אומרים שצחוק זה ביטוי של שמחה, אבל בעצם כשחושבים על זה יש
צחוק לכל דבר. יש צחוק של שמחה ויש צחוק של כעס, יש צחוק של
סליחה או הבנה, יש צחוק של טוב לב ויש של רוע, יש צחוק של סבל
ושל פחד יש גם צחוק סתמי,
ויש אפילו צחוק של עצבות.
אם תשאלו אנשים מה מאפיין אותי, בין היתר, הם יאמרו כנראה חיוך
תמידי, לאו דווקא חיצוני על השפתיים אלא חיוך פנימי, מין שמחה
שנמצאת בתוכי, כמו תכונה או מאפיין של האופי. אופטימיזם.
ולפעמים אני לא מבין איך זה?
איך זה שכולם כבר ויתרו מזמן ואין כבר הרבה סיבות לחייך והרבה
יותר הגיוני לבכות ובכלל שום דבר כבר לא הגיוני, איך זה שאני
מחייך. למה כשרע לכולם אני מחייך וגם כשרע לי אני עדיין יודע
לחייך.
אני כבר לא בטוח אם אני אמיתי, כלפי אחרים, כלפי עצמי. אולי זה
כבר לא אופטימיזם אלא הדחקה של דברים לא נעימים. הרי ברור שעצב
כשמו כן הוא עצוב ולא סימפטי אבל אני די בטוח שהוא חיוני, אולי
אני כמו אלו שהתרגלו להיות עצובים וכעוסים כל הזמן, רק מהצד
השני. בכימיה למדתי שהטבע שואף למצב של שיווי משקל אולי אני
כאן כדי לאזן את המאזניים.
אני כבר לא יודע מה לחשוב אולי כל התהיות האלו זה ההשפעה של
הסביבה עלי? אולי זה העצב שלי.
כשהציניות כבר מזמן הפכה לדרך חיים, מסתירה ומכסה על חסכים
שונים, כשכל חיוך הוא מחושב ובעל מטרה, מהול בהמון רגשות לא
חיוניים, אני חייב לתהות אם החיוכים שלי כל כך טהורים.
כשההיגיון כבר לא נורמלי והנורמליות היא חסרת היגיון כשהאדישות
נחשבת לרגשנות יתר וסדר היום לא משאיר זמן לרגשות, פרט לפחד
ותסכול. זה כבר לא רק איך, אלא גם למה אני מחייך, ולמה לבדי?
האם אני באמת כזה מיוחד, או פשוט מתכחש בקלות לכאבם של אחרים
ולסבלי שלי? שמא אני מדחיק ומשקר לעצמי, שמא חיוכי הם בסך הכל
חיוכים של עצבות.