תיאודור התפרץ לחדרי בסערה. אני עדיין לא מצליח להבין איך הוא
עבר דרך הדלת, שהייתה נעולה ונשארה נעולה. הסתכלתי עליו בזמן
שהוא עמד מולי כולו מתנשף וזירז אותי לבוא איתו. הוא לא נראה
כרגיל, הוא היה חיוור כמו הלבן של הביצה, הזיע כמו חזיר
שמסתובב על השיפוד מעל לאש הלוהטת, רעד כמו טנק שדוהר במרחבים
הרריים, עיניו היו שקועות בחוריהן ובאופן כללי למראהו היה גוון
גופתי.
"תומאס, אתה חייב לבוא איתי עכשיו! קדימה, קום, תתלבש, קדימה,
מהר, מהר!"
גם התנהגותו לא הייתה רגילה,  תיאודור לרוב היה מאוד איטי
ומחושב. אין ספק שהוא מעולם לא היה מגיע לביתי בשלוש לפנות
בוקר, מתפרץ פנימה בצורה מאוד לא ברורה ומפציר בי לבוא איתו.
קמתי באיטיות, כיביתי את הטלוויזיה, תיאודור ניגש למתג והדליק
את האור, הרגשתי כמו ערפד שעומד למול השמש. המשכתי לנוע בצורה
מעורפלת לכיוון האמבטיה, כשתיאודור איתי בכל שלב, מזרז ומאבטח.
שטפתי את פני והתחלתי להרגיש שחלק מההכרה שלי חוזרת אלי.
הבירות והפיצה מהערב לא הצליחו להתערבב בצורה מספקת בבטני
והרגשת בחילה כללית עטפה אותי והעיקה עלי בזמן שהלכתי לחדר
השינה. פתחתי את הארון ושלפתי החוצה את חולצת הטריקו הנקייה
האחרונה שנותרה לי, זאת שהייתי שומר בדרך-כלל למצבים נואשים.
היא הייתה די מזעזעת אבל הערכתי שבשעה שלוש לפנות בוקר אף אחד
לא ממש ישפוט אותי לפי המראה החיצוני.
"תגיד, תיאו' אתה חושב שהחולצה הזאת מספיק סבירה בשביל לצאת
איתה החוצה?"
"כן, כן. זאת חולצה מצוינת, רק קדימה תתלבש כבר, מהר."
הוא אפילו לא הסתכל עלי ורק זירז אותי כמו שעשה כל הזמן, יחד
עם התפכחותי מהמשקאות והשינה התחלתי לפתח דאגה שמדובר במשהו
רציני. עליתי מהר על זוג מכנסי ג'ינס מרופטים, נעליים, ארנק,
מפתח ואני מוכן לצאת. נעלתי את הדלת מבחוץ, תיאודור אחז בידי
והתחיל לרוץ במהירות מטורפת כשאני נגרר מאחוריו, מצליח להדביק
אותו בקושי רב. תיאודור מעולם לא היה בחור אתלטי ולכן הקצב
והתמדה שלו בריצה הדהימו והתישו אותי באותה מידה. אני, תיאודור
ורוג'ר אפילו נודענו ברבים כשלישיית הבטטות, לאחר שהפגנו
יכולות מרשימות בישיבה ארוכה חסרת מעש ומפתחת כרסי בירה.
פעילות גופנית הייתה מאתנו והלאה, פעמים רבות היינו מתגאים
במתקנים כמו הבירמוביל, מכשיר הפועל על-פי עיקרון כלים שלובים,
שהיה מורכב מצינור ארוך כשבצידו האחד חבית בירה עצומה ובצידו
השני שסתום מתכוונן וראש מוצר שמאפשר הזלפה מחושבת בדיוק במידה
הרצויה והתרוצצות מעטה ככל האפשר בכדי להביא פחיות או בקבוקים
ממקומות רחוקים. אבל תיאודור לא היה נראה כאילו שהוא מתעייף.
ליד שלו היה מגע מוזר שמזכיר מגע של ג'לי ואחיזה חזקה מאוד
שבקושי מאפשרת זרימת דם. רצנו כבר במשך כרבע-שעה התחלתי לאבד
כל תחושה בגוף ובקשתי מתיאודור לעצור הוא התעלם והמשיך לרוץ
ולזרז אותי. "קדימה, יותר מהר, לא נשאר הרבה, אל תכנע, אל
תכנע!"
אבל אני נכנעתי רגלי כשלו וגופי הוטח אל האספלט הקשה והקר.
"טוב, ננוח כמה דקות. אבל תתאושש מהר, אנחנו חייבים להמשיך."
"תיאודור, מה קורה אתך? לאן אתה לוקח אותי? למה אתה כל-כך
לחוץ?"
תיאודור שתק הוא רק הביט בי בעצבנות וסימן לי שאנחנו חייבים
לזוז.
"תיאודור, עד שאתה לא מסביר לי כאן ועכשיו מה לכל הרוחות קורה
אתך אני לא זז לשום מקום!" הסבלנות שלי עמדה לפקוע.
"טוב, תראה אני אסביר לך בדרך, רק בוא מהר. יש לי ממש מעט זמן,
בוא!" הוא כמעט פקד עלי.
שוב רצנו יד ביד במהירות אדירה. עברנו ליד הבית של מרגריטה.
"זה קשור למרגריטה?" תיאודור היה מאוהב במרגריטה, היא גם הייתה
מאוהבת בעצמה.
"לא, אין לזה שום קשר למרגריטה. בעצם, יש לזה קשר למרגריטה אבל
זה לא חשוב עכשיו."
הגענו לפארק הגדול שהיה במרחק של כשני רחובות מביתה של
מרגריטה, זה הפארק שבו תיאודור ומרגריטה תמיד היו עוברים לאחר
פגישותיהם המשותפות. השעה כבר הייתה קרוב לארבע לפנות בוקר.
הפארק היה נטוש לחלוטין, מלבד כמה כלבים משוטטים, מספר
חסרי-בית ישנים ותמהוני אחד שישב על ספסל ודיבר אל ישות
בלתי-נראית. התחלנו להלך בפארק האיטיות, תיאודור נראה כאילו
והוא מחפש משהו.
"תיאו', אתה הבטחת לי!" העסק כבר התחיל להיות ממש מוגזם.
תיאודור פנה אלי לראשונה באותו לילה מטורף "תראה תומי, אני
יודע שהבטחתי שאני אסביר לך אבל אני לא ממש יכול לחשוף בפניך
פרטים ועוד מעט הכל בכל מקרה יתבהר, אם אתה תצליח לעשות את מה
שאני צריך שתעשה ואם לא אז נדפקתי כך או כך. תהיה סבלני לעוד
מספר דקות." תיאו' המשיך לסרוק את האזור.
"או, הנה זה!" הוא הרים איזה חפץ נוצץ מהרצפה, הסתובב לכיוון
העץ, נרתע טיפה לאחור ואז זרק את הכלי על הרצפה. "תומי בוא לפה
ותרים את זה..." הוא הצביע על החפץ נוצץ שהיה זרוק במין בור
קטן ומכוסה בצורה כושלת ע"י מספר עלים. "כדאי שתשתמש במטפחת או
משהו כזה." זה היה מאוחר מידי, הסכין היה כבר אצלי ביד. "זה
בכלל לא טוב. אתה תצטרך איך שהוא... בכל מקרה אל תיגע בזה יותר
תתפוס את זה מהצד השני עם איזו פיסת בד שתעטוף את זה ותדחוף
לכיס." הסכין הכתים את הבד בדם ואני תחבתי אותו לכיס שמיד
הוכתם בדם גם כן, את היד נגבתי בדופן הכיס והבטתי בתיאודור
בבילבול.
"תראה תומי, כאן היה עלינו להיפרד..." הוא חיבק אותי בעוצמה,
הרגשתי את עצמי עטוף כולי בחיבוק. משום מה הייתה תחושת רטיבות
חמימה באיזור החזה בזמן שהוא חיבק אותי, זאת הייתה תחושה מוזה
ביותר.
"רק מרגריטה ואני יודעים מה קרה באמת, אבל היא כבר נמצאת הרחק
מכאן ואני עומד להצטרף אליה בקרוב... תקשיב טוב למה שאני אומר
לך עכשיו, זה יישמע לך ממש מוזר אבל אתה חייב לעשות את מה שאני
מבקש. אני נמצא איפשהו כאן בפארק, אתה צריך למצוא אותי ואחרי
זה אתה כבר תדע מה לעשות." שקט, תיאודור נעלם כלא היה.
"אתה משחק איתי במחבואים?!" תיאודור המטומטם הזה, מה זה
השטויות האלה, מחבואים באמצע הלילה.
בשביל זה הוא סחב אותי עד לכאן?! מיד לפני שעמדתי לעזוב את
הפארק נזכרתי בסכין המוכתמת שהייתה מונחת בכיסי והחלטתי שבכל
זאת העניין שווה בדיקה. פתחתי בחיפושים, לא עבר זמן רב מידי עד
שמצאתי את גופתו של תיאודור שרועה מאחורי מספר שיחים, היה לו
פצע חדירה גדול מאוד בחזה, כפי הנראה הוא מת מאיבוד הדם.
חיפשתי פיסת בד גדולה וכשמצאתי אותה עטפתי אותו והחבאתי אותו
טוב מאחורי השיחים. מה לכל הרוחות אני אמור לעשות עכשיו? חשבתי
להביא את האוטו לקחת את הגופה ו... רגע, התחלתי להבין.
את המשך הלילה בילתי בחיפושים. עם הזריחה גיליתי גופה שנייה.
הספקתי לראות רק את היד השמאלית, לפי  הצמיד הגדול על האמה
זהיתי אותה כיד של מרגריטה,  זה היה הצמיד שתיאודור קנה לה
בזמן שהם...
היד הייתה לבנה לגמרי וקפואה, הקמיצה הייתה כרותה. ניסיתי
למשוך עם היד את שאר הגוף אבל...
אני מואשם ברצח כפול. איזה תימהוני ראה אותי ואת תיאודור רצים
בפארק.