דוד לואיס היה אומר: "אין שום דבר שבשבילו שווה להרוג את
עצמך".
שבועיים וחצי אחר-כך מצאתי אותו תלוי מאחורי המחסן. כבר כמה
ימים לפני כן שמתי לב שבקיר האפור המתפורר תקוע יתד שלא היה שם
קודם. מהיתד השתלשל חבל ארוך, שהסתיים בקשירה מרושלת מסביב
לצווארו של דוד לואיס. חיפשתי מכתב. אבל לא היה שום דבר. כנראה
שלדוד לואיס לא היה שום דבר חשוב להגיד לעולם. הפנים הכחולות
והנפוחות שלו נראו כאילו הן עדיין מתאמצות לנשום, אולי הוא רצה
לעשות משהו ושכח, ועכשיו כבר לא יוכל יותר לעשות אותו, את הדבר
הזה, שאולי רק בגללו תקע את היתד החלודה גבוה בקיר, קרוב
לתקרה.
הרמתי את הכיסא שדוד לואיס בעט רגע לפני שהחבל שבר את מפרקתו,
ועליתי עליו. התרתי את הקשירה בעדינות; זה לא היה קל. דוד
לואיס כרך אותו אולי ארבע פעמים, כחושש שגם הפעם משהו ישתבש.
כשהתרתי אותו לבסוף, ממש לפני שדוד לואיס נפל על הרצפה, תפסתי
בין זרועו לכתפו, והשכבתי אותו על רצפת האבן הקרירה. העברתי את
ידי על הסימנים העגולים שעיטרו עכשיו את צווארו, ועל פניו,
שאני חושב, אהבו אותי. קרבתי את שפתיו אל לחיו, ונישקתי אותה.

כשדוד לואיס אמר את מה שאמר, שאין שום דבר בעולם שבשבילו שווה
להרוג את עצמך, זה היה בארוחה משפחתית אצלינו בבית. אמא בישלה
דגים וביצים, והגישה אותם עם לחם טרי שאני חושב שאפתה בעצמה,
סוף סוף, אחרי כמה נסיונות לא מוצלחים. מיטל, הבת של דוד
לואיס, ביקשה מאבא להעביר לה את המלח, ואז שמעתי את דוד לואיס
אומר את המשפט הזה, ובאמת האמנתי שהוא מאמין בו אז. כמו כל דבר
אצלו, גם את זה הוא לא אמר סתם. בארוחה הזאת, פתאום, משום
מקום, דיברנו על ניר. ליתר דיוק, אני התחלתי לדבר על ניר.
אמרתי, שאני חושב שניר היה רוצה שנוציא עליו ספר.
שתיקה.
אמא חשקה שפתיים.
אבא המליח עוד ועוד את הדג, עד שאמא שמה יד על זרועו, כאומרת
לו לשים לב למעשיו.
מיטל הביטה באביה, והוא ניסה להיראות כאילו הוא מביט בתמונה
שתלויה על הקיר מאחורי הכיסא בו ישבה מיטל.
מיטל הביטה בי ואמרה, אני חושבת שזה רעיון טוב. ואז פנתה אל
אביה ושאלה אותו, אבא, מה אתה חושב? ניר היה רוצה את זה?
דוד לואיס תקע את עיניו בצלחתו. הוא נד בראשו ומילמל, אין לי
מושג מה ניר היה רוצה. פשוט אין לי מושג.
מיטל הגביהה מעט את קולה, ותלתליה החומים החלו לרקד מסביב
לראשה. אבא! אמרה. אתה חייב להתחיל לדבר. ניר לא...
עכשיו דוד לואיס הביט בה, ואימה בעיניו. ניר! אל תדברי איתי על
ניר, בסדר? ניר עשה מה שהוא רצה לעשות. הוא לא חשב בכלל אם הוא
רוצה שיכתבו ספר, וגם לא היה אכפת לו אם אני אדבר עליו או
לא... אם אני אדבר בכלל...
אני חושב שבעינו השמאלית החלה לבצבץ דמעה.
ואחרי השתיקה הארוכה, שנמשכה גם כשסיימו להוריד את הכלים
מהשולחן, אמר דוד לואיס,
"אין שום דבר שבשבילו שווה להרוג את עצמך".

את הקבר שלו הייתי פוקד לפעמים, ובדרך הייתי מניח ורד גם על
קיברו של ניר. עבר זמן, ועוד שלוש מציבות טריות נוספו ליד
השתיים האלה. אינני יודע מה היתה צוואתם אליי.
אבל בסופו של דבר, זו היתה בחירה שלי.
אני בחרתי לחיות.