כשהייתי בן שבע היה לי חבר שקראו לו יוסי. אני אומר "קראו" לא
בגלל שהוא מת. פשוט היום בטח קוראים לו ג'ו או ג'וסף או משהו
כזה. היינו חברים הכי טובים. הוא גר דירה מתחתי עם אימא שלו
וסבתא שלו.
אימא שלו הייתה מוזרה. כמו שהבנתי, אבא שלו הרביץ לה ובגלל זה
היה בבית סוהר. בגלל זה לא היה לו אבא. היא הייתה יפה כזו עם
חמצון בפוני של השיער...
כשבאתי לבקר אותו לפני שנסע, הוא לא היה בבית. היא אמרה לי
להישאר ולחכות לו. אז חיכיתי. ישבתי על הכורסא, והיא התיישבה
על הספה מולי. מוזרה. היא סיפרה לי שיוסי אצל חבר וצריך לחזור.
נווווווו... שיחזור!
פתאום היא אמרה לי שיש לה רעיון. להתקשר אליו ולהשפריץ עליו
דרך הטלפון עם האקדח מים. מה היא חשבה שאני טיפש? אני ידעתי
שזה לא ישפריץ דרך הטלפון. זה רק יקלקל לה אותו. לא האמנתי
שאני יותר חכם ממנה, אבל באותו רגע הרגשתי ככה, למרות שהייתי
רק בן שבע.
קברתי את העיניים שלי בנעליים שלה מרוב בושה. לא יכולתי להביט
בה בפנים כשהעיניים שלי אומרות "מה את טיפשה?". היו לה נעליים
אדומות כאלה עם כוכבים לבנים קטנים על כל הנעל.
אחרי פחות מדקה של שתיקה הרגשתי עוד יותר לא נעים. היא החלה
לבדוק את הנעליים שלה כי חשבה שאני מסתכל עליהן כי משהו לא
בסדר בהן, או שהן מצחיקות או משהו כזה.
רציתי לקום וללכת. לברוח משם כל עוד נפשי בי ולחזור רק כשיוסי
יגיע. והתביישתי... אז קפאתי במקום, ניסיתי להביט לכל כיוון
פרט לפרצוף שלה או לנעליים שלה. היה שם עכביש קטן בפינה של
התקרה, היה שם ציור מוזר של איש שמתכופף להרים משהו,
והשניות... השניות זחלו... זחלו...
יוסי היה חמוד כזה. אני זוכר שהשתוללנו מחיבוקים על הספה לפני
שהוא טס. ואז, הוא נעלם לו. בפעמיים שהופיע מאז דיבר רק
אנגלית. לפני שנתיים וחצי הוא בא, גדול כזה, שרירי, חתיך...
למרות שפעם, כשהייתי בן שבע הייתי יותר גדול ממנו. ואימא שלו,
עדיין מוזרה. באה עם בגדים כאלה משונים. שמנה, כבר לא יפה כמו
פעם. אפילו הנעליים שלה כאלה לבנות חלקות, לא מעניינות כמו ההן
עם הכוכבים. ולפני שהוא חזר לשם, החלטתי להתקשר אליו להגיד לו
טיסה נעימה. לא רציתי להגיע ולחבק אותו כמו פעם כי... נו אתם
יודעים איך זה.
חייגתי את המספר שלו וחיכיתי. אימא שלו ענתה ב"הלו" כזה
אמריקאי. לפתע, הנחתי את השפופרת בצד, לקחתי את אקדח המים של
אחותי הקטנה והשפרצתי את כולו לתוך השפופרת. מהצד השני נשמעו
צעקות "אח! מי זה? מה אתה עושה? הרטבת לי את כל האוזן
פסיכי!!!"... אז... ביקשתי סליחה... וניתקתי.