היום בערב הרגשתי טוב, לא סתם טוב כמו כשמקבלים 100 במבחן שלא
התכוננת אליו, אלא יותר כמו שכרגע עישנת איזה ג'וינט באיכות,
לא מרוסס וללא טבק מגעיל של נובלס תקוע לך באמצע.
זה היה בדרך הביתה, באיזו מונית מחורבנת בדרך חזרה מהאולפנה.
התלונות המטומטמות של הפרחות מהריקוד שהתלוננו על כמה שקשה להן
בבית-ספר לא הפריע לי, הנהג הערבי שהציק לי כל הזמן על זה
שסבתא שלו גרה קרוב לאיפה שאני גר ואז כשהוא מסיע אותי מאוחר
הוא יכול לקפוץ אליה לכמה שעות אחרי שהוא מוריד אותי - זה סתם
הצחיק אותי, השירים ההיפיים המחורבנים שבדרך כלל מוציאים אותי
מדעתי סתם היו ברקע.
בנוסף לכל זה גם כל העולם התחיל בערך 4 מטר ממני, ה- 4 מטר
לפניהם היו פשוט כלום ככה שגם כשמישהו דיבר אלי ממרחק של מטר
לא בדיוק שמעתי אותו.
בדרך כל הזמן התמקדתי על האורות של המושביםקיבוציםכפרים שהיו
על ההרים, הייתי מתמקד על קבוצת אורות עד שעברנו אותם ואז
עברתי לקבוצת אורות הבאה.
הרגשתי את עצמי מחייך כל הדרך, גם עם חצי דמעות בעיניים, דמעות
של אושר, האושר העילאי, זה היה יותר טוב מג'וינט כי הפה שלי לא
היה יבש.
גם כשהגעתי הביתה בסביבות 9 בערב הייתי מאושר, אכלתי ארוחת ערב
טעימה ומאושרת, עשיתי מקלחת רטובה ומאושרת וישנתי שינה עמוקה
ומאושרת.

כשקמתי בבוקר שמתי את המכנסיים השחורים המגניבים שלי, לבשתי את
החולצה עם להקת רוק הכבד שלי שאף אחד לא מכיר חוץ מאיזה כמה
פריקים שיושבים ביום רביעי בערב ורואים את הערוץ מוזיקה הנוסף
של Yes, נעלתי את נעלי הצבא שלי בעלי 27 החורים, העמדתי
ספייקים ושמתי את הקו השחור והדק מסביב לעיניים שלי.
לקחתי את הדיסק-מן שלי עם הדיסק של הלהקה המגניבה ממקודם,
הגברתי עד הסוף ולחצתי על Play.
שמתי את הילקוט הריק שלי על הגב.
שמתי את הסכין היפני שלי ,למקרה של דיכאון כבד או ערס מזדמן,
בכיס.
הלכתי לבית-ספר.
אני כבר לא שמח.