אלי ואני טיילנו בשדרות יהודית, סתם, לא איזה משהו ממש מסוים,
אלא עוד ביקור שיגרתי בבית המרקחת בשדרות, אקמול ושטויות, אתם
יודעים...
בקיצור, אנחנו הולכים לנו בדרך הביתה, מנסים לחצות את השדרה
ופתאום אלי מקריץ לי שבעצם בכלל לא בא לו לחזור. וכמו תמיד
נהיה לי קר, ובכלל לא התחשק לי להישאר שם בשדרה.
"אבל אמרנו שהולכים למרקחת וחזרה!" אמרתי לאלי בחצי כעס.
"אמרנו, אבל עכשיו לא בא לי לחזור, בסדר?" הוא ענה, ולפי הטון
המאוד מוכר של תשובתו הבנתי שהוא עומד לחטוף כריזהלאנורמאלית,
דבר שהיה קורה לו מידי פעם.
"אלי, תרגע...תראה, אם לא היה לי קר כל כך, הייתי מסכים להישאר
בכיף, אבל אני אומר לך, קר לי, קר לי מאוד ואני רוצה לחזור!"
לאלי יש לפעמים את הקטעים האלה, מעבר לעצבים שלו, שהוא פשוט
מאוד נכנס לאיזה קטע ולא יעזור שום דבר.
אז עמדנו שם, כמו איזה בוק על סף המדרכה, מתווכחים ומתווכחים
וכבר כמעט מכות!
דווקא שם, באמצע המריבה, המוח שלי החליט להזכיר לי מריבה אחרת
שממש כמעט נגמרה ברע. איך הוא התאהב בבחורה שאני ממש שנאתי, גם
דוחה וגם ממש לא חכמה. לא הבנתי מה הוא מצא בה בכלל.
ואיך בסוף, במזלאנורמלי כל העניין הסתדר, ורק אוסיף שזה לא
הייתי אני זה שוויתר.
זה מאוד מעצבן, הקטעים האלה שלו, כי מצד אחד אני לא רוצה לוותר
לו על משהו כזה, ומצד שני...
אני לא אכנס לכל המריבה אבל בסוף אלי נרגע והוא הסכים לעבור את
הכביש ולעלות הביתה (אחרי חצי שעה לפחות...)
אז עלינו אל רונית.
היא מיד הבחינה בבעיה, יש לה את החוש הזה, נשי או משהו. היא
תמיד יודעת.
היא לקחה את שנינו, הושיבה אותנו על הספה הרכה, נתנה לנו משהו
קר לשתות וחיבקה אותנו חזק חזק. היא הסתכלה אל שנינו לתוך
העיניים ואמרה שהיא אוהבת אותנו מאוד מאוד וכל מיני. ואז
התחלנו להרגיש שדווקא די בא לנו להשלים ודי, ושזה היה סתם,
באמת סתם.
לפעמים אני מקנא בכל האנשים הנורמלים שאין להם את כל הבעיות
האלה.
אישיות אחת בגוף אחד, זה מספיק, תאמינו לי!