כל פעם שאני פוגש אותה אני נהיה עצוב. זה רק ליום או יומיים
אבל היא לא נפרדת ממני, גם כשאני ישן. אני חולם עמה חלומות
שבהם אני עצוב ואני לא כועס עליה כי אני מרגיש שגם היא קצת
עצובה שם, בדיוק כמוני. אני קם בבוקר ואז אני הכי עצוב בעולם
כשאני מגלה שהיא לא שם יותר.
אחר-כך אני מבין שזה נגמר, לפחות בינתיים ואני עדיין רוצה
לפגוש אותה, למרות שאין לי ספק שגם בפעם הבאה זה לא הולך להיות
שמח. בסוף, אני שוב מתמלא בכמיהה לאותה עצבות מתוקה שבלעדיה
ישנה רק ריקנות עצובה.