רק לראות אותו ולהקיא. איזה יפיוף. איזה רגיש. איזה שרמנטי.
כוסאחתוק, איזה וריד תקוע לו בשריר.  כשהוא מיישר אלי את
העיניים, אחח, הייתי נושך בשבילו את הכרית הכי גדולה בעולם,
ובחיים שלי לא נשכתי שום דבר. אבל כזה הוא. יאיר הזה. לא יאיר.
י-איר. מושלם כזה. יפיוף שלא נראה מניאק. עשיר שלא מנפנף בכסף.
דאווינר בלי פוזה. והייחוס. אוי הייחוס. מצד אחד אני שונא אותו
שלמות מזה. מצד שני אוהב אותו שלהרוג בשביל זה. המוטיב המוביל,
מסתבר, זה המוות. ההוכחה שאין אלוהים, על שתקע כל כך הרבה בכל
כך קצת, ההוכחה שאפשר קצת אחרת, ההוכחה שבכל אחד גדול יש נושך
כריות קטן.

זה מספר שנים, בסדר סידורי ובלי הפוגות, שאני שונא את יאיר
לפיד. על גבול הפסיכוזה, אבל לא בדיוק. פעם עוד השתעשעתי עם
הרעיון של לחטוף את הבן זונה. תסלח לי אמו המקסימה. אבל הבן
אדם נשוי, יש לו ילדים, לא יפה. בסוף מישהו ישים לב, ולך תשחק
אותה יאיר לפיד לנצח נצחים. כאילו כזה, אני י-איר לפיד?
יא-רייט. כאילו כזה, מה, לחטוף את יאיר לפיד? י-איר? הרי הבן
אדם דוחק ברזל כמו שאני דופק ביד, אי אפשר אפילו להתקרב אליו.
וכל האופנועים שלו? ויורד למטה עם ג'ינס ויחף? והאבא הזה שלו?
זה בן אדם שאפשר לחטוף אותו? אז אני באוטו נוסע לחטוף את יאיר
לפיד.

שנים שאני מחפש להגיד עליו דבר אחד רע. רק דבר אחד רע, בשביל
שהבן אדם יש עליו הפרעה נפשית, והוא יעאני, אלוהים אדירים, הוא
כמו כולם. שנים. איך שראיתי ב"העיר" שהבן אדם החליף מכתבים עם
קטינה אחת, ישר חיפשתי. קראתי את הכתבה 100 פעמים, אוי, אם רק
הייתם מאמינים, למצוא איזה רמז מיני, משהו אסור, אבל הבן אדם
כלום. יאירי מתוקי. יאירי חמודי. כוסאחתוק, אי אפשר לתפוס את
הבן אדם בשום דבר. והרגישות הזו. המתיקות. הוא אומר רע וזה
נשמע טוב. הוא אומר טוב וזה נראה מלאכי. כוסאחתוק, והווריד
ביד. אפילו דרך החולצות השחורות רואים את זה, ולכו תבינו אם
הוא יודע שיודעים או שזה בפוקס יוצא.

כשהייתי קטן רציתי להיות סופרמן. מדי שבוע-שבועיים הייתי מחליק
לעצמי את הצורה רק בשביל לאסוף אותי בסוף המדרגות מדמם, אבל
בלי שום עצם שבורה. זו הייתה ההוכחה. אחר כך זה היה ג'יימס
בונד. בגיל 15 נהגתי לאחר לבית הספר רק בגלל כל המעקבים
שאפס-אפס-שי צריך לעשות כל פתיחת משמרת. בגיל 17 רציתי להיות
קורט קוביין. אל תשאלו. והיום, או עד היום, השלמתי עם עצמי.
בלי מודלים לחיקוי בלי שום דבר. אני זה אני. לרע ולרעתיים. אבל
בזמן האחרון הרגש הזה שוב התחיל לאחוז בי. שנו כזה, קצת נמאס
מעצמי, צריך למצוא מישהו אחר. ומאלאניס מוריסט כבר נשבר. והוא.
הוא. הוא הוא. עומד שם. עם החיוך הזה שלו. הגומות. השיער
הקופצני. החזה. והרגישות. אוי הרגישות.

רוב הזמן אני לא רוצה להיות אני. צפוי, לא מושקע, האמת? אפילו
דיי משעמם. אבל יאיר. אוי יאיר. לכתוב שירים. אבא מפורסם. כסף
טוב. טלוויזיה עוד יותר. שרמנטי. אישה למופת. משפחה עוד יותר.
עיתון של נמרודי ומדי יום עצמאות להקריא כמה טקסטים. והכל כזה
בורגני אפר-איסט-סייד. עם פוזה, אבל בלי דאוויין. עם פרסום אבל
עם הרבה יותר נשמה. כאילו כזה, המושלם. כן כן. מסתובב שם גבר,
ועוד משלנו, לא להאמין, והוא מושלם. לא מרים את הקול. לא דורס
בטעויות חתולים דרוסים. משקר, אבל רק לטובת הכלל. אוי יאיר.
יאיר שלי. ומזה שבוע, גג שבועיים, צריך להיות כן, אני מנסה
להיות יאיר. ההליכה הקלילה. המבט המחניף והמסתורי. הגומות, נו
טוב, הדבקתי. אבל כשזה לא זה, זה לא זה, והנה, אופללה, השכונה
של יאיר. אוי אוי אוי, השכונה של יאיר. השכונה שלי. היה מתאים
לי, דווקא. כולם מכירים אותי אבל מעמידים פנים שלא. החיוכים על
הבוקר. השכנה שמנסה לפתות. חס וחלילה אבל, אני יאיר.

מתיישב לי על ספסל ירקרק. דהוי משהו, אבל זה חלק מהקסם. גן
ציבורי סולידי. כמו מנותק משאר העיר. והוא נמצא שם. עשר וחצי
בבוקר. כל העולם עובד אבל אצלו זה קודם כל המשפחה. ובכלל,
עבודה אצלו זה פלז'ר. את הכתובת קבלתי מחבר של חבר של ההוא
מ"העיר". עיתונאים זה עם לא משהו. והוא שם. בטי-שרט קצרה.
שחורה איך לא. ג'ינס תכול, צמוד אבל לא מדי. כפכפים. הבן אדם
נועל כפכפים. זה לא אכפת לו מפפרצי. על הזין שלו פפרצי. הוא
נטורלי הבחור. ילד פרחים. מגודל אומנם, אבל ילד פרחים. והזעטוט
שלו על המגלשה שם. עולה ויורד. האבא הנהדר הזה שלו יושב לצידו.
מחייך. קורא מעריב והארץ. מאוזן אקטואלית. מאוזן בכלל.

כאילו מה, לעשות את זה לילד. לחטוף לו את האבא מול הפנים? ולאן
אני אקח את יאיר? לים? או אולי למערה? איפה יש מערות בכלל?
ואיפה בן לאדן שיעזור לי למצוא אחת? ובכלל, כאילו מה, הוא
יסכים להתחלף איתי? ואיפה ההוא ממשימה בלתי אפשרית בשביל שיעשה
לי מסכה של יאיר? שאני אסתובב בתור יאיר? לא נוגע באישה שלו,
לא מלכלכך על אבא שלו, שום כלום. אני יש לי כבוד. אומנם לא כמו
של יאיר, אבל, בכל זאת. ומה, אחר כך, להרוג אותו? זה, בכלל,
אפשר להרוג אותו? והגופה איפה? בכל זאת, יאיר לפיד, זה לא משהו
שזורקים ליער וכאילו כלום. והילד מה, זה טראומתי, ומה זה אשם
בשלמותו של אביו? ובכלל, זה הילד של יאיר. יגדל להיות מושלם
גם. כאילו מה, לחטוף את כל המשפחה? כמה מקבלים על זה בכלל?

הפשוש מתלגצ' ומבסוט מהחיים. אבל שלו גם. רק אני מתוסבך על מה
אני עושה איתו. ואופללה, הזאטוט חוטף סנוקרת מהעמוד, נופל ארצה
ופותח את הסנטר. וואלה, לבן של יאיר דם אדום. ואופללה, יאיר
מרים את הראש. כמו אריה שנלחץ לזנק על גוריו הוא מזנק. וואו,
השרירים. וואו, נופלות לו הכפכפים. תופס לילד את היד, אופללה,
איך, איך הוא אוחז בו. הם מדברים אבל אני לא שומע. וואו. זו
חתיכת היסטוריה. תכף ייקח את הבן על ידו. ירוץ לבית. לאוטו.
לבית החולים. יעבור באדומים אבל יוותרו לו. ידריך את הרופאים
שיקשיבו לו. יקנה לילד שלו ספר חינוכי או משהו. לא יפעיל את
אבא בשביל פרוטקציה בבית חולים. יכתוב על זה טור למעריב. אוי
יאיר.

והוא רכון שם. ספון בילד שספון בו. עובר אחד עם משקפיים, מחויט
יותר בשביל הדביקות הזו, ואומר לו שהוא רופא, אם צריך עזרה.
אני מתקרב ושומע את יאיר אומר שהוא לא יודע מה לעשות עם כל הדם
הזה, שלילד נפתח הסנטר. הרופא חותך לילד את החולצה ומדביק לו
לסנטר. יאיר מביט מהצד במבט אוהב. הרופא אומר שכלום לא קרה,
מרגיע את הילד. יאיר שואל אותו אם צריך תפרים. הרופא אומר
שידביקו. תפרים לא?, הילד מחייך, לא מבסוט הרופא, היום כבר לא
תופרים כל כך מהר. לתפוס מונית או שלקחת קודם הבייתה? זה בסדר,
הרופא מרגיע אותו, כלום לא קרה. לכו למרפאה, תוך חצי שעה אתם
בבית. יהיה בסדר. והוא שם. רכון בילד שרכון בו. מבט אובד כזה,
כאילו מה עכשיו. מרים את הילד ומתורמם בעצמו. מגניב מבט הצידה,
לאחור, סורק את האזור. אני רואה אותו אבל הוא, כנראה, לא רואה
כלום. יאיר משפיל מבט לרצפה, בולע את הרוק, ולוקח אנחת רווחה.
כאילו כזה, טוב שאף אחד לא ראה. יאיר הזה, איזה כוכב, איזה
אדם. אפילו להיות נורמלי, אצלו, נורמלי יותר מאצל כולם. אוח,
מושלם.
לנשוך בשבילו.

לנשוך כמו משוגע.