הפרופסור הופך לרבי

"במקום שבו אנו חיים היום הייתה במחצית הראשונה  של האלף לפני
הספירה
עיר אטרוסקית בשם 'פלסינה'."
"לא בונוניה?" הפסיקו בנו של ראש המועצה.
"אל תפסיק אותי, פאולו עוד נגיע אליה. רשמו בבקשה הישוב
הראשון: פלסינה ותושביה היו אטרוסקים, שיצירותיהם מפוזרות
ב"מוזיאון האזרחי" של העיר, שכל אחד מכם יכול לראות אותם. מי
היו אטרוסקים אלה? לפי דעה אחת באו ממזרח, מאסיה הקטנה ואילו
לפי הדעה השנייה ישבו על חופי איטליה כבר בתקופה הפרהיסטורית.
לאחר שלשונם עד היום לא ידועה, קשה לקבוע פרטים על תרבותם. בכל
אופן האטרוסקים היוו מרכיב אחד של אוכלוסיית בולוניה.במחצית
השנייה של המאה ה- 5 לספירה החלה נדידת בויים. מן העמים
הגאליים העיקריים. הם נדדו ממערב למזרח. גל אחד חצה את הריינוס
והתיישב במקום, שקרא על שמו- בוהמיה. גל אחר עבר את האלפים
והתיישב מדרום לנהר פאדוס, הוא  הפו היום בסביבות הערים
מוטינה, היום מודנה ופלסינה, שנקראה בויוניה על שם הבויים. יחד
עם  בעלי בריתם האטרוסקים נלחמו  במשך שנים רבות ברומאים עד
שבשנת 225  לפני הספירה הוכנעו באופן סופי. לאחר שהרומאים כבשו
בשנת 193 את המקום הקימו בו מושבה לאטינית, שקיבלה את השם
בונוניה, כשעל ידי שינוי אות אחת מחקו את זכר הבוים, שהפריעו
להם בהרחבת גבולותיהם וקראו למושבה 'טובה" ('בונה'  -'טובה'
בלאטינית).מחר בבוקר במקום לשבת בכיתה סגורה ולשמוע סיפורים על
ראשית העיר, נצא לבקר את     מרכז העיר, שבנוי לפי תוכנית,
שנשתמרה מימי בונוניה הרומית. פליצ'ה, לאחר שאתה בקי בתרבות
הגוף וחולם על  תפקיד של  מפקד הצבא ולכל הפחות קצין בכיר, אתה
תסדר את הכיתה, שתהייה מוכנה לצעדה נאותה ברחובות העיר."
"כן, המפקד!" התמתח פליצ'ה בגאווה, "הכל יהיה בסדר!"
צחוק לבבי שפרץ בכיתה הצביע, שהמתח מהימים שעברו פג. זה היה
"האב היקר" שלהם שבעקבותיו מוכנים היו  לצעוד  "באש ובמים". אף
אחד לא שיער, שהפעם נתן להם "אביהם הטוב" הזדמנות להוכיח, האם
אמנם מוכנים הם ללכת למענו "באש ובמים".  
כאשר הופיע למחרת הפרופסור ובידו מקל במבוק ארוך , שבו היה
מטייל על המפה בשעות השיעורים, הייתה כבר כל הכיתה מסודרת
בצורת מלבן, שצלע אחת נסגרה
רק לאחר שהפרופסור נכנס לתוך המלבן.בצלע הקדמית ניצבו שבעה
תלמידים בשורה צמודה. במרכזה נראו פליצ'ה המפקד ופאולו, מנהיג
הכיתה. בצלעות הצדדיות ניצבו בטור עורפי שבעה- שבעה תלמידים
וכאשר נכנס הפרופסור לתוך המלבן, נסגרה השורה האחורית והכניסה
לתוכה את החתן, הניצב מתחת לחופתו או  המלך בעצמו ובכבודו
הנישא  בתוך אפיריון לבן. כולו התרגשות מסר הפרופסור את מקלו
לפליצ'ה ופקד עליו:
"תוליך את המחנה!"
כאן חיכתה שוב הפתעה לפרופסור. לפי הפקודה של פליצ'ה והקצב
שהקציב  בדפקו במקלו של הפרופסור על  אבני הרחוב, זז המחנה
קדימה בצורה רקדנית. שמאל! עצור! ימין! עצור! ושוב שמאל! עצור
וכך הלאה. וכך  הפרופסור הצועד במרכז המלבן, נאלץ היה אף הוא
לכוון את קצב הליכתו לפי דפיקת מקלו של פליצ'ה. (אחרי מאות
בשנים קיבל הצבא הבריטי את צורת הליכה זאת, הנקראת "צעדה
איטית", הנהוגה בטכס הלווייה. כך צעדו החיילים הירדנים בשעת
הלווייתו של המלך חוסיין. אבל כך גם מקפץ עד היום "יושב ראש
הרשות הפלשתינית", כשחייליו פורשים מתחת לרגלי "הנשיא" שטיח
אדום).
עוברים ושבים ברחובות נעמדו והתבוננו בפליאה לתהלוכת "סלתה
ושמנה" של העיר, לבושים כולם, כמו פרחי כהונה ובתוכם, כמו מלך
בעצמו, הפרופסור הנערץ. ואילו כל הבאים מול התהלוכה, זזו בכבוד
הצידה, כאילו  צעדה מולם תהלוכה דתית, בימי החגים, הנושאת את
הפסל של קדוש העיר. כאשר הגיעה התהלוכה לגבולות 'בונוניה', נטל
הפרופסור את מקלו מפליצ'ה, הצביע על השטח ופתח בהסבר:
"עתה עומדות רגלינו על  שטח 'בונוניה'  העתיקה .לשטח צורת
מלבן, שכל אחת מצלעותיו הארוכות מכוונת בערך מצפון לדרום. זוהי
צורתו של מחנה-צבא רומי קבוע. מיד נלמד מה אורכה של הצלע.
לאונרדו אתה תצעד לאורך הצלע הימנית ותספור בדיוק כמה צעדים
עברת ואילו  ג'ובאני  ילך לאורך הצלע השמאלית.  רק התחילו
התלמידים לצעוד, קרא להם:
"חכו. כך לא  תשיגו  תוצאות מדויקות. בחרו כל אחד מרצפת אחת
ולכו לאורך המרצפות, שאחריה. ככה!"
קריאתו  הרמה של הפרופסור והופעת שתי דמויות מוזרות בכיכר,
הצועדות בצורה מוזרה, עוררו כנראה חשד של ציפור אחת ענקית,
ששכנה במרומי אחד הבניינים הגבוהים. לפתע פרשה את כנפיה
הגדולות, עיניה הרשעיות הבריקו באור מוזר והיא החלה לצרוח
בקולי קולות:
"יהודי! יהודי! הכוהו! הכוהו! יהודי!!"
צריחותיה הרמות, שעוררו תשומת לב של כמה עוברים ושבים, הפסיקו
את מדידתם של התלמידים. הם נעמדו במקום, כאילו הוכו ברעם,
נדהמים, מבוהלים.  עוד בהיותם ילדים קטנים ידעו היטב, מה פירוש
צריחות הציפור, שהוריהם קראו לה בשם מוזר 'טליסמה'.
אך יותר גדולה הייתה תדהמתו של הפרופסור:
" מה זה? מה היא אמרה? מדוע לא אמרתם לי עם הרישום ל"אולבורג"
שאתם יהודים? מה אני ? מלמד ב'חדר' של ילדים עקומי אף עם פאות?
מי היה מאמין? יושבים בכיתתו של בורגזה ילדים יהודים ובמשך כל
הזמן משקרים!"
"אבל פרופסור, זה לא יכול להיות" הצטדקו התלמידים, "זאת טעות.
אנו יכולים להשבע לכל הקדוש לנו, שאנחנו נוצרים, שהוטבלנו במים
קדושים וכך גם הורים שלנו."
"אתם משקרים. כל היהודים משקרים, כדי להרוויח משהו. מה רציתם
להרוויח אצלי? תאמרו!"
באומרו זאת הניף את מקלו הארוך והיכה בזעם אחד מתלמידיו בחזה,
עד שנשימתו נעצרה בו ואת השני על כתפיו, כשהוא צועק בפראות:
"שקרנים! שקרנים נבזים! מדוע שיקרתם? הגידו!"
"אנחנו לא שיקרנו, פרופסור! לעולם לא היינו מעיזים לשקר לך.
אנחנו נוצרים, קאתולים" צעקו שניהם  תוך בכי, לא כך מתוך כאב
פיזי, כמו מתוך עלבון, שהפרופסור האהוב עליהם, הטיח בהם.
"אתם משקרים. הציפור הזאת לעולם לא שיקרה! אני לא  מוכן ללמד
יהודים. השיעור נגמר. לכו הביתה ותגידו להוריכם, שיש בכיתה
לכל הנפחות שני יהודים והפרופסור בורגזה אמר  לכם, שהוא לא
מוכן ללמד יהודים בכיתתו. עכשיו לכו! תנו לי להירגע! מחר
נראה, מה אחליט. התפזרו!" צעק בזעם, כשמקלו הארוך מכוון אליהם
ומגרש  אותם במהירות. עתה לאחר שרועה שלהם גירש אותם, רצו
במהירות הביתה לספר להוריהם תוך בכי קורע לבבות, איך הפרופסור
שלהם האהוב בגד בהם בגלל שני יהודים, שה'טליסמה' גילתה.
למחרת בבוקר, כשהופיע בכיתה ומקלו הארוך בידו, ציווה מיד על
פליצ'ה לסדר את הכיתה לצעדה המסורתית:
"עתה אחרי שגיליתי שני יהודים בכיתתי, אינני כבר משוכנע, מה
היתר של תלמידי. אמרתם שתלכו , אם רק אתן פקודה, "באש ובמים".
היום תוכיחו לי, מי אתם באמת ואם  תוכלו ללכת  "באש ובמים".
אנו חוזרים ל'בונוניה'! אינני מוכן בגלל ציפור מכושפת או בגלל
שני יהודים, שהיא גילתה, להפסיק את ההוראה ואולי בכלל לוותר על
העיר, שבה תלמידי משקרים לי במצח נחושה. קדימה צעד!"
כאשר הגיעו למקום, שבו אתמול  אירע  גילוי היהודים, נעמדו כולם
תוך חרדה, מי יהיה הקורבן הבא של הפרופסור, שממלומד נאור
וחופשי הפך לפתע לסוגד לאמונות  תפלות, כישופים ולציפור,
שהוצבה שם, כדי  להרתיע את המהגרים היהודים להתיישב בבולוניה
ולהתחרות בסוחריהם הוותיקים.
עתה לא התנהלה הצעדה בצעדי מחול. הם הלכו אמנם בצורה מסודרת,
אך בראשם חשש כבד, מה יהיה גורלם. אחרי שראו, איך הפרופסור מכה
באכזריות את חבריהם, שבוודאי לא היו יהודים, לא היו עוד בטוחים
איך יתיחס אליהם. תהליך הגילוי היה מהיר. רק הגיעו לבונוניה
וכבר מרחוק ראו את הבניין המכושף, ציווה הפרופסור:
"ג'ובאני ובנדטו!  צאו  לאורך הצלעות ותספרו בצעדיכם, מה האורך
של הצלע !"
הם יצאו בצעד מהסס, כשהפרופסור ממריץ אותם במקלו הארוך"
"קדימה! מה אתם מהססים? האם אתם לא נוצאים, שהציפור לא שמה לב
עליהם?"
כבר כעבור עשרה צעדים, כשהפרופסור ממריץ אותם להתקדם, גילתה
אותם  הציפור ובקול נרגז החלה לצרוח:
"יהודים! הכוהו! יהודים! יהודים! הכוהו!"
כמה עוברים ושבים, ששמעו את צריחות ה'טליסמה' רצו כבר להתקרב,
כדי לעשות שפטים ביהודים, אך כאשר  הרגישו בנוכחותו של
הפרופסור, השאירו את  ההחלטה בידיו.
"הא, יהודים ארורים!" הזדעק, "הנה כבר מתאספים אנשים, ששמעו את
ה'טליסמה' וחושבים: "הנה  ה'אולבורג' המפואר הפך לחדר של ילדים
יהודים. על זאת לא אשתוק!"
"אבל הפרופסור, היא טועה  לגמרי, אנחנו בטוחים. אנחנו יכולים
להביא לך תעודה מהכומר, שהטביל אותנו!"
"שיתקו יהודים! כמה שילמו הוריכם בעד התעודה? ומנין לי שגם
הכומר אינ ו יהודי? אתם כולכם משקרים!"
באומרו זאת הניף את מקלו הארוך ומבלי לראות את המקום בגוף שהוא
פוגע, הנחית על שניהם מכות אכזריות.
"שקרנים כאלה! כל הזמן  מחניפים לי וחושבים בלבם: כמה תמים גוי
זה ומה קל לרמות אותו ולהוליך אותו באף. ועכשיו נראה את גיבורי
הכיתה, מה טיבם! פאולו  ופליצ'ה! צאו מהשורה ותראו לחברי
הכיתה, שאתם ראוים להיות מנהיגים וששום ציפור מכושפת לא תשים
תשומת לב עליכם! קדימה!"
שניהם יצאו בראש מורם ובצעדים בטוחים פנו אל  החזית "באש
ובמים". כבר כעבור צעדים אחדים, 'גילתה' אותם ה'טליסמה'
וכשההיא  מנפנפת בפראות בכנפי נחושת שלה הכריזה:
"יהודים! יהודים!  הכו אותם! הכו אותם! יהודים!!"
"יהודים ארורים!" ליווה את קריאתה הפרופסור," גם אתה ברוטוס
-נגדי ? פאולו, בנו של ראש המועצה ופליצ'ה, שחולם להיות
רמטכ"ל. יהודים. לא נמצא אחד שלא שיקר!" איך יכולתם  לגרום לי
אכזבה גזאת ? היודעים אתם כמה  הכאבתם לי? לא, אתם לא יודעים,
אך עכשיו תרגישו!"
הוא עצם את עיניו  והרים על שניהם את מקל הבמבוק, מבלי  לשים
לב בגופו של מי ובאיזה חלק הוא פוגע.
פליצ'ה קיבל את המכות, כיאה לחייל, שמפקדו מעניש אותו, אף אם
לפי דעתו ללא סיבה. הוא הידק את שיניו ושתק. מ שמעת היא מעל
הכל, אך פאולו, שכל חייו רגיל היה, שכולם מילאו מיד את
משאלותיו, פתח בבכי היסטרי ולא היסס לצעוק  ולאיים על
הפרופסור:
"טעית, פרופסור! אתה לא יודע על מי הרמת מקל, כאילו הייתי כלב
מצורע. ועכשיו כולם שומעים, אני נשבע בדם הקדוש של הצלוב, שאני
נוצרי טהור ואין לי כלום עם היהודים. אבי לא במקרה נבחר לראש
המועצה ועל זאת לא חשבת. הבט מה עשית לי. כל הלחי נפוחה ואולי
אפילו שברת לי. חכה, חכה, כשאני אספר לאבי, מה אמרת לי ומה
עשית לי!"
"לך כבר עכשיו לאביך היהודי וספר לו ותאמר לו, שאני מחכה לו
כאן , מוקף על ידי קבוצה שלמה של  יהודים כמוך. לך כבר! מה אתה
מחכה? הו, אלי. מדוע מגיע לי כל זאת. בסך הכל רציתי לעזור
לילדים ולהרים את רמתם, כדי שהיהודים מה'קולגיה', שיש להם כסף
רב לא ילעגו לחסרי ההשכלה. עתה חש אני, כאילו ירד עלי ענן של
קורי עכביש וחדר אל מוחי" .אכן ברגע זה נראה הפרופסור האהוב
והנערץ, כאילו באמת חדרו למוחו קורי עכביש. זה היה  איש לגמרי
אחר. שיניו נקשו זו לזו, עיניו הביטו אל נקודה בלתי נראית והוא
מילמל בלי הרף:" אלי, אלי, למה עזבתני?" לא עבר זמן רב והופיעה
מרכבה מהודרת ובה ראש המועצה ובנו. מיד אחרי שירד ממנה, פתח
בהתקפה פראית:
"מה עשית לבני? איך העזת? האם לא ידעת, מיהו פאולו? הבט
עליו!"
"הריני מעיר את תשומת לבו של אדון ראש המועצה, שאינני 'אתה'
ולא אסבול סגנון המקובל בשוק, אלא פרופסור דנטה בורגזה!"
"יסלח לי הפרופסור על התפרצותי, אבל אחרי הכל הנני אבא וכואב
לי לראות את פאולו במצב כזה."
"גם לי כואב להיווכח, שאחרי שחיבבתי את פאולו, הוא יהודי!"
"זה לא נכון? כל הניצבים כאן שמעו בפירוש, איך ה'טליסמה' צעקה
עליו: "יהודי! יהודי! הכוהו! אז כל הזמן  הסתמכת על שיפוטה של
ה'טליסמה' וכשזה נוגע לבנך, אתה מתכחש."
"זה לא עניין, שאני מתכחש, אך במקרה זה טעתה. אני מוכן להציג
לך את התעודה של ארכיהגמון של בולוניה, שהוא בעצמו הטביל
ב"סנטה אנה" את פאולו."
"ארכיהגמון!  תואר יפה. ואני יכול להציג לך מיד שמות של שני
אפיפיורים, שמשלו במשך שנים ברומא הקדושה והם היו יהודים וכולם
הבישופים והארכיהגמונים ידעו על זאת ושתקו. הרוצה אדוני לדעת
את שמותיהם?"
"אני לא באתי כאן ללמוד מאדוני הפרופסור. ברצוני רק  שירשום לו
היטב במוחו, שבני פאולו הוא בנו של נוצרי כשר ואדוק  , ששומר
על כל  האיסורים נגד היהודים ואולי בגלל זה נבחר לראש
המועצה."
"ואני אומר, שה'טליסמה', שהיא כבר בת כמה מאות שנים ומכירה את
כולם הכריזה על בנך, שהוא יהודי.ועכשיו,  אם אמנם ברצונו של
אדוני לטהר את בנו פאולו יואיל נא אדוני לצעוד עוד כמה צעדים
קדימה בכיוון הבניין הזה, שעל גגו שוכנת 'טליסמה'"
" אני מסרב להשתתף במשחקים שלך, אדוני הפרופסור. שמא אולי תכה
גם אותי?"
"משחקים?  היודע  אדוני, ראש מועצת בולוניה, איך יגיב  דודי,
כשיוודה שהאולפן שלי שורץ יהודים ושלמענם אני מקריב את ימי
היפים ביותר. הוא יגיד לי: "רואה אתה דנטה, תמיד אמרתי לך, שאם
אינך רוצה להסתגר במנזר, כמו אחיך, קבל את תורת החיים שלי,
שנאה לבני מעמדנו:  רכיבה מהירה וקפיצות מעל הגדר, ציד שועלים
בליווי עשרות כלבים נובחים בשמחה ובתום הציד ארוחה דשנה ושתייה
ישר מהחביות העתיקות של  היין שלנו. אך אתה לא רצית לא בזה ולא
בזה ומוטב  היה לך להיות מלמד כזה עם פאות ארוכות, המלמד א"ב
ילדים יהודים צעקנים ומלוכלכים."
"אבל מה זה נוגע לי ולפאולו? אין לנו כל קשר עם היהודים ואנו
מתרחקים מהם."
"את זאת עליך להוכיח, אדוני ראש המועצה. הואלנה להתקדם, לא
צריך רחוק. רק כמה צעדים. היא תרגיש בך מיד ואם היא תשתוק,
אתנצל ואאמין לכל הסיפור עם הארכיהגמון. קדימה!"
הפרופסור ליווה את דבריו בדחיפה עדינה בגבו של  ראש המועצה
והוא התחיל להתקדם, כשראשו מורם בגאווה בתוך שטח שיפוטו, שחשב
בשנה  הבאה לשפר אותו. הוא לא חשב אף רגע על הציפור הטיפשית,
אך  "הציפור הטפשית"  גילתה אותו מיד ובלי כל היסוס, פתחה
בצריחה איומה:
"יהודי! יהודי! הכוהו! הכוהו!"
" ישו-מריה! הצילו!" קרא תוך פחד ראש המועצה, "היא לגמרי
השתגעה" . הוא קפץ במהירות לתוך המרכבה ונעלם מתוך השטח,
כשצחוק רם, לא טבעי של הפרופסור מלווה אותו, אף כשנעלם.
"ארכיהגמון! אפיפיור! כולם יהודים! כולם שקרנים ורק  ה'טליסמה'
אומרת את האמת. היא לא  משוחדת ולא משקרת. תודה לך 'טליסמה',
שפתחת לי את עיני ועזרת לי  להמריץ את תהליך המשימה, שנטלתי על
עצמי."
תוך דממה גמורה, כשראשיהם מורכנים ומזועזעים ממראה עיניהם,
חזרו התלמידים לבתיהם, כדי לבשר להוריהם, מה ראו ואיך הגיב
הפרופסור. נשארה עוד חידה, שאף הוריהם לא יכלו לעזור להם. איך
עזר ראש המועצה, שנתברר, שהוא יהודי , להמרצת המשימה,
שהפרופסור לא פעם רמז עליה.
                                  י"א
עוד באותו הערב  הריץ ראש המועצה שליחים מהירים, להזעיק את כל
חברי המועצה לישיבה דחופה. כאשר כולם התיישבו פתח ראש המועצה:
"העניין הדחוף, שלמענו  הזעקתי אתכם היא פרשת הפרופסור בורגזה.
אינני יודע, איזו מחלה  פגעה בו, אך בימים האחרונים, לפי
סיפורי בני פאולו  הפך ממש לתליין, הנהנה מעבודתו. כל זאת עקב
המחלה שפגעה בו, שלפיה חושד הוא, שכל  תלמידיו הם יהודים
מצורעים. הריני מעיר את תשומת לבכם, שאת רשימת תלמידי מחזור
זה, ערכתי בעצמי ובה  נמצאים  בלי יוצא מן נכלל כל  בנים שלנו,
שלגבי נצרותם  איש לא יחשוד. אף על פי כן הספיק הפרופסור להכות
בלי רחמים את רוב תלמידיו, לכם אין לי צורך לספר על הנזק
הגופני והנפשי שהוא גרם להם מתוך חשד, שהם כולם יהודים. מה
עוד. כשהתלוננתי  על הכאת בני פאולו ואמרתי לו שאני מוכן להציג
לפניו את התעודה של כבוד ארכיהגמון, שהטביל אותו, פרץ בצחוק
מטורף, שהוא מוכן להציג לי  אפילו שני אפיפיורים, שהם
יהודים."
"אני מכיר  אחד מהם." העיר אחד מחברי המועצה.
"אבל זה טירוף. החיפוש הזה של יהודים אצל כל אדם. אני מתבייש
לגלות לכם, שלמען בני הכריח אותי להציג  אותי לפני הציפור
הארורה והיא בלי כל היסוס קבעה, שאני יהודי ושצריך להכות אותי.
אתם מבינים. אני לאונרדו בודגה, שמשפחתי ידועה במשך מאות בשנים
בבולוניה, שתרם לשיפוץ שתי כנסיות  בעירנו, אני יהודי. ועכשיו
נשארה רק בעיה עדינה, איך שנינו יכולים להתקיים בתוך אותה
העיר. הוא פרופסור,  שצריך לחנך את בנינו, כשהוא מאמין שאנחנו
כולנו  יהודים, שקרנים וכו' ואני שצריך לתמוך באולפן של איש,
שהשפיל אותי בנוכחות כל חברי פאולו ואני בטוח שפרשת  ה'טליסמה'
תתפשט עוד מעט  בין כל האזרחים. לכן פונה אני אליכם, שתעזרו לי
ולעצמכם לצאת מתוך  הסבך המלוכלך של היהודים".
"יש רק אפשרות אחת, לפי דעתי", הביע את דעתו חבר אחד של
המועצה, "להודיע לו, שהוא על דעת כל המועצה מפוטר ,להוציא אותו
במהירות מתוך תחום העיר, הטוב ביותר בליווי כמה שומרים ולהביא
ממלא מקום, שידע כמוהו להרצות  ולהדהים את  התלמידים במילים
גבוהות. בטוחני, שב'קולגיום' נמצא איש, בעל רמה דומה לו,
שיסכים בעד סכום נכבד, לרדת  מדוכן ה'קולגיום' ולהורות
באולפן."
"ומה נאמר לתלמידים, שעל אף המכות הם בטח יתגעגעו לפרופסור
שלהם?"
"פשוט. שהפרופסור נתקף פתע מחלה מוזרה  ועלולה להדביק את כל
הנמצאים בסביבתו והוא נשלח במהירות לבית חולים ברומא."
"ומה בדבר  ה'טליסמה' שבמשך  דורות שמענו את קולה והרבצנו
ליהודים, שבנוכחות כל הכיתה קבעה  שרבים מהם הם יהודים והגרוע
ביותר ראש המועצה שלנו. האם נגיד להם, שביחס לראש המועצה טעתה
ה'טליסמה'?"
"חושבני, חברים שבעניין הפרשה המכאיבה זאת, אתם כולכם טועים
ובדמיוני ועל סמך נסיוני, רב שנים אני מנבא שתי תמונות ואחת
מהן, עלולה לגרום להפלת שלטוננו." פתח בקול החלטתי 'מתושלח'.
הוא נקרא כך, כי איש מחברי המועצה לא ידע,  לפני כמה שנים החל
לכהן כחבר המועצה, אך יותר מכל הוסיף לתוארו זקנו הלבן והארוך
ושיערות לבנות, שכמעט כיסו את כל פניו.
"הבה נשמע, מה ינבא לנו מתושלח!" נשמעו קריאות.
"לפי שאני מכיר  את ילדינו, הם אינם טפשים כלל וכלל ומהיום
ירגלו אחרי כל צעד של הפרופסור.הם יודעים שאנו דנים היום על
הפרשה. פאולו בעצמו הודיע להם, שעוד היום יעיף אבא שלו את
הפרופסור והם ערים לכל התפתחות ומרגלים לכל הנעשה באכסניה.רק
יחושו, שבאכסניה פרופסור אורז את דבריו ואתם רוצים עוד להציב
לפני חדרו שני שומרים, יתאספו מיד תוך צעקות, שיזעיקו את כל
העיר:
"מגרשים את הפרופסור שלנו! המועצה  מגרשת את הפרופסור, כי הוא
הוכיח שראש המועצה הוא יהודי! אנו רוצים את הפרופסור שלנו! אנא
אל תלך ולא תשמע להם.אנו זקוקים לך, פאדרה קארו (אבא יקר).לא
אתפלא, אם יפרקו מנשקם את השומרים ויסתגרו בתוך חדרו ויודיעו:
"אם תעיזו להוציא מהחדר את הפרופסור, נלך כולנו בעקבותיו. "באש
ובמים!" יצעקו. הסיפרו לכם פעם על סיסמתם? "באש ובמים" ילכו
בעקבות אביהם הרוחני, שאמנם היכה אותם, תוך שחשב שהם יהודים,
אבל איזה אב לא הרים פעם את ידו על ילדו האהוב ביותר?  האם
צדקתי , ראש המועצה?"
"ומה  האפשרות השנייה?"
"האפשרות השנייה, אני קורא בשם אולי לא מוכר לכם. לי בכל אופן
סיפר בני בפרוטרוט מה פשר השם " עמודי ממנון!"
"עמודי ממנון? בוודאי שבני סיפר לי. אבל מה עניין "עמודי
ממנון"  לפרשה זאת ולטליסמה?"
"יש בהחלט קשר הדוק ואני חושב, שהוא יביא לפיתרון המשביע רצון
של שני הצדדים."
"אנא, גלה את הסוד."
"זה לא סוד. בני סיפר לי, שהפרופסור  סיפר להם, שבאחד
ממסעותיו במדבר סחרה  העירו את תשומת לבו  נודדי  החולות לשני
עמודי חול גבוהים, שכדאי להתעכב על ידם, כי עם משב הרוח
משמיעים עמודים אלה קולות, הדומים לחלילים המנגנים מנגינות
נוגות. הוא הסביר לתלמידים, שזאת היא השפעת הרוחות, העוברות על
גרגירי החול הבולטים, שמשמיעים קול, כאילו מישהו פרט על
מיתרים. הוא נעצר שם  בלילה, על מנת לשמוע את אחד מפלאי הטבע
ובאמצע הלילה התעורר לקול  שאגות איומות ורעמים, שכאילו מאה
שדים פתחו במקהלה. הקולות
היו כנה איומים, שאפילו האריות שהתקרבו לשיירה נסו בבהלה
מהמקום. בבוקר
בדקו  המדריכים את העמודים  והצביעו לו בצער על סדקים רחבים,
שהרוחות  עיצבו וכאשר הרוח חדרה לתוך הסדקים הרחבים,  השמיעה
בהם קולות של המנפחים בחצוצרות ענק."
"ומה זה לטליסמה?"
"פשוט, הזדקנה המסכנה. אני זוכר, שסבי סיפר לי, כשהיה ילד קטן,
כאשר שמע את קולה של טליסמה, רץ אחרי היהודים וזרק  עליהם
אבנים. סבא שלי, שהיה מספר לי סיפורים נפלאים על ילדותו ועל
הרפתקאותיו ממלמל היום, תסלחו לי בעד הביטוי, "דברי שטות".
לפעמים הוא מדבר בלי כל קשר, מבלי לדעת מה הוא אומר. ועלי
לשמוע אותו ולחשוב, שכשאני אהיה זקן כמוהו, לא אדע מה אני
מדבר. לרגל האירועים שאני שמעתי, אין לי כל ספק, שה'טליסמה'
פשוט, כמו כל זקנים, משהו התקלקל אצלה, הכישוף פג ומזמן לזמן
כשהיא נזכרת בימים הטובים, היא פולטת צריחות:"יהודים! הכו
אותם!" מבלי שהיא מזהה  או יודעת על מי שהיא צועקת. היא  שרתה
אותנו נאמנות במשך שנים רבות, אך  עכשיו עלולה היא רק להטיל
עלינו אסון. היום בנים שלנו ואפילו ראש המועצה ומחר, מי
יודע."
"אז מה אתה מציע?"
"פשוט להוריד אותה מראש הבניין, להודות לה בעד תפקידה בעבר ואם
יהיה צורך לפרק אותה, שלא יישאר ממנה זכר ולא נשמע אף
בלחש:"יהודי! הכוהו!"
"מי בעד הצעתו של המתושלח?"
כל הידיים הורמו.
"ומה בדבר הפרופסור, חבר מתושלח?"
"אני מוכן לדבר אתו ולהסביר לו, שהייתה טעות ועקב טעות זאת,
החלטנו לפרק את ה'טליסמה'  ובעקבות האי הבנה בינו לביו ראש
המועצה ובנו שעדיין סובל מכאבים, הריני  מציע לו שייפרד
בחביבות מילדיו ואפילו יבקש סליחה מהם, אם הוא מסוגל ולהודיע
לו שלרגל המכתב הדחוף, שקיבל מהבית בדבר מצבה של אשתו, עליו
לצאת באופן דחוף לחופשה. ברור, שהוא ישוב עוד, מיד שיתברר לו
מה מצבה של אשתו ואם לא יוכל, שישכחו את הימים האחרונים ויזכרו
תמיד את  הימים הטובים, שבהם הוא השתדל להיות "פאדרה קארו"
שלהם.
כבר למחרת נשלחו שני פועלים חסונים הנושאים סולם גבוה ופטישים
כבדים בידיהם.הראשון שנודע לו על החלטת המועצה היה הפרופסור
וכרוב תושבי בולוניה עקב אחרי פעולות הפועלים. כאשר עלו לראש
הבניין ופטישים בידיהם, עוררו מיד חשד אצל ה'טליסמה', שפרשה את
כנפיה הענקיות, כדי להפחיד אותם. עיניה הרשעיות ירו ברקים והיא
פתחה מיד בצריחה: "יהודי! הכוהו!,
"מה אנו יהודים, מכשפה ארורה שכמוך !"
הם הצטלבו ויחד במכה אחת  שברו את כנפיה, שנפלו ברעש על הקרקע.
היא חשה כאב, אך לא הפסיקה לצרוח: "יהודי! הכוהו!" מי מסוגל
היה להכאיב כך,אם לא יהודי? זאת הייתה מחשבה  האחרונה של
ה'טליסמה'. עוד מכה וראשה המכוער הלך בעקבות הכנפיים ואחר כך
נמשכה פעולת  הפירוק, כמו כל מבנה לא נחוץ. המוני אזרחים,
ששמעו את קריאתה האחרונה של  ה'טליסמה' ניפצו בכל הבא ליד את
שרידי המכשפה הארורה, שהשתגעה וכינתה את ילדיהם ואף את ראש
המועצה - יהודי.
למחרת נפרד  הפרופסור מכל עובדי האכסניה, ארז באופן יסודי את
כל חפציו ובפרט את האסטרולב,  שהוצא מתוך התרמיל, כדי ללמד את
השימוש בו את תלמידיו ושב  למקום, שאליו  שייך. אחרי זה  נעצרה
המרכבה ליד  'אולבורג'. הוא נכנס לכיתה, שקיבלה את פניו ב"בון
ג'ורנו קארו פאדרה", נאם, כפי ש'מתושלח' הציע לו, שיקר לילדים
שאליהם התקשר קשרי אהבה והבטיח שעוד שוב ישוב, כשהוא בטוח,
שזמן רב עוד לא ידרכו רגליו  בעיר זאת, שלה  הכין הפתעה לא
נעימה, אך נחוצה למען האמת, שבה תמיד  דגל.
כאשר עלה למרכבה, האיט העגלון באופן מיוחד , לאחר שמכל צדדים,
כמו פעם, כשהוא צעד עם כיתתו הקיפו אותה התלמידים, שליוו אותה
הרחק מהעיר וקראו בלי הרף:
"להתראות בקרוב, פאדרה!"
כאשר התקרבו לשער העיר, הוציא פתע הפרופזור בתנועה עליזה מתוך
התרמיל כובע גבוה ומחודד, שחוקי כל  הערים ציוו  את היהודים
לחבוש, כדי להבדיל אותם מאזרחים, בעלי זכויות. העגלון, שהצטיין
בשתיקתו,  עצר את המרכבה  ופנה אל הפרופסור,  כשידו  מצביע על
הכוכע  המצחיק:
"לאן אתה הולך אדוני?"
"זאת היא שאלה לא מקורית ופעם כבר שאלו אותה את בן אלוהים ואני
אינני בן אלהים ואפילו לא  בן אציל."
"קטונתי, כדי להבין אותך, פרופסור. למה  פתאום חבשת את הכובע
המצחיק הזה ודווקא, כשאנחנו מתקרבים לשערים, שעל ידם עומדים
שומרים?"
"הלילה חוגגים באחוזה שלנו "ליל כל הטיפשים" ולכן החלטתי
להפתיע אותם בתחפושת של יהודי מגטו. נראה, איך יגיבו טיפשים
אלה!"
כאשר התקרבו אל השער, נשמעה פקודה קצרה, אך רמה:
"לרדת! גם אתה. איך אתה לא מתבייש להוביל במרכבה כה הדורה
יהודי?  האם הוא שיחד אותך  בזהב, שויתרת על כבודך?"
"זה כבוד לי  להסיע את הפרופסור  לכל מקום, שהוא רוצה."
"שמעת, איך הוא קרא ליהודון הזה? פרופסור! הי פרופסור, האם
יודע אתה לכל הפחות לקרוא מה כתוב כאן על השער ?"
"קשה לי לקרוא, אני יודע קצת לדבר בשפה איטלקית ,אבל לקרוא וגם
האותיות כאן לא ברורות כל כך. אולי אדוני הנכבד, יעשה לי טובה
ויקרא לי, מה כתוב."
"טוב אעשה לך טובה יהודון וזאת שאתה  עוזב אותנו ולא אצטרך עוד
לנשום את הריח שלך, המזכיר את הגיהנום, שאליו תלך. אז תקשיב:
" יהודי!  אנו מזהירים אותך. דרך השער הזה יכול אתה לצאת, אבל
לא להיכנס. כן אסור לך לשוב, אם יצאת. ראה הזהרנוך! המועצה
העירונית של עיר בולוניה".
"אני כבר יוצא. מי אני שאצא  נגד  הפקודות של ראש המועצה.?"
"כל המועצה, יהודון ולא רק הוא. עכשיו צא מהר ושלא נראה אותך
שוב!"
"אל תדאג אדוני, כל עוד שכתובת זאת תישאר על השער, לא אבוא
לעיר, אפילו אם יציעו לי מאה דוקטים."
"ומי יציע לך, שתשוב?"
"כל המועצה, שהחליטה זאת"
"חא,חא,חא. זאת הבדיחה המוצלחת ביותר ששמעתי בחיי. שמעת
אנג'לו, היהודון הזה ישוב רק, אם  כל המועצה תוריד את הכתובת
ותבקש  ממנו. נו, סעו כבר!"
"למה הצטרכת לשחק ככה, פרופסור ולעשות את השומרים, היודעים רק
להחזיק חנית בידיהם, לטיפשים?"
"לא שיחקתי ג'ובאני ידידי. חשבתי ברצינות כל מילה שאמרתי."
"אז אינני מבין אותך."
"יש אלפי דברים בעולם, שאף המלומדים ביותר לא מבינים אותן, אז
אתה לא יחידי. רואה אני שמרכבה, שהזמנתי מתקרבת. אז בטרם
נפרד, אינני יודע לכמה זמן, יש לי בקשה אליך ואל תסרב לי
בבקשה. הנה לך שתי  חבילות קשורות. באחת
מזכרת צנוע ממני ואל תפתח אותה, תן אותה לאשתך שתפתח, כי אתה
עלול  עוד לרדוף אחרי, כדי להחזיר אותה. בטוחני שהיא תהיה לך
נחוצה, אחרי שידוע לכל אחד שאתה היית עגלונו האישי של
הפרופסור, המסרב ל לקבל את הוראות המועצה. בדבר זה לא
התלוצצתי. ואת  החבילה השנייה. מכיר אני אותך היטב ואני יכול
לסמוך עליך, בלי שבועה, שמבלי להציץ לתוכן החבילה, תמסור אותה
מחר, בשום אופן לא היום לידי ראש המועצה. לו באופן אישי ולא על
ידי  מזכיר או עוזר.
אתה מבין. רק הוא יקרא את מה שרציתי להודיע לו ורק הוא יחליט,
אם יש ברצונו להתחלק עם הידיעה  זאת עם יתר חברי המועצה."
"היה בטוח, אדוני הפרופסור, שאעשה הכל, שאמרת לי, גם זאת בדבר
מסירת החבילה לאישתי. לפי רמזים  שלך, אדוני הפרופסור, אין כל
טעם לומר לך:להתראות!" ולכן אגיד לך פשוט: "שלום". האם תרשה לי
לנשק את ידך, כפי שאנו נוהגים לנשק ידו של הכומר לפני
הפרידה?"
"בשום אופן, לא. אינני כומר ובמשפחתי אין  אף כומר. תוכל רק
ללחוץ את ידי
אפילו בכוח. שלום ג'ובאני, היה לי נעים לעבוד אתך ואל תשכח
למסור מחר, אפילו בצוהריים את החבילה."
"אני מבין, שברצונך להתרחק ממנו מה שיותר רחוק, אבל  זה לא
ענייני. שלום, פרופסור, אבא יקר!"  למחרת, לפי רצונו של
הפרופסור, הגיש  העגלון חבילה קשורה לראש המועצה.
" הפרופסור ביקש ממני שאמסור רק לידיך מכתב זה, על מנת שאתה
תחליט, אם הקריא אותו לחברי המועצה או לא. אלה דבריו של
הפרופסור."
"ולאן הוא נסע?"
"אני נשבע באלוהים, שאינני יודע. כשרק יצאנו משערי העיר,
התקרבה מרכבה אחרת והוא העביר את דבריו למרכבה זאת, ביקש ממני
למסור לך את החבילה הזאת ונפרד ממני בלחיצת יד וב'שלום' ולא
ב'להתראות', כמו תמיד. זה הכל."
"בסדר, אתה רשאי כבר ללכת. אני סקרן כבר לקרוא מה  כותב לי
הפרופסור הנכבד. בוודאי דברי התנצלות, על שגם הוא נפל קורבן
למכשפה הארורה הזאת, טליסמה."
מיד  כשהדלת נסגרה אחרי העגלון, פתח ראש המועצה את החבילה
והוציא ממנה מכתב, כתוב בכתב  שקט וברור של הפרופסור:
"ראש המועצה הנכבד. ברצוני להודיע לך, שבשעת צאתי מבולוניה
נפגעתי קשות על ידי שומרי השער וזאת לא הכל, כשלרגל "ליל כל
הטיפשים" הנהוג במשפחתי השבוע, החלטתי להפתיע אותם בכוכע
המחודד, שכל היהודים בערי איטליה ואולי גם באירופה נאלצים
לחבוש אותו.(שמועות אומרות, שהם חובשים כובעים גבוהים
ומחודדים, כדי להסתיר מתחתם את קרניהם!). אחד מהשומרים כמעט
שהוציא לי עין בחניתו ושאל אותי אם אני יודע לקרוא מה כתוב על
השער. כשאמרתי לו, שאינני יודע, קרא לי בצורה מעוותת, שדרך שער
זה מותר רק ל צאת ליהודים, אך לא להיכנס וליוצאים אסור לשוב.
על החתום ראש המועצה וכל חברי המועצה. כשאמרתי לו, שלא אשוב עד
שלא יורידו את הכתובת הזאת, צחקו, כאילו שמעו בדיחה טובה. עתה,
חוזר אני על דרישתי, אחרי שנאלצתם להוריד  ולפרק את הטליסמה,
שקראה לכולכם, שאתם יהודים, דורש אני מכם להוריד את הכתובת
הפוגעת בכבודם של היהודים על  שער העיר. זהו התנאי היחידי, אם
תרצו  שאי פעם אשוב לבולוניה ואחנך את ילדיכם, שאותם חיבבתי.
אל נא  תחפש אותי ותשלח אחרי משטרה, כי אני כבר רחוק מעבר לים
בדרך לביתי.
בכבוד רב הכותב דברים אלה:
                   אברהם אבן עזרא,  רב יהודי,
                   הידוע בקרב  אזרחי בולוניה, שעוד יזכרו
אותו שנים רבות בכינוי שבחר:
                 פרופסור דנטה בורגזה
פ.ס.  ה'טליסמה' לא טעתה, כי צרחה לא עליכם, אלא עלי היהודי,
שעמד על ידכם!