לחיים יש דרך מאוד אירונית להתנהל, ולפעמים זה קורה שלאהבה
(הנכזבת) הכי גדולה שידעת יש יומולדת ארבעה ימים לפנייך,
ולפעמים קורה שאת סוף-השבוע של הגעתך לגיל שמונה עשר שנים אתה
מבלה במסיבת הפתעה של האהבה הספציפית הזאת, מחכה לה בחושך ביחד
עם החבר הנוכחי שלה.
ואני מאלו שהאירוניה והצד השני של המטבע מוכרים לו טוב מאוד,
ובכל זאת המסיבה הייתה נחמדה מאוד, אני לא בטוח בקשר להפתעה,
אבל זה לא עקרוני. כולם נהנו, היא נהנתה ואני הוקסמתי, אז למה
להתלונן.
אבל חוץ מהאירוניה יש לחיים עוד דברים להציע וכמו שכבר ציינתי
לכל מטבע יש שני צדדים. והצד הזה של המטבע נמצא, מסתבר, בכורסא
מאחורי קיר נמוך שמסתיר את המקום מהמטבח, אבל לא להיפך. הכל
קרה במקרה, ישבתי עם חבר על הכורסא ושיחקתי עם לוח הדמקה
הסינית שנכח במקום. הוא יצא אבל אני נשארתי עם הלוח, רק לעוד
רגע. עד שלפתע היא נכנסה עם החבר למטבח, עובדה שהופכת אותי
למעין דני-דין לגביהם. ולקורא שתוהה, לא, לא מדובר פה על
מציצנות ואיך שצפיתי בהם מתנשקים. אלא על העובדה שהם היו באמצע
שיחה רגילה לחלוטין כזאת שכל שני אנשים שלא שונאים אחד את השני
יכולים להפיק. ואז הוא הוסיף לשיחה איזה פיסת מידע משהו שהיא
כנראה לא ידעה משהו בסגנון:
"ידעת ש... , ואללה באמת, כן כן וגם...".
זו לא הייתה מחמאה או משהו אבל היא הסתכלה בו מין במבט כזה,
ואני לא רוצה לקבוע עובדות לאף אחד, אבל אני לא יכול לאחל לי
או לאף אחד אחר מבט יותר יפהפה מזה. זה היה מין מבט ספק מעריץ
ספק מעריך שמח אמיתי ומדהים. זה היה מבט מאוהב באהבה חזקה, מבט
של שני אוהבים שקשורים ואוהבים אחד את השני באמת ובתמים
ונותנים אחד לשני, מבט טהור כזה. זה היה כמו מבט שמצלמים
בסרטים רק בלי נשיקה זיקוקים או מוסיקה, סתם תוך כדי שיחה
פשוטה ויומיומית, ובכל זאת זה היה הרבה יותר יפה. זה היה המבט
שאני הייתי חולם לקבל ממנה ולהחזיר לה אחד בתשובה בדיוק המבט
הספציפי הזה, אי אפשר לתת מבט יותר טוב מזה. זה היה מבט כל כך
מיוחד שהוא אפילו עשה לי משהו בלב, לא מקנאה או מאהבה שהיא
יותר מאהבת ידידים, רק משמחה בשבילה בשבילו...ובשבילי.