"אני חולק עליך, ידידי היקר. המקרה בפריס אכן היה חמור לאין
כמוהו, אולם אל לך להטיל בעצמך את כל האשם" גודמן ניסה להטיב
את מצב רוחו ולעודדו.
"אני קולט, שגם אתה לא היית שם מה-זה ראוי לחנינת נשיא, אבל
שום דבר לא היה זז שם, אם לא הייתי כזה מטומטם" בדמן ידע היטב,
שהאשם לא בו כלל, אך רצה לעכב מעט את גודמן.
גודמן הרגיש את כאבו הרב של בדמן. "אני מרגיש את כאבך הרב,
בדמן"
לבדמן לא הזיזו כלל רגשות האמפטיה של גודמן, הרי כל שרצה היה
להוציא עתה את התוכנית אל הפועל. "אני שמח, שיש לי ידיד טוב
כמוך"
גודמן שמח, שסוף-סוף היחסים בין השניים נפתחים, והם כבר יכולים
לדבר על הדברים הקשים, שעברו עליהם. "אני שמח, שסוף-סוף היחסים
בינינו נפתחים, ואנחנו כבר יכולים לדבר על הדברים הקשים, שעברו
עלינו"
בדמן זכר, שאלמלא גודמן התערב, יכול היה לצאת מפריס עם שני
מיליון דולר, עוד בשנת 1984. "וואלאכ, בדיוק על זה חשבתי"
גודמן רצה לשים סוף למחלוקת, שהחלה בפריס. "אני רוצה לשים סוף
למחלוקת, שהחלה בפריס"
בדמן רק חיכה שהשותפים שלו יבואו, יתפסו את גודמן ויהרגו אותו,
אחרי כל-כך הרבה שנים של אומללות. "מבחינתי היא כבר גמורה,
אחי"
גודמן שמח. "אני מאושר"
בדמן חיכה בקוצר רוח. "זה הכי, אחי"
גודמן חשד, שהוויתור המאוד פשוט של בדמן על העלבון, שספג
בפריס, ועל השנים הרבות, שחלפו מאז, שבהן התנהל בין מרכז סיוע
אחד לנזקקים לאחר, היה מוזר מאוד, ואף מחשיד. הוא רצה ללכת
לשתות קפה. "חפץ אני בלגימת קפה"
בדמן הכיר את הטבע הפשוט והשקוף של גודמן, ולכן לא הייתה לו
סיבה לחשוד בו. הרי אין סיכוי, שהוא יודע על תוכניותיו לערב
זה. אבל עדיין היה צורך להסיטו מהרעיון לעזוב את המקום. "בוא
נסתובב פה עוד כמה דקות, לא בא לי ללכת"
גודמן החל להסתכל לצדדים. הייתכן, שיש לבדמן סיבה להחזיק אותו
פה? "מה תוחלת, שנשב פה עוד?"
בדמן היה צריך רק עוד כמה דקות, ואז הם יבואו. "רק עוד כמה
דקות, אחי, בפנאן"
גודמן ראה, שבדמן ניסה להשרות עליו אווירה נינוחה, והתחיל
לרעוד. בדמן וודאי חורש רעה. "חושש אני, שמא שודדים יבואו
לאזור נגוע פשע זה של העיר"
בדמן ידע לבטח שאלה יבואו, שכן קרא להם מבעוד מועד. "עזוב
אותך, אחי, חפיף"
גודמן התחיל לחשוב על תירוץ טוב, שיאפשר לו ללכת, בלי להיות
חשוד בעיני בדמן.
קול חבטה אדירה נשמע, וקיר הבטון נפל כולו. שלושה פושעים
חמושים ברובים נכנסו פנימה. "שניכם! מול הקיר! עכשיו!"
בדמן לא הבין, הם היו אמורים להרוג רק את גודמן.
גודמן היה מוכן לתת להם את כל כספו, רק שישאירו אותו בחיים.
"את כל ממוני אעניק לכם, אם רק תחוסו על חיי"
בדמן רצה להתחיל לשפוך עכשיו את נאומו לגודמן, על הבגידה, שבגד
בו בפריס, אבל חשש לפצות את פיו.
גודמן הבין, שבדמן הביא את הרוצחים כדי לפגוע בו, והיה מוכן
עתה להקריב את חייו של חברו לשעבר.
בדמן קלט, שהוא הביא עליו ועל גודמן מוות כמעט בטוח, וההזדמנות
היחידה שלו לא למות כרשע, הייתה להתאחד עתה עם גודמן ולהמלט
מהשומרים. אז יוכל להתנצל, ואולי להביא לסופו של הפרק הכואב
הזה בחייו. זו ההזדמנות לגאולת הנפש. הוא לחש לגודמן: "בוא
נברח מפה יחד"
גודמן רצה להתנקם בבדמן על חווית המוות שכפה עליו. "קדימה,
תסיח את דעתם של השומרים, ונברח"
בדמן החל להפנות את גופו כלפי השומרים החמושים, בעודם מתכננים
את דרך ההריגה ומחיקת העקבות. לפתע, חש בדמן דחיפה בגפו. גודמן
דחף אותו בסכינו הארוך והקהה לכיוון הרוצחים. החבורה נבהלה,
והחלה לחורר את גופו של בדמן בעשרות כדורי מתכת. גודמן דאג
לחסום את הקנים בגופו של בדמן והחל לנוס לנפשו.
זה נכון, שהוא היה חייב לבדמן עוד כמה הסברים, מאז שהסגיר אותו
בלא בושה בפריס, אבל עכשיו כמו אז, חייו שלו היו חשובים
מהכנות.