המחזה היינו מונולוג

(השחקן עומד מול קבר בבית הקברות)

חלמתי שוב פעם על אותו דבר בדיוק כמו הלילה הקודם
חלמתי על אותו אחד, שבא מאחורי וצועק:
אתה שומע?
אני יודע שאתה שומע, חתיכת נבל.
אני יהרוג אותך, אתה שומע?
לא אכפת לי מגילך
אני חייב לך.
אני יהרוג
אני ארצח
אני אנקום

עזוב אותי, חתיכת נבלה, עזוב
אההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההההה

משה



הלילה שחור, עין של נמר באופק שאותו אני רואה.
אך אני לא רואה אותה.
היא נסתרת (שוקע בחלומות: מביט בידו ואחר כך נושא אל השמים מבט
חולמני)
הילה-דומה ללילה:
היא נסתרת
והיא חשוכה, כואבת
עצובה, ענוגה
ונותנת לי הרגשה
הרגשה...
שונה

דוד

כל הכושים מפגרים.
הערסים מסריחים.
גם כל הערבים הדוחים שהורגים לנו המון ילדים
והעשירים שלוקחים לנו את כל הכסף
אני
אני...נורמלי

גל


חליל (שורקת מנגינה)
האם תשמע אותי?
האם תרגיש את גופי מתנועע
כמו בפעם הראשונה?
חליל
האם תעוף אל דמיוני?
חליל
האם תיגע במיתרי לבי
בנשיפתך הקולחת?
אין אני אישה עצובה
אין אני אישה כלל
אני רוח חיה
בתוך נשמת לבך
ואתה אבן אבודה
בתוך נשמת לבי
חליל (שורקת מנגינה)
האם תשמע אותי?
האם תרגיש אותי?

מיכל



דולקת האש בתוך
תוכך ואת
מפזרת אותו
כקלפה קשה.
והוא עף כעלה.

אורן



(פניו לובשים צורה שונה)
רצתה נפשי לעשות טוב
לילדה
אני מוציא אותה לטיול
בתוך האור
בעזרתכם
אורן
משה
מיכל
גל
דוד

אני מוציא אותה לטיול
בתוך האור
שהיא לא ראתה
מאז הייתה קטנה


(לא זז -נעשה קפוא
ושומעים קריין)
אורן בגיל 15- מת מפיגוע
מיכל בגיל 16 - נחנקה למוות
משה בגיל 20 - התאבד
דוד בגיל 17- הרג את חברתו והתאבד
גל בגיל 18- נרצח ע"י חיים מהמכולת

(חוזרים אל הדובר)
ילדתי אני מצטער
אני לא הולך יותר למקום הזה.
אני לא מכניס בתוך החושך שבו נולדת
אף טיפת אור.
אני מחשיך גם את נפשך.
אני מצטער
מעכשיו אני אלך למקומות
שמחים
שיהיה לך שמח.
למרות שהיה לך מעניין
לשמוע את כל הסיפורים על הילדים.
אני המצאתי.
נכון שהיה לך מעניין?

תחכי לי ילדה...
אל תברחי
אני קרוב מאוד אלייך
עוד מעט לא תהיי לבד
אני קרוב...

(חושך)


(שומעים יריית רובה)