"תסיר את המסכה" , ביקשתי מאבי, "יהיה לך הרבה יותר טוב
בחוץ."
חשבתי שהנה אבי הולך להשיל את הקליפה ולהראות את פרצופו
האמיתי. והוא המשיך להסתכל עלי...
"אם עד לפני כמה זמן חשבתי שאתה טיפש" אמר אבי, "היום אני
בטוח, אתה מטורף בשכל."
"מה?!" הגבתי בהפתעה טוטלית.
"תגיד לי, אתה בכלל יודע מה זה להיות בעולם שלי" ,אמר אבי
בעצבים, "בעולם שלי אתה לא יכול להראות שאתה אציל ויפה נפש,
אתה צריך לשרוד. כדי לשרוד 'תה לא יכול לקרוא שירים, אתה לא
יכול לרקוד בלט, ואתה בטח לא יכול להיות נחמד...אתה חייב לי
קשוח."
"אבל למה?" שאלתי...
"תגיד לי, בג'ונגל" אמר אבי בעצבים גדולים עוד יותר, "אם יתקרב
אליך נמר ותקרא לו סיפור הוא לא יאכל אותך? אם תגיד לו דברים
נחמדים הוא לא יאכל אותך? כדי שהוא לא יאכל אותך אתה צריך
לגרום לו לפחד שלא תאכל אותו, אתה צריך להיות יותר חזק ממנו.
זה חוקי הג'ונגל החזקים שורדים."
"אבל החיים הם לא ג'ו...", אמרתי והתחלתי לבכות תוך כדי, זאת
היתה פעם הראשונה שבכיתי מזה שנים, "הם לא ג'ונגל, ואדם הוא לא
נמר... בן אדם לא בא כדי לאכול אותך, הוא בא כדי להכיר אותך...
אתה חושב שהאנשים מולך לא מפחדים כמוך, שהם חסרי רגשות אבל אתה
טועה! למה אתה לעזאזל חושב שאתה היחיד בעל צלם האנוש וכולם
מסביבך חיות, לא חשבת שגם האחרים ככה? אתה לא שונה מהם, גם להם
יש רגשות בפנים."
לא ידעתי אם אני באמת מאמין במה שאני אומר או שאני סתם נאחז
בענף העקשנות שלי כדי שלא אפול מצוק המחשבה אל עבר חוסר הידיעה
הכללית.
"אתה כל כך לא מבין, בכין שכמוך" אמר אבי בעצבים שהגיעו כמעט
לאובדן שליטה מוחלט, "המילים המתיפייפות שלך מתאימות אולי
ליואב או לחברים העשירים שלו שמנגבים ת'תחת עם שטרות, כשאתה
נאבק על לחם אתה צריך להיות חזק... להיות 'בעל רגשות?!' את זה
אתה צריך לשכוח הומו מתיפייף שכמוך. אתה צריך להבין שעדיף
להיות קשוח שבע מ 'בעל רגשות' רעב..."
"זה לא נכון! זה לא נכון!", צעקתי בחוסר אונים."
אבי רק חייך, הוא ניצח בויכוח, אך האם בדרך זאת הוא ינצח גם
בחייו? או האם יש לו ממילא סיכוי כלשהו לנצח בחיים? לא יכולתי
לענות והחלטתי שאני אדבר על זה בשיעור הבא שלי, מאוד מעניין מה
חושב יואב על כל העניין הזה.
כשהגעתי לשיעור ודיברתי על זה יואב התחיל לצחוק. "תגיד לי 'תה
דפוק? אתה חושב שבאמת יש כל כך הרבה מובטלים ורעבים...זה בסך
הכל מזרחונים שמתעצלים לעבוד..."
אבי התעצבן לחלוטין, הוא רץ אל יואב אחוז אמוק תוך כדי שהוא
צועק "אני אראה לך מה זה לא רוצים לעבוד, יפה נפש אשכנזי
מזדיין."
ותוך כדי שהם הולכים מכות, יעל התחילה לבכות...
ואני, אני נשארתי שם, לא יודע מה לעשות, איך להתמודד איתם...
דם התחיל לנזול מפרצופו של יואב. אך הבכי היחיד שנשמע שם היה
בכיה של יעל, "הם לא מבינים! הם לא מבינים!" היא זעקה
בהיסטריה. עצרתי את אבי שניסה גם להרביץ לי. "ועכשיו מה." אמר
אבי לי בכעס נוראי, "תתלונן עלי לקרצמן, שמוק צבוע. שיעיפו
אותי מבית הספר."
"מה אתה חושב? אלה החוקים!" דיבר פרצופו המדמם של יואב, "ערסים
מטורפים שתוקפים אנשים, עפים מבית ספר. תחזור לרחובות, זה
המקום שלך."
אבי הסתכל בעצבים על יואב, עם מבט של רצח בעיניים... אך
החזקתי אותו ולא נתתי לא להגיע אל יואב.
בכיה של יעל התגבר, "זה לא צודק, זה לא מגיע לאבי", היא אמרה
בכאב, "לא מגיע לו להיזרק לרחובות! "
יואב הסתכל על יעל המום. "תראו אותה, תגידי לי בכיינית, וזה
מגיע לי?" הוא אמר והצביע על טיפת דם שזלגה על סנטרו. "הוא עשה
את זה, הוא צריך להענש."
"ואם הוא יענש, אם הוא ייזרק מבית הספר אל הרחוב, אז יכאב לך
פחות?", אמרה יעל ועצרה את עצמה מדי פעם כדי לבכות עוד קצת,
"מה זה ייתן לך הוא יענש?  מה זה ייתן לך לגרום לאחר סבל."
"הוא גרם לי סבל, אז מגיע לו סבל!" אמר יואב בעצבנות.
אבי ניסה להשתחרר ממני אך לשווא, הרגשתי שסוף מצאתי סיבה למה
טוב שלא הברזתי משיעורי קרב מגע בכיתה י'. יעל המשיכה
לבכות...
"הסבל שלך לא יפחת אם תגרום סבל לאחר", היא אמרה, "הוא רק
יגדל. הוגן, לא הוגן. אלו דברים שהמציאו בשביל שאנשים יסבלו."

"היא צודקת יואב", אמרתי ותוך כדי זכרתי חסד לאבי על אותו יום
בו הוא אסף אותי מהרחוב, "ואני מבקש ממך, אם יש לב בלבך, אל
תספר את מה שקרה כאן לאף אחד."
"איך פתאום כולם מרחמים על אבי?", יואב שאל בעצבים, "אני
הותקפתי, אני נוטף דם ואתם מרחמים לי על אבי."
"חכה, חכה!", אמר אבי, "חכה לסוף השיעור תחטוף כאלה מכות!"
"אתם רואים על מי אתם מרחמים?" שאל יואב והפחד ניבט בעיניו,
"על הערס המטורף הזה, המזרחון הזה, עליו אתם מרחמים?"
"אבי אני מבקש ממך", אמרתי כשאני משחרר אותו לאט לאט, כמעין
אות לזה שאני בוטח בו, "המכות האלה לא יעזרו לך בגרוש, הם לא
יובילו אותך לשום מקום, בבקשה תעזוב את זה וכולנו נשכח מכל
העניין."
"המכות לא יעזרו לי בכלום?", שאל אבי וחייך חיוך ציני במיוחד,
"נראה אם בפעם הבאה הדפוק הזה יעז להגיד עלי משהו."
"אתה יודע אבי, היום רציתי להעביר שיעור כדי שיואב יבין למה
הוא טועה", אמרתי לו והסתכלתי לו בעניים, "לא רק שלא יגיד שזה
אנשים שלא רוצים לעבוד, שיבין שאלה אנשים רעבים, שנלחמים על
הלחם שלהם בעוד הוא שוחה בשמנת. אבל אתה העדפת שהוא ימשיך
לחשוב שאתם בסך הכל עצלנים שלא רוצים לעבוד, ושהוא יפחד להגיד
את זה. מה אתה חושב? שעכשיו הוא יגיד, 'הא הוא הרביץ לי, סימן
שהוא צודק...?" עכשיו הוא יגיד את זה כשהוא לא יראה אותך.
"אתה יודע מה", אמר אבי והסתכל לי בעניים בפעם הראשונה, "אני
הפעם אוותר לאפס הזה."
ובאותו רגע לא היה אדם מאושר ממני בעולם...
חוץ מיעל...