אחרי התפוגגות ענן חוסר הודאות, נבואת הזעם התגשמה והוכיחה את
עצמה בגשמי זלעפות מיומנים שעטו לצד נשרים מורעבים על גופת
הרגש שהוטלה כלאחר יד בלב שדה החיטה.
החידלון, הכאב, העליבות.
ויותר מכל, הטיפשות שבתקווה, העמדת הפנים שיותר מכל רוצה להפוך
לאמת, אך הופכת רק למפלצת של שקרים.
הנשרים לא ריחמו על הטרף. קרעו, ניקרו, ריטשו. ולמרות הכל,
נותרתי בחיים. עדיין לבד. אפילו הנשרים לא סיימו עבודתם. עפו
להם הרחק מעבר לקו הרקיע, מפילים בדרכם קרעי לבב.

הושלכתי דווקא בשדה נטוש, ללא בעלים, שהיבול גדל בו פרא ומאפיל
על הקרקע.
מוזר, אך אף נפש חיה לא דאגה להשתלט על אוצר החיטה, והמקום הפך
ישימון צהוב בלב עמק ירוק. כאילו רבצה קללה על חלקת האדמה
הזו.
לפעמים היו באים לרוץ בין הגבעולים ילדים אמיצים, שראשיהם
נבלעו בינות למאחזי הגרגירים הצהובים. הם היו מגיעים לעץ הבודד
במרכז השדה, לא רחוק ממני, אבל לא אליי. היו מטפסים עליו,
מתנדנדים על ענפיו וגונבים מפירותיו. בלילות היו מחליפים אותם
זוגות פיוטיים במיוחד, שחשקו בריחוק מהול בפחד.
אני עדיין הייתי שם. בתוך שלולית דם, משוסעת, עם מבט הישר
לשמיים.
לא מצאו אותי. גם לא ימצאו.

לא התייסרתי ביולוגית. לא חרה לי שהנשרים עפו עם הכבד וריאה
אחת, ועל כך שהם חמדו את ליבי לא נתתי מחשבה אחת. אחרים גילו
את הפטנט הזה קודם ואף התעלו עליהם.
לא בכדי הגעתי לשממה הזו.
ריח של לקח עמד באוויר, ותקף הישר לאפי. ניהלנו מערכה מכובדת,
עד שהגיע שלב התרגילים המלוכלכים, והוא דהר לאיזור החשוף
ביותר, לדם המבוזבז שלי.
האדום התכהה ועכשיו יכלתי להרגיש את עצמי נאכלת.
לאחר שריח הלקח הפיץ את עצמו, הוא הפך לטעם של שנאה.
שנאה שהגיעה מהמרירות, מרירות שהגיעה מהאפסיות, ממני.
האדום התכהה עוד יותר וארגמן צץ בעיניי.
הטעם בפי היה מתוק, אך פתאום חשתי ריקבון במרכז גופי.
אש ארגמנית פרצה משני החורים הריקים בפניי, מתפשטת לכל עבר,
ללא כיוון מוגדר, ללא מטרה.
האש לא כילתה את השדה, היא פרצה לשמיים, מכלה אותם.
אני זוכרת את הלילה הזה, ליל חצי סהר.

ומאז, בכל לילה מקושת, התאהבתי.

בלילה הראשון, לאחר שהעשן נמלט לו ויכלתי לראות את חצי הירח
מעליי, קמתי ועמדתי. אני, המתה, קמתי ועמדתי.
רוח הרקידה את השיבולים והעבירה בי רעד נעים. עצמתי עיניי.
כשפקחתי אותן, הייתי ליד העץ. הבחנתי בדמות ישובה למרגלותיו.
כשהיא ראתה אותי מתקדמת, היא קמה.
כולה סופה, מושכת אותי אליה במשב כמעט לא מורגש.
עיניה הכחולות חייכו, ופיה היה חתום. היא לקחה את שתי ידיי
והניחה אותן על שמלתה הלבנה. עכשיו גם אני חייכתי, חיוכי מתרחב
ככל שתחושת הריקבון נעלמת ותחושה ישנה- חדשה תופסת את מקומה.

למחרת, מצאתי את עצמי בדיוק כמו קודם, גוש בשר מדמם עטוף
בשיבולים. בדקתי בפנים. חזרתי לריקבון.
ציפייתי הנואשת לבוא הליל אכזבה אותי. צפיתי בירח עולה בין
נחילי העננים, מייחלת לרגע בו אקום, רגע שלא הגיע.
מדי יום ביומו המשכתי להיאכל במו ידיי, להיאכל ולחכות.
הייתי סופרת את הדקות, ובלילות מחשבת את כדוריות הירח, מאיצה
בו לשווא, שיקזז עצמו.

ואכן, הימים באו והלכו, לילות חצי סהר עברו בחטף, וחייתי רק
למען אהבות מהירות, למען הבנות שהחיו אותי. כשאהבתי, חייתי.
אבל הפעם אלו לא היו חיים של כאב, של החמצה, של בדידות. הרגש
הזה טהור מאין כמוהו, מובילני לגבהים חדשים של חיוכים אמיתיים,
ומה שמאחוריהם.
בימים סבלתי ובלילות קיוויתי. האש שבה לביקור, אך היא הוצתה
בידי התקווה ולא כילתה מאום, גם לא אותי.
ציפיית הנצח היומית הייתה שווה את הזמן החטוף, את הצמרמורות
המענגות, את האהבה.
אני אוהבת. אני אוהבת שוב.
למרות הדי האהבה הבלתי פוסקים, רציתי לחוש אותה גם אחר כך
,למחרת, כשאני נרקבת בשלולית. הייתה בי תקווה, שזה יוכל להציל
אותי, אולי להחיות אותי על קבע.
רציתי לקטוע את שטף הבנות המזדמנות, וקיבלתי על עצמי מרצון את
המונוגמיה. כל הבנות שאהבתי היו נפלאות בדרכן, אבל אני תרתי
אחר האחת, המיוחדת באמת, שגם תישאר ללילה הבא.

לילה אחד, חצי סהר בוהק, וענן אפור שומר עליו ממרחק, פגשתי
אותה, את האחת שלי.
שיערה כאדמה לאחר הגשם, חיוכה דובדבן אדום ועיניה אש ירוקה.
פעמתי שוב.
אהבתי אותה הכי חזק, הכי יפה, הכי נכון. אבל הרגשתי את שעון
החול דולק מאחוריי במרדף של תשוקה.
לקראת הסוף, כשחצי הסהר החל לפלס דרכו למטה והענן האפור תפס את
מקומו, אזרתי אומץ וביקשתי ממנה שתישאר.
לחצי הירח הבא, ולכל לילה.
טעם הדובדבן היה כה מתוק.
לפני שנעלמה, אחזתי אותה חזק בזרועותיי, פי רק מבקש שלא תלך,
שתהיה רק שלי.
היא רק חייכה, התירה בעדינות את חיבוקי, נשקה לי על שפתיי
הכחולות ובאחת התפזרה למיליוני נקודות זוהרות.

הבוקר הגיע מהר, חותך כרגיל, ולא יכולתי להסיט את מחשבותיי
ממנה ולו לרגע, למרות הריקבון המתפשט, המגיע גם לחלקים שלא
חשבתי שהם קיימים.
ובלית ברירה, חיכיתי. בציפייה אינסופית, ועם תקווה קטנה, למרות
כל הארגמן.

ליל חצי הסהר הבא הגיע בסופו של דבר, אבל לא קמתי.
הבטתי בירח תופס את כס המלכות שלו במרכז הכוכבים, מרגישה את
הדם גולש על מה שנותר ממני, לא אוזל.
טעם רע התפשט במחוזות רגשותיי.
לא קמתי אותו לילה.

למחרת, הגיח שוב ריח הלקח, שחשבתי שנעלם. הפעם הוא היה חזק
מתמיד והתאחד עם הריקבון.
שניהם יחד ביצעו מארב על התקווה המפוחדת, מצוידים באבנים
ומקלות.
וכשהיא שכבה באותו מצב כשלי, הנשרים חזרו, שטנה בעיניהם.

לא זכיתי לראות את הלילה הבא.