היא ראתה אותו מבעד משקפיו מסתכל עליה מסתכלת עליו. הוא חייך
והיא, נבוכה מחיוכיו, חייכה גם.
הוא היה נשוי. נשוי טרי. הוא חשב עד עכשיו ש-איט וואז מנט טו
בי. הוא וההיא. לנצח.
הוא האמין בנצח.
הוא היה תמים. וזה היה יפה בעיניה. היא הייתה תמימה פחות. וזה
היה יפה בעיניו. היא הייתה יפה בעיניו. והיא ידעה את זה, כי
ראתה את זה בעיניו. נוצץ מבעד משקפיו.

והיא ניסתה להדחיק והוא ניסה לשכנע את עצמו שהוא סתם בחור חמוד
שיש לו ידידות ובאמת לא מתעניין בשום דבר פרט לפנימיות
האפלטונית שלהן.
אבל לא היו לו ידידות.
והוא לא סיפר עליה לאישתו, הטרייה המתוקה והתמימה, ממש כמותו.

והוא לא השתכנע. והיא לא הצליחה להדחיק.

ותחת חיוכיו - רוצה ולא רוצה. לא רוצה לתפוס שהוא רוצה. אותה.
מקסימה ולא כל-כך תמימה.
ותחת חיוכיה - לא רוצה להתחבא, לא רוצה להיות האחרת, המפרידה,
זו שמאחורי גבה מתלחשים: זאת היא, זה בגללה.
ורוצה. רוצה אותו. מאמין, תמים, שבעיניו ניצוץ שאומר את יפה
ואני מוקסם ממך.

היא מאמינה. היא תמימה. היא רעה.

כי כשירצה אותה, הוא כבר לא יאמין.
וכשידע שבעיניו, מבעד משקפיו, היא ראתה שהיא יפה ושהוא מוקסם
ממנה, הוא ינצל את זה. אותה. כי הוא כבר לא יהיה תמים.
וזה בגללה שהוא לא יהיה תמים ולא מאמין. ועל זה הוא יכעס. ולכן
הוא ינצל אותה.
והיא תכעס על עצמה. ותיתן לו לנצל אותה,
מתנחמת בניצוץ שנמצא עוד לבטח בעיניו, תחת משקפיו הכהות.  

ומה אם אין ולא היה ניצוץ בעיניו? ומה אם זו רק השתקפות שלה
במשקפיו?
ואולי הם פשוט נפגשו בזמן הלא נכון.



והיא רואה אותו מבעד משקפיו מסתכל עליה מסתכלת עליו. והוא יפה
בעיניה והיא יפה בעיניו והוא מחייך. ומה עכשיו?