הסתכלתי עליה, בחשדנות,  הצצתי, היא החזירה מבט.הסתובבתי מהר.
אמא אמרה שאסור לבהות באנשים. אבל הסקרנות... התחלתי להסית לאט
לאט בחזרה את המבט אליה, והיא אליי. וככה עמדנו, מסתכלות אחת
על השניה, אנחנו כל כך דומות. חייכתי אליה, היא החזירה חיוך.
עשתה הכל כמוני, לרגע אפילו חשבתי היא אני.
הפנים שהסתכלו עלי לאט לאט  הפסיקו לחייך, והחלו להראות
עצובות. תמיד אמרו שהיא יפה,  אף פעם לא הבנתי למה. העיניים
דומעות, שורפות...תמיד אהבתי עיניים, אומרות כל כך הרבה, בכל
כך טיפה. התקרבתי. אני לא אוהבת לראות אנשים עצובים, שתשמח.
שתחייך. הושטתי את היד, והיא, כמוני, נגעה בקצות אצבעותי..
ובכתה. כמו תינקות. שכחה להתבגר.
התחלנו להתרחק אחת מהשניה כאילו קיבלנו אות לעשות זאת באותה
השנייה, ברחנו אחורה..והיא נראתה עצובה, עייפה,  מיואשת.
נעלמה. בדיוק כשחזרתי, ואיתי השכמיה שלי..ראיתי אותה שוב מולי,
עינייה עדיין אדומות, והשיער על פניה המיואשות.  כבר שנאתי
אותה. כולם שונאים אותה, למה לא גם אני?
כיסיתי אותה. שלא תסתכל עלי. שלא תבהה בי כל כך הרבה. כי אמא
אמרה.