס, הבעיה
היחידה שלה שהיא לא ידעה במיוחד איך עושים את זה. "מתי? ואיך
את בדיוק ידעת איפה נמצאת הדירה שלי בבית-מלון של עשרים
קומות?" עניתי לה בנוסח המוכר. "עזבי. את עדיין מעונינת
להצטלם?" ברור.
כפות רגליה היחפות נראו מבעד לעינית המצלמה, פצעים ושריטות
קלות חרותים על גבי העור הלבן. "את נועלת מדי פעם דבר שנקרא
נעליים?" בטח, אבל לא תמיד, הרגליים תמיד מזיעות שם בפנים
ועוד אחרי שמוצאים אותן הן מסריחות כמו גבינה מעופשת. "תרימי
את העיניים לכיוון מעלה, תדמייני שמצויים שם השמיים." היא שלחה
את פניה למעלה בתנועה פראית, ותקעה מבט עמום בתקרה. "לא, לא את
כל הראש, תגלגלי רק את העיניים." אולי תציע לי גם שאני אוציא
אותן מהחורים שלהן? "תהיי ילדה טובה." היא צייתה. זווית
נועזת. זום. מיקוד. קליק. היא לא התבקשה לחייך, לא אהבתי איך
שהיא עושה זאת, ונוסף לכל הצרות לא אהבתי את השיניים שלה
והשבילים שביניהן. התקרבתי אליה במפתיע מאחור, כשהסבה את פניה
בזריזות נראתה נדהמת, עיניה קרועות לרווחה. קליק. "פרעי את
השיער." היא הרימה את רעמת השיער הבהיר בשתי ידיה. צלם. לאחר
מכן היא נענעה בראשה, השיער התפזר על כתפיה וכיסה את הפנים, רק
עין אחת בולטת מבין השערות. קליק. ועוד קליק. עוד אחד
לקינוח...
עבדנו יחד כמה שעות, גמרתי ארבעה סרטי-צילום ולמחרת פיתחתי
אותם בחדר החושך שלי, שבמקרה שימש גם בתור חדר-אמבטיה. באותו
ערב היא שאלה אותי היכן כל שאר העבודות והאם הצגתי אותן
בתערוכות. "עשרות תערוכות. כל התמונות נמכרות בזו אחר זו.
האומן יוצא בידיים ריקות והלקוחות מרוצים," הסברתי לה.
ומשלמים לך על זה כסף? "כמובן. אבל אני משקיע בעיקר למען
עצמי. אני אוהב את מה שאני עושה." אז למה למכור? "כמה שאלות,
אלוהים, תרחמי עלי." אלוהים, היא משכה באפה. למה הוא אף-פעם
לא מרחם עלינו? "האדם וחווה, זוכרת?" לדעתך בגללם כולנו
נהפכנו לבני-תמותה? "בזכותם." מפחיד למות, נקטה עמדה. "אין
מה להיחרד מהמוות," ניסיתי לכבות את הבערה בעיניה. "המוות הוא
חלק מהחיים." אז אתה אומר שאנו חיים בשביל למות? "מה את
חושבת?" היא משכה בכתפייה. אני רוצה כבר ללכת, מתי אתה מפתח
אותי? "אותך?" יש בזה משהו, הרהרתי ביני לביני. "נגיד שתבואי
לכאן שוב בעוד יומיים-שלושה."

דממה אפפה אותה, שפתיה שהתעקמו לומר דבר-מה נפשקו והתרככו. היא
סרקה כל פרט ביצירה ושמה "ג'ונגל" תוך כדי שהיא מגרדת בעורפה.
"ואיפה אני אמורה להימצא בתוך כל הג'ונגל הזה? ובכלל זאת
התמונה מהיער?" יער, המילה פרצה מפיה בהסתערות, מעורר גיחוך
היה לשמוע אותה מפארת חורשה של כמה עצים בודדים. היער הזה הוא
את. "שוב אתה והחידות שלך." את לא מזהה את השיער שלך? "זה
שיער?" תמיהה מוחלטת. "שלי?" בהרמת גבות היא עברה להתבונן
ביצירה נוספת, מלקקת בחוסר-חושניות את גביע גלידת-שוקולד
שהבאתי לה. גם מבלי שהתבקשה היא העבירה את ידה על פני התצלום
ושמו "האי הכחול של בטי", אצבעותיה הכתימו את הנייר החלק בצבע
חום מלוכלך. "גם זאת אני?" העין המהממת שלך. הראש שלה הורד
והיד האוחזת בגלידה נרפתה ונשרה מטה.
"לא מוצא חן בעינייך?" התעניינתי. מוצא חן ועוד איך, אבל איך
אפשר לדעת שזאת אני שם, ולזהות בכל הערבוב הזה אותי? איך אפשר
להבדיל אותי ממאות אלפי בחורות אחרות? באותה מידה יכולת גם
לצלם זקנה בת-תשעים. "לזקנות בגיל הזה יש שיער לבן, בהנחה
שעדיין יש להן אותו בכלל." אתה ציני. הנוזל החלבי המפשיר נטף
על פני האריחים הבהירים. "אני פוסט-מודרני. ובכלל אם התצלומים
האלה לא מדברים אליך אפשר לנסות מחדש. את מוכנה?" עדיף שתמשיך
לצלם עצים. "אני לא בדיוק מצלם עצים." אם ככה, אמרה לי.
אתה גם לא בדיוק מצלם אותי. שפתיה האנמיות ננעלו, היא נראתה
מאוכזבת. "תביני, אני אומן ובאומנות העכשווית אין דבר כזה אומן
של ממש ואין אובייקט אומנותי, רק רסיסים ממנו, אני מגבש אותם,
ואני חלק מהם." מזגתי את מבט עיני בשלה, העישון החל להתפשט.
"גם את אומנית, במידה מסוימת." היא הנידה בראשה לשלילה. לא,
אני העץ.
לא היה בה רצון להמשיך ולעבור על פני יתר היצירות שבהן לקחה
חלק, היא התיישבה על הכורסה הטובענית והכניסה לפה את הוופל, זה
חרק תחת שיניה. "אתה מחפש דוגמנית עירום?" היא שוב מכרסמת את
הציפורניים שלה, גוזזת אותן למידת האפשר. אף-פעם לא חשבתי על
זה. בעדינות היא שחררה את הכפתור העליון של החולצה, לכחול של
עיניה חמק מאור מיסטי כלשהו. "אז?" לא ידעתי מה להגיד. "פתאום
אין לך מה לומר?" נימה אכזרית בקולה הרכרוכי. "לאן נעלמה כל
ההחכמות שלך? למה אני לא שומעת עכשיו את הערות המלומדות
שפורצות מהמוח הקודח? מה קרה לפילוסופיה שהמצאת, שאני לא מבינה
ממנה מילה?" בקשיחות היא הפשילה את החולצה הלבנה עם תדפיס של
מיקי מאוס.
צמד שדיה דמה לזוג שקים מתחככים זה בזה ותלויים יחדיו על הוו,
בגופה לא מצאתי השראה ואף לא שביב ממנה. "אני אומר לך משהו,"
דיברה בטי מחדש, וחשש עכור שלווה בדבריה. "היצירות שלך
חסרות-חיים, הן כולן מתות ואתה זה שרוצח את הרגש שחייב להיות
שם." חשבתי קצת. את מוכנה להצביע על מקום אחד בעולם הזה שדוחה
את המוות, שהזרועות הגרמיות שלו בהתגלמותו של חולניות סופנית,
רצח והתאבדות לא הצליחו להגיע עד לשם? תראי לי מקום אחד כזה.
היא נעצה בי את עיניה מבעד לגבות הכמעט לא קיימות ונאחזה בשורש
כף-ידי. "תיגע בחזה שלי, כמו שנגעת אז. אין מה לחשוש אני לא
אנשוך." הצבתי את היד על השד השמאלי שלה. דום-דום-דום... "מה
אתה מרגיש?"
על המיטה שכבנו שנינו עירומים מתגפפים זה בגופה של זו, אורות
הלילה של העיר ההרוסה הציצו בנו מבעד לחלון הקטן שמעלינו,
סורגיו תבעו על עורנו סימנים מתפתלים. ההזיות שלי, היה בכוחן
לעורר בי אשליה שבמקומי ובמקום בטי שכובות שתי גוויות צוננות
על פני הסדין. לפרקים היתה בטי עבורי כמיצב דומם שנתון כולו
בידי אומן, בדיוק זה מה שהרגשתי באותו לילה. היא ביקשה לעשות
אהבה כמו בסרטים ואני אמרתי לה שאיני צבוע די הצורך למשחק
שכזה. היא דרשה שאני אסביר לה מה גיבש את האידיולוגיה שלי באשר
למוות, שפכתי בפניה את המידע אודות הבית הצפון-מערבי, היא
התלהבה ממה ששמעו אוזניה, עיניה דרשו עוד. "...נשמע כאילו
דודתך הזקנה הרגה את כל המשפחה בזה שהיא חיה," אמרה לי בשקט.
בעיקפין, כן. הסכמתי אתה. אחרי שהבנתי שאני יכול להיות הבא
בתור עזבתי את הבית. זה לא שלא אהבתי את דודה, דווקא כן ואני
נורא אוהב אותה גם היום. דאגתי שהיא לא תישאר לבד ורק אחרי
נישואים פקטיביים שלה עם עורך-דין קשיש, שהבטיח לטפל בה
במסירות, פרשתי.  מסתבר שהיא זאת שטיפלה בו. בדרכה . בטי
שחררה גניחה חושנית וצברה כמות נוספת של חמצן לריאותיה. "ומה
הם חיים יחד עוד היום?" באושר ועושר, הצטחקתי. מה פתאום,
לפני כמה שנים מצאו אותו תלוי על עץ-האקליפטוס בגינה, גופו
התרופף ברוח. כמה חבל שלא העזתי לחצות את שערי הבית, להתגנב
בשקט ולעשות כמה צילומים. "מסכן, בטח כאב לו." צקצקתי בלשוני.
חלק מהאנשים מפתחים לעצמם סבל בשלבים אחרונים. בעיקרון עם
רצון טוב אפשר למות גם בלי ייסורים, זו רק הצגה שעומדת להסתיים
קצת לפני שהמסך יורד, והבחירה בידייך איך תחליטי לשחק במוות.
סבי, למשל, העדיף להוציא - השתתקתי, חשבתי שמא אני מגלה לה
יותר מדי. "דבר," ציוותה עלי.
אצבעותיי טבעו בסבך שיערה הקטיפתי, החזה שלי היה כחומה בה
החליטה לתקוע את פניה ולהתענג.
כל-כך משונה ואבסורדי היה המצב שאנחנו גררנו את עצמנו לתוכו,
כשדיברנו על המוות בעוד שאנו מתעלסים ואני מזיין אותה. ברגעים
אינטימיים אלה היא נראתה להוטה לטרוף ממני את כל פיסות מידע
אפשריות, חשתי אפילו שעניין ההתעסקות במוות מגרה גם אותי,
הערפל שלו התלטף ללא ספק בגופו של כל אחד מאתנו, חונק ומעורר
כל איבר מיוזע בגוף, מביא אותנו לידי אורגזמה שלא הכרנו.
בריקוד האהבה, התשוקה המרטיבה, התפרצות היצרים - הצל האובדני
שלו היה כצד שלישי. היתה בלבי תחושה שהחדר מתכווץ לנגד עיננו
ומנסה לאטום אותנו ביסודיות, ללכוד, התקרה כמעט עמדה להתמוטט
ולסגור עלינו כמכסה של קבר שנוחת לאיטו ולבסוף נטרק בצליל רם
ועמום.

לא היה בדעתי לסייע לה לטפס לדרגה של דוגמנית-עירום, הנתונים
הפיזיים שלה באו בסטירה לדרישות בסיסיות ביותר, בכלליות לא
היתה פוטוגנית, מה גם, שלא היתה לי כל מטרה מיוחדת לקדם אותה
או לנצל בה יותר ממה שהיתה מסוגלת להעניק לי. מדי יום היא קפצה
לבקר אותי, עם הזמן אף למדה כיצד לעזור לי בפיתוח התמונות
והכנת התמיסות. הצעתי לה כסף, אך היא סירבה לקבל אותו בטענה
שמצאה לעצמה סוף-סוף עיסוק מהנה והיא לא דורשת יותר. היא
הצליחה לחבב את הסגנון שלי, שלפני כן, אני משוכנע בכך, לא היה
לטעמה. רצון עז היה בה לחקור את העבר שלי, אינספור פעמים חזרתי
לספר לה על סבי, על אמי ועל דודי וכל הצללים האחרים שאכלסו
בזמנו את בית-הקומתיים שבקצה העיר. גם היא הביאה לי נחת בכך
שהיתה קיימת והיתה קרובה אלי, באומנות חייה מילאה את החלל המת
של עומקי נשמתי בניחוח יער שנשאה עמה.
היא גזזה את השיער, כן, היא פשוט התפטרה ממנו יום אחד במספרה.
התבוננתי בפניה המנומשים ולא האמנתי. איך? למה? מחיתי ותחושה
של אובדן חדורה בי, העלבון של פספוס כמחנק בגרוני. "הזדקקתי
לשינוי כלשהו במראה," הסבירה לי בכובד-ראש. השיער הנפלא,
שכל-כך אהבתי להתלטף בו ולהריח אותו, כל מה שנותר ממנו זאת
שכבה קצוצה קצר-קצר, כמו דשא עלוב מכוסח במגרש-ספורט. "מתחשק
לך לצלם אותי היום?" לא, השבתי בתוקפניות ואז הוספתי: אני
לא מרגיש טוב היום. ההרגשה שלי היתה נהדרת עד שפגשתי בה,
ובאותו בוקר לא חשבתי אפילו לשלוח לעברה מבט אחד. "אני יכולה
לעזור לך בחדר-האמבטיה עם פיתוח התמונות?" לא. "אתה צריך
לנשום קצת אוויר צח," החליטה בשבילי. "בוא נצא החוצה לזמן-מה."
קולה צורם מאי-פעם, מקרקר בתיעוב מחמת הצטננות שחטפה.
היא כיסתה את ראשה בברדס מעילה האדום כשיצאנו מתוך הלובי הדחוס
בעשן סיגריות. כל-כך כעסתי עליה שבכל רגע מזדמן הייתי מוכן
להעיף לה סטירת-לחי.
השמיים המעוננים שמעלינו העיקו עלי עוד יותר והרחובות היו
ריקים למחצה. הייתי נבגד ומרומה. על הגשר נעמדנו לבהות בפעם
נוספת בנוף העיר הקפוא של אוקטובר. "שכחת את המצלמה שלך," היא
ציינה. אני יודע. "ללכת להביא לך?" הנדתי בראשי. "רק תראה
איך הכל מת סביבנו, תביט בעצים העירומים האלה, בעננה של דיכאון
שבשמיים." הפנים שלי פונים לכיוון הצפון-מערב, מחפשים מקלט
להיטמא בו, להינעל בעשרות מנעולים ולהירדם. העתקתי את המבט
המרוחק לכפות-רגליה. מתי כבר תחליטי לשים נעליים ולהיות כמו
כולם? אמרתי בזעם, כעס מקציף אותו ניסיתי לפרק לשלבים כדי
להשתחרר מגודש העצבני. אצבעות רגליה העקומות נכפפו על פסי
הברזל החלוד של פס המעקה.
אלמלא המכוניות שדהרו מאחורי הגב היה יכול להיות שקט בצורה
יוצאת-דופן; בלעדי סרחון הדלק שהפיקו המנועים בשיעולם המתמיד
ייתכן שהסביבה לא היתה כה מחליאה. לאן אתה חושב שמי הנהר האלה
זורמים? היא ועוד אחת מהשאלות המרגיזות שלה. "לתוך מאגרי
המים." הו, ענן ערפילי השתחרר מפיה. לאן נעלם האומן שבך,
הרומנטיקן הזה? "מה לי ולרומנטיקה?" היא צחקה צחוק חנוק. "מה
את צוחקת בכלל?" בא לי לצחוק על הניגודים שלנו, מפני שאני חשה
חופשייה הבוקר ואתה מסוגר בתוך עצמך. ההתלהבות שלה על לא
מאומה התאימה לסגנון-חייה ההפכפך, עיקר מעשיה הסתמכו על
לא-כלום, לעתים תכופות לא היתה לי אפשרות לפרש את התנהגותה
המשונה. כשעמדנו שם, היא שלבה את זרועותיה והניחן על המעקה, את
סנטרה היא מקמה במרכז. התבוננתי בזווית העין בעיניה הפקוחות,
שלא היו מיוחדות כלל, העננים שוטטו בהן באפס-מעשה והצבע האפור
גבר על הניצוץ הלח - שהיה מצוי בהן עד אז - וייבש אותו.
"מה גרם לך לחשוב ושתיראי טוב יותר אם תתפטרי מהשיער שלך?"
השאלה הזאת היתה חייבת להשתחרר לחופשי באחד השלבים. אני מספיק
עצמאית כדי לקחת החלטות לידיים שלי, לא? "היית יכולה להתייעץ
אתי לפחות." ומה היית מציע? "אז זוכרת שסיפרתי לך פעם על
שמשון?" פניה התכווצו להבעה של ניסיון להיזכר. כן. "כל
העוצמה שלו היה בשערות ראשו, שהוא אף-פעם לא נגע בהן." ולאן
זה מוביל אותנו? כאן החלה החקירה שלה, כמובן לא התכוונתי
להשוות את בטי אליו, התיאור רק נועד להבהיר לה איזו טועות
מחפירה היא עשתה. "כל הכוחות שלו התנדפו ברגע שדליה גזרה לו
אותו ומאוחר יותר הוא מת." מה זה חשוב, בלאו הכי היה
בן-תמותה. זרם המחשבה שלה נהפך להיות בדומה לשלי, העץ נתן
פרי. "אבל תזכרי שלפני שסופו הגיע הוא התנקם באויבים שלו." גם
אני, שמעתי אותה אומרת, אך היא לא פתחה אפילו את פיה כדי לומר
זאת, אולי אלה היו שוב עיניה שדיברו אלי. עיניים כבויות. חבל
שסיפורים כאלה מתרחשים  אך ורק על גבי הניר, במציאות הכל
שונה. אגרופי הכה במעקה, וזה יצר צליל מתכתי חלול. שבתי
להשקיף למרחקים אבודים. כולנו מתים כמו פרעושים, מקפצים אט-אט
על האדמה עד שהרגליים מאבדות את היכולת לסחוב את כובד הגוף. מה
חשוב לעולם מתי נחליט לנטוש אותו, במקומנו גם ככה ייוולד תאום
זהה בקצה האחר וזאת הנחמה הגדולה של הטבע שכל אחד הופך אותו
לבית-מאסר שלו. תביטי סביבך ותראי כמה אדישות אופפת אותך, את
נושמת אותה ולבסוף נהפכת להיות חלק ממנה. את מגיעה למצב שלך
כבר לא איכפת, אין דבר שיטריד או שישמח אותך. זהו דרכו של
העולם, כמו שאומרת דודתי, השמיים נותנים חיים, השמיים גוזלים
אותם. והחיים עצמם חסומים בגבולות של מה-בכך. תטי אוזן, הרגע
מישהו הוציא את נשמתו במקום כלשהו, את שומעת זאת?
היא לא שמעה. הסתובבתי לעברה כדי לשמוע מה דעתה ומה היא חושבת
על כך ומולי השביל השומם של הגשר. היא נבלמה. תחילה הנחתי שהיא
שוב התחמקה ממני ונמלטה ליער שלה, זרקתי מבט במי-הנהר והתברר
לי היכן מסתתרת האמת. בועות ספורות התנפצו על פני מישור המים,
שהיה כראי ששיקף את השמיים עטופי עננים. מבעד לצלילות המים
נגלה הכתם האדום, שהלך וטושטש. התחרטתי שלא נתתי לבטי ללכת
ולהביא את המצלמה שלי, בעוד זמן קצר הכל יעלם, עקבות האירוע
ישמרו רק בזיכרוני, ועד אז לא היה לי מושג קלוש איך לצלם
זיכרונות. הסתכלתי בשנית במי-הנהר ולא זיהיתי את מעילה האדום
הצץ מתוכם. העולם התחרש, מכוניות שמאחורי כולן נעלמו, נופים
מעורפלים ועצורי נשימה נראו נטושים. היה כל-כך שקט.
בבית-מלון הבחנתי בזוג נעליים כמעט חדשות בעלות פלטפורמה
נמוכה, רק במקרים מיוחדים הואילה בטובה לנעול אותן. הנעליים
התבטלו תחת המיטה, כאשר גררתי אחת מהן לעברי וקירבתיה לאפי
חשתי בריח הדביק של אצטרובלים. מהשולחן חטפתי את המצלמה, בחטף
מיקדתי אותה בתמונה עם השמיים והשלכתי אותה בה. הזכוכית התנפצה
במרכזה ולחדר פלש קול הססני: אני מרגישה שאתה כל-כך רחוק ממני
למרות שאני עומדת ממש לידך. הו, כמה מוזר. בעצם, יכול להיות
שזאת אני שהרחקתי-לכת, לא? המצלמה השבורה נחה לרגליה.

דפיקות בדלת הקימו בהלה בחלל הפנימי של בית-הקומתיים, ובמהרה
הגלגלים החלו לשייף את המרצפות. מבין רווחי דלת-הכניסה, שניתן
היה בבעיטה קלה לפרוץ, הסתננו ריחות אפייה עזים. מעגל חדש של
נקישות לא מאופקות גרמו לזקנה לפעור את פיה המצומק ונטול
שיניים לקריאה מנוסרת: "תכף. אני לא חירשת." הדלת הנפתחת
בחריקה הציגה מסדרון ריקני וקודר, בפתחה נראתה זקנה נכה ועלובה
ישובה שלא בנחת על כיסא-הגלגלים, סדקים צרים וארוכים בפניה
מקרינות דאגה. "שוב אתם?" ראשה סובב על צווארה הצבי ופגש באור
השמש החד והמתועב, שנשפך על הפנים הדעוכים. "לכו מפה! נוסו
מפני! אין לכם מה לחפש פה, ואני לא אתן לכם לקחת אותי." הרוחות
התחזקו. העיניים השקועות התנגשו במארז אטום במעטפת נייר חומה
והבשילו. זעזוע הוסר משפתיה הבלומות. היא הידקה את אצבעותיה על
הדופן הצר ובאמצעות היד השניה החלה למשוך את הגלגל בחוזקה, כך
היא הפנתה גב למאור החודרני. כיסא-הגלגלים התקדם חרש לקראת
הפתח, החבילה שנקשרה בחוטיה למוט האחורי נגררה מאחוריה. הצללים
סוככו על הדמות המאובנת למחצה והדלת נסגרה בעצמה.
כשהשטח פונה יצאתי בצעדים זעירים אך זריזים מאחורי גזע
עץ-האקליפטוס. זאת הפעם הראשונה כעבור שנים שדרכתי באזור ההוא,
דבר לא השתנה שם, הכל השתמר בדייקנות כפי שהזיכרונות המוקפאים
עליו התקרחו בראשי. דוחה את השיחים הקוצניים השגתי את החלון,
טיפסתי על הקיר בכמה רמות של פסים בולטים, שעליהם ניתן היה
להניח את כף-הרגל. השקפתי מבעד לחלון ונגלה מולי חדר קטן
ומבולגן, ריק מנוכחותה. בזהירות עברתי לאורך הפס עד שהגעתי
לחלון השני בתור, נאחזתי במסגרת והשפלתי פנימה מבט גנוב.
   קרעי הנייר העוטף פוזרו על הרצפה, תריסר היצירות האחרונות
שלי התמקמו בסמוך לקירות התומכים. דודתי התייצבה לנגד היצירה
שהוקדשה לה, אצבעות כחושות וארוכות התחככו בנייר הצילום החום
ומעוקם של קליפת העץ. הקשתי בהדק של המצלמה החדשה פעם אחר פעם
בנלהבות, עד שהתברר לי כי גמרתי את הסרט. הוספתי להציץ בכל
המתרחש בחדר העמוס מכל עבר בעשרות עבודות שלי, שהעברתי לחסותה
באמצעות השליחים ששכרתי כמעט כל חודש. לפתע נדמה היה שהיא
הבחינה בי, חששתי להזיז את אבריי המוקפאים. שעה ארוכה התבוננה
בחלון ואני בה, עקבתי אחרי תנועות זרועותיה הכחושות,
בכפות-ידיה שתפסו משני צדי הגלגלים. והיא חיסלה את המרחק
שהפריד בננו, היא התקדמה בנחישות מבלי שגרעה ממני עין לרגע-קט.
הזמן החולף, בניגוד לדרכו האופיינית לשרוף את הרגעים בכיוון
הזוללני דהר לאחור, צינה אחזה בי, קולות הומים ונרגשים הקיצו
משנתם התהומית, צרחותיה של נורית חותכים את האוויר הסומר
והשונק, מסמרי הנברשת משתחררים בזה אחר זה מהתקרה המתפוררת
והיא נבעטת במרצפות האבן ומתרסקת בצרימה בוטה, רסיסי הזכוכית
מתפזרים לכל עבר כגבישי-ברד של עונה אכזרית במיוחד, אפוקליפטית
כמעט. גולגולת המכוסה בעננת שיער אדומה מתגלה מקרוב, גלגלי
עיניים הצהובות נחשפים מתוך מערכת הקמטים המסועפת שבקליפת
הפרצוף הכחוש, והזרועות כזוג ענפים יבשים מתרוממות לפתח החלון.
זעקה לכודה בגרוני ומסרבת לצאת, חנק גבישי כפקק חוסם הסותם את
פרץ נוזל האדרנלין המתכתי, מעורב בדם. אינני חש כל יציבות
בעמידה המסכנת שלי.
וילון כבד הוסט עד לידי נעילה מוגפת היטב.
אחת הנעלים החליקה מכף-הרגל ובן-רגע התמוטטתי וצנחתי תחילה על
השיחים הדוקרים, דבר שריכך את הנפילה, ולאחר מכן שוחררתי
מהמלכודת והורדתי מטה בעודי מתנגש באדמה יבשה ומשתטח ברפיסות.
בטרם נפערה הדלת ולפני שדודתי תחליט לצאת ידעתי שעלי להימלט.
הרמתי את הראש החבוט ואת הזרועות השרוטות ומוכתמות בדם ואדמה
והתחלתי לרוץ, אם אפשרי לקרוא כך לזחילת רגליי, שזעקו ממחסור
של אחת הנעלים, לכן החלטתי ללכת עד הסוף והפשלתי את הנעל השניה
ולבסוף גם את הגרביים.
צעדים זהירים אלה ומיוסרים, הם מתקדמים בדילוגים ופסיעות
דורסניות ורחבות לאורכו של כביש שחור ונקי ממכוניות. כך עברו
לפחות שעתיים, לא היה בדעתי לעשות קיצורי דרך, פניתי לעבר
החורשה, שלמעשה לאחר שוממות הדרך שהיתה כבר מאחורי הייתי מסוגל
לקרוא לה בביטחון גמור בשם יער. שם, מבין כל עצי-הברוש מצאתי
את העץ העייף שלנו. ענפיו השמוטים היוו תחנה זמנית לציפורים
התועות במסען המפרך, ציוצן גבר על הרעשים שבאו מעבר לגבולות
ממלכת הטבע והנשמה. עצמתי את עיני ומששתי את הגזע בשיטה
עיוורת. במהרה הצלחתי למצוא את החלק ממנו גורדה הקליפה. הוא לא
היה לגמרי חלק, פקחתי עין אחת בלבד. בטי ואומן לנצח נצחים.
המילים החרוטות הביאו אותי לגשש ולזהות עקבות שבישרו את גילוי
- בכל אותה עת שהכרנו זה את זו שמי נותר כחידה לא פתורה, שהיא
לא העזה לפענח ואני לא נזכרתי לגלות.
עבורה הייתי רק אומן, אומן שהוא רק שלה, אומן למענה ולמען
עצמי. לראשונה הבנתי את משמעות צירוף המילים - אומנות למען
אומנות. אין איש שראה בי את מה שראתה בטי, שלמדה לאהוב את מה
שראתה ולראות את אשר אהבה גם מבלי להבין דבר במשחקי-המילים
הללו. מלבד זאת, גם היא עצמה נותרה לגבי כאשליה מתקתקה, פורחת
ולעתים כוזבת. יום ביומו סחבתי לביתי תקופה ארוכה את כל ערמת
העיתונים הטריים ובמודעות הנעדרים והמתים חיפשתי בתמידות את
השם בתיה, ובכל פעם שהשם אכן הופיע, לאחר בירור התברר שאין היא
שייכת לו. לפרקים עברו בי מחשבות שהמצאתי אותה ומאז ומתמיד
היתה פרי-דמיון, אך הנעליים בניחוח של יער והקלטת עם הקול,
שנחסך מאוזניי וכה חסר לי, וסרטי-הצילום העידו על שבריר של אמת
שונה.
איך יכולתי לדעת שכל הסיפורים שמסרתי לידיה, היה בכוחם לגרום
לה לזנק מהגשר ולנפץ את נפשה השברירית? ייסורי-מצפון לא היו לי
כלל, כי אחרי הכל היא קיבלה ממני רק את מה שרצתה לקבל ומי אני
שאתנגד לרצונות שתורגמו למנגינה כזאת נוגה בזרימתה מהפה הקטן.
מאז שעזבה לא הצלחתי לפתח ולו תצלום אחד. הדבר היחיד שמקשר
אותי לצילום הוא שבאמצעות המקרן אני מסוגל לבדר את עצמי מפעם
לפעם בהפצת נגטיבים מוגדלים על גבי הקיר בחדר-החושך, ובהם גופה
נראה בשלמותו; גוף צנום ואפרפר ושוקולדי, שיער ברונטי וגלי
פזור על כתפיה, חיוך מתוח בעדינות על שפתיה הדקות כצמד עלי
אקליפטוס המונחים זה על זה, ושביל אחד דק ולח בגוון צבע-פנינה
מתחלף, שמשתרבב בכמה מהנגטיבים, גולש מתוך העין השחורה במורד
פניה המנומשים ונמעך בהפקת ניצוץ חד ורגעי.