שיעור באסטרונומיה

כאשר קיבל אברהם אבן עזרא מכתב, שנתקבל לפי הכתובת של ג'וספה
ובו  הודיעה לו פרל'קה היקרה שלו, שהיא שוב שוכבת במיטה
"בעקבות ביקורך האחרון בטולדו", רצה מיד לזרוק הכל, לרתום את
המרכבה ולדהור, עד שיגיע לביתה של אשתו האהובה. כדי לפנק אותה,
להודות לה בעד המתנה, שהיא  מתכוננת להגיש לו ולשלם לה
בחיבוקים ונשיקות  בעד  כל הימים השוממים, באין מעשה, שעליה
לבלות במיטה. אך מיד, כשנכנס לכיתה ונפגש עם חבורת ילדים
האוהבים ומעריצים אותו, גזה התלהבותו הראשונה וההגיון הקר,
שלפיו נהג במשך כל ימי שהותו בבולוניה חזר אליו שוב. אחרי הכל
פרלה אינה בודדה כלל וכלל.  מדלנה הנאמנה מחכה לכל בקשה, שתעלה
על דעתה של היולדת בעתיד, כדי לספק לה מיד, אפילו לו חשקה נפשה
בחלב ציפורים .כך גם אמה, גברת גרסיה. ולגבי הטיפול בפרלה,
יכול היה לסמוך על אביה, ד"ר יהודה הלוי, שבאותה מסירות שהוא
מטפל  בבני חצר המלך, יטפל בוודאי בבתו היחידה ויחלק הוראות,
שאיש לא יעיז לחלוק עליהן. אמנם, למען האמת, אבן עזרא  שנדד
שנים בדרכי העולם ואף התבונן בנשי האיכרים  שבסביבות בולוניה,
למד, שאין כל הכרח , שאישה הרה בכל חודש שהוא תשכב במיטה, ללא
תנועה, כדי לא להזיק לעובר, מלבד מקרים מיוחדים.. לא פעם הוא
היה עד לאיכרות, שבשעת קציר במגל  או איסוף תפוחי אדמה, כרעו
ללדת, ילדו תינוק בריא ואחרי שניתקו אותו מהטבור (בלי רופא
ובלי מילדת)  נחו זמן קצר, לגמו קצת מים או אף יין תירוש ואחר
כך שמו את התינוק לתוך הסל, כיסו אותו מפני קרני השמש והמשיכו
לעבוד. כך גם נהגו בנות איכרים או נשותיהם בארצות אחרות
אך אלה  עלן בלי כל ספק במבנה גופם, בכוחותיהם הפיסיים ובכוח
הסבל על פרלה שלו.. אי לכך הוא שישב חדשים ארוכים הרחק מביתו
בוודאי לא היה רשאי להתערב ולהתווכח  עם המנהגים המקובלים במשך
מאות שנים ובפרט בניגוד להוראות הרופא הנודע  בחצר המלך.
זאת הסיבה, שבמקום להמריץ את העגלון ולהדהיר בלי הרף את
הסוסים, עד שיגיע לעיר נמל, בה יעלה על הספינה שתעביר אותו
לספרד, החליט לנצל את הנסיעה לביתו להכנות לשנת הלימודים הבאה.
השנה האחרונה, בה החליט בכל האמצעים לנהל את מלחמתו נגד
'טליסמה', עד השמדתה.
"התוכל להסיע אותי  עד לפירנצה?"
"אין בעיה, אדוני הפרופסור", ענה  לו העגלון קצרות.
כאשר הגיע בשעת צהריים ל"עיר הפרחים", מצא אותה הנווד הוותיק,
בלי שינוי. לא היה בניין היסטורי בו לא ביקר. כל הרחובות
והסימטאות התפרסו לפניו בדמיונו, כאילו התבונן  במפה של העיר.
עתה כשכיסיו לא היו ריקים, כמו במשך שנים ארוכות, החליט לנצל
את החנויות, שהכיר היטב, אך לא העיז להיכנס אליהן -להכנות לשנה
הבאה.
"הבט,ג'ובאני, כאן אני יורד ואין כל צורך שתזחל אחרי במרכבה
הגדולה זאת  ותסגור את המעבר לעוברי אורח רגילים לצעוד ברגליהם
ולא להתפרקד במרכבה. שים את המרכבה באכסניה של ניקולא  פיזאני,
תשאל על 'ניקולא' וכל אחד יראה לך. תאמר לו שיטפל היטב בסוסים,
ישקה, יאכיל אותם והעיקר שיצחצח אותם היטב, שיבריקו. ואילו אתה
בעצמך מלא את קיבתך בכל שיעלה על דעתך ואם תתחשק להניע את
רגליך, שבטח נרדמו ולראות את כל פלאי העיר, אל תהסס להיכנס לכל
הכנסיות המתנשאות מעל גגות העיר. אני ממליץ, שתתחיל ב"סנטה
מריה דל פיורה" (פרח).הפרח הוא לידיעתך סמל העיר. אבל בדיוק,
כשפעמון הכנסייה יצלצל ארבע פעמים, תבוא לכיכר הזאת עם המרכבה,
תכניס לתוכה  מה שאמסור לך או שניקח מתוך החנות ואז  נפרד
לשלושה שבועות. כעבור זמן זה תחכה לי במקום, שממנו תמיד לקחת
אותי לבולוניה. קח בינתיים  5 דנרים, אך אל תבזבז אותם מיד
ליין ולקלפים או יותר גרוע ל'סניורינות'  זריזות ידיים,
השורצות בסביבת כל אכסניה. נו, אל נא תזעים את פניך, פשוט
בהשפעת העיר התלוצצתי. מי כמוני מכיר את נאמנותך  לבני ביתך
ובפרט  לאשתך וכן את כשרונך לחסוך  כל פרוטה לעתיד ילדיך.
להתראות ואל תשכח בשעה 4.
העגלון לא הספיק  כבר לומר: "להתראות אדוני הפרופסור!"
והפרופסור נעלם כבר באחת הסימטאות, במהירות המצביעה על ידיעת
הסביבה. הוא נכנס קודם לחנות ספרים, שחלון הראווה הצביע על כך,
שכאן אפשר  למצוא ספרים ישנים, אך נדירים, ושמחירם לא היה
גבוה, כמו ב'אנטיקווריאטים' ברחובות הראשיים. הוא מצא מיד בלי
כל עזרה ספר עב-כרס בשם "ערי איטליה וקורותיהן" ובעל החנות
המציא לו לפי בקשתו "תולדות אסטרונומיה  מ'אלמגסט' ועד ימינו
אנו" ומיד אחר כך "דע את המחצב" ו"יסודות גיאולוגיה".אחרי שבעל
החנות בעצמו ארז לו את הספרים והוא שילם לו, השאיר אצלו את
החבילה בהבטחה שבסביבות שעה ארבע, יבוא לקחת אותה.
מחנות הספרים הישנים פנה שוב בלי היסוס לסמטה צדדית וצלצל בדלת
חנותו של  אנדראה דלה פייטרה (אבנים).שמו אמיתי של הסוחר הזקן
היה אמנם  אנדראה פרוג'י, על שם העיר שממנה בא, אך המינרלוגים,
ארכיאולוגים ולוגים אחרים, שלא התעניינו במוצאו של הזקן, אלא
באבנים שלו,  שמילאו את החנות מהרצפה עד לתקרה, קראו לו פשוט:
"אנדראה של האבנים". כך גם הכיר אותו פרופסור בורגזה, שנטל על
עצמו ללמד השנה, לפי בקשת ההורים / תלמידים על גיאולוגיה של
איטליה. הוא בא לחנות עם רשימה מוכנה של המחצבים: גרנית (כמה
צבעים עם ציון המקום, שממנו הובא), בזלת לא מעובדת (מסביבות
נאפולי) וכן  גוש לבה חלקה ומחוררת על ידי חדירת  אוויר לתוך
לבה הנוזלית (שמא דוגמאות  מיוחדות מהעיר פומפאי ובסוף, אם יש
ברשותו כמה מאובנים ( מלפני הנמבול), שהנציחו בתוכם  בעלי חיים
(זבוב?) וצמחים (שרכים?). לא עבר זמן רב וערמת מחצבים, אחרי
שכל אחד נארז בעדינות, כאילו היה עשוי מזכוכית, נערמה בתוך שק
מיוחד. עתה תרו עיניו של הפרופסור, שמא נמצא אצל הזקן ארון קטן
עם אצטבות צרות ושמור על ידי זכוכית.
"לא  אדוני, אין אצלי מקום  בשביל ארונות, שלתוכם תוכל להציג
את המחצבים. כפי שאדוני הפרופסור רואה, נמצא אצלי רק העולם
הדומם, בניגוד לעולם החי והצומח, אבל אם תצא אדוני הפרופסור
ויפנה ימינה לא הרחק מהחנות שלי, ימצא נגר, אשר אחרי שראה את  
האוסף שלי, החל להכין  ארונות בכל גודל, ניצבים ותלויים ובהם
אצטבות מיוחדות וחלונות ראווה, תאווה לעיניים  לאספני
מחצבים",
ושוב לאחר ששולם לו, מבלי  שיעמוד על המקח, כדרך אספנים אחרים,
השאיר  את הסחורה בחנות ויצא למרכז העיר, בו החליט לסעוד
ולמחרת לצאת במרכבת דואר דרומה  עד למקום, בו נאמר לו,
שמטעינים ספינה, שתפליג  לאחד הנמלים בספרד.
בשעה  4 בדיוק הופיע ג'ובאני עם המרכבה, נטל את חבילת הספרים,
אך כאשר הגיעו  לחנותו של אנדראה דלה פייטרה, נדהם העגלון,
שמטבעו היה שתקן:
"הייתי סבור, שכבודו  בוחר  איזו אבן חן בשביל רעיתו, אבל שק
זה  כבד הוא , כדי לשאת אותו על האצבע או על הצוואר וכפי שאני
רואה נמצאות בו רק אבנים פשוטות. האם אין די בבולוניה שלנו
אבנים, בהן  ילדי הרחוב מנפצים  את השמשות  או משליכים על
יהודי המזדמן להם ברחוב שצריך לקנות אותן בחנות  מיוחדת וארון
זה. שלתוכו יוכנסו מאחורי זכוכית, כאילו היו יהלומים. למה
לסגור אותן. מי טיפש ירצה לגנוב אותן?"
זה היה כנראה הנאום הארוך ביותר  של העגלון, ששמו הלך לפניו
כשתקן, החוסך כל מילה. מה פלא, שהתעייף וניגב את  הזעה שניגרה
ממצחו.
"ג'ובני חביב, אבנים אלה תכניס לתוך חדרי באכסניה ובזהירות
כאילו  הנחת בו ביצים שבירות. ולידיעתך, בלי אבנים אלה אין טעם
ללמד על מבנה לא רק של איטליה, אלא של כל הארץ, שבה אנו חיים.
אבנים אלה, שאתה מזלזל  בהן מהוות יסוד וחומר, שממנו בנוי כל
עולמנו. ומקומן ראוי שתהיינה  מונחות בכל הכבוד בארון מיוחד.
אם כן  מסור דרישת שלום לבבית לג'וספה וכאשר יודיע לך כרגיל,
מתי אשוב לאולפן, תחכה לי. להתראות ואם תוך רוח בדוחה, שתקפה
אותי, פגעתי בך, אני מתנצל לפניך וסע בשלום!"
"שכחתי כבר את ההלצה ואני תמיד אזכור את הפרופסור שלי, המלמד
תוך קדושה ומסירות דברי אמת ומתייחס בכבוד לכל אדם ומלמד אפילו
עגלון פשוט על רגל אחת, שאין לזלזל אפילו באבן, שממנה בנוי
עולמו של  אלוהינו. יברכך  אדוננו ויתמזל לך מזל טוב בביתך
ותשוב  בריא ושלם, כפי שיצאת."
"תודה, ג'ובאני הטוב ושמא נחוצים לך עוד  כמה דנרים, שתקנה
משהו בשביל אשתך וילדיך?"
"נתת לי די ויותר  ואני לא מבזבז את כספי בתום כל נסיעה, כי
הנסיעות בשבילי הן  עבודה יומיומית, אף אם היום בזכות  אדוני
הפרופסור, נהניתי לראות כנסיות
נהדרות ובניינים שונים מאלה שבבולוניה. ועל כך עוד פעם תודה
ולהתראות!"  

המפגש עם טולדו הזכיר להלך הנצחי את המפגש הראשון עם ביתו של
רבי יהודה הלוי. כאשר ירד מהמרכבה בעיר והתחיל לצעוד בכיוון
לביתו, קיבל את פניו  אותו הגשם הטורדני, שפעם הצליף בו לפני
כמה שנים. ושוב דפק נואשות בשער הבית ואיש לא שמע ולא הגיב.
כמו פעם אחרי דפיקות חזקות ונמרצות הופיעה הפעם לא גברת גרסיה,
אלא מדלנה. היא התבוננה בחשדנות דרך העינית שבשער  באיש
המחוצף, שבשעות מנוחה של הרבי יהודה דופק  כך בכוח ובהתמדה.
הדמות שנראתה לה דרך עינית השער הייתה בהחלט חשודה. גבר
אלמוני, עטוף באדרת שחורה וארוכה, כדרך כל הכמרים וליתר  הצרות
כיפה קטנה ולבנה, שנשאו אותה נזירים. מצאו להם זמן אולי להזמין
את רבי יהודה הלוי לוויכוח דתי, אך אם  תרים עליו את קולה,
עלול לא רק הרבי להתעורר, אלא גם  גברת פרלה, שזה עתה נרדמה.
"מה רצונך, אדוני?" פנתה אל האלמוני בקול חמור ועוין.
"ברצוני להיכנס הביתה. האם  את לא שומעת את הגשם המצליף  על
פני?"
"אי אפשר עכשיו. יבוא אדוני בזמן אחר. עתה כולם נחים!"
"זה עובר כבר כל גבול. סנורה מדלנה הנכבדה, האם תתני לידידך
הוותיק, שהולכת אותו פעם  לספר אברמיקו, לעמוד בגשם כזה לפני
ביתו, כמו נווד פרוע?"
"אברמיקו? הו אלי שבשמים, איך לא הכרתי אותך מיד. סלח לי
אדוני, אלף סליחות. אני כבר פותחת, אבל תחפושת זאת ממש הבהילה
אותי. הרי אתה דומה לגמרי לכמרים אלה, השורצים ברחובות העיר
ומחפשים נשמה חוטאה לגאול אותה. מיד אביא לך את בגדיך היבשים
והחמים. איזה מזל, שסנורה  פרלקה לא ראתה אותך באדרת השחורה
והמבהילה זאת ומה הפחית הזאת  על האדרת?"
"זאת לא אדרת של כמרים, אלא טגא, שכל פרופסורים במוסדות חינוך
עליונים לובשים, אלה פשוט מדים של אנשים מלומדים ועזרו לי הרבה
בנסיעה הביתה. וזאת לא פחית. זהו סמל של העיר בולוניה עשוי כסף
טהור והוא מוכיח, שנושא אותו הוא אזרח כבוד של העיר בולוניה.
ועתה מותר לי כבר לגשת לאשתי?"
"היא עכשיו נרדמה ואולי כדאי, שאחרי שתתעורר, אכין אותה קודם,
מי בא?"
"אין כל צורך להכין אותה. אני מכיר צורה אחרת להעיר את האישה,
אף אם היא במצב אחר, כמו תמיד. סמכי עלי, שהיא תפרוץ בקול שמחה
ותדע מיד מיהו. אם רק אלחש לאוזניה הקטנות את שמה. תודה בעד
קבלת הפנים המלבבת והעיקר  בעד השמירה על בגדי ולפי שעה אין
צורך להעיר לא את הגברת גרסיה ולא את הרבי יהודה. אנא, הואילי
נא להשאיר לנו קצת זמן לבדנו, אחרי פרידה כה ארוכה."
"אעשה כל שברצונך,  רבי אברהם ותבלה בנעימים, אך  תרשה לי
שלרגל בואך, אכין הערב סעודה מיוחדת."
"אמנם  אכלתי בנאפולי  אוכל מקומי, אך החזרתי את הכל לים
בהיותי בספינה הארורה הזאת ולכן בחפץ לב אטעם  ממאכלים שתכיני
לארוחת ערב. אריווידרצ'י (להתראות,איטלקית) סניורה  מדלנה!"
"אריווידרה ( ספרדית) רבי אברהם!" תיקנה אותו מדלנה והזכירה לו
שעכשיו הוא  לא באיטליה, אלא בביתו בספרד.
אין זאת ,כי לכבוד האורח, הוצאה פרלה לאחר שכיבה ממושכת מהמיטה
וזאת לפי הוראות מיוחדות של ד"ר יהודה הלוי.  נשענת כמו  שתיל
חלש על כתפיה המוצקות של מדלנה צעדה לחדר האוכל. כאן הושבה
בכורסה גדולה, המרופדת בשני כרים גדולים ואף מאחורי גבה הונח
כר גדול. כך יכלה להשתתף בסעודה החגיגית, שמדלנה הכינה לכבוד
האורח, שהפתיע את כולם בבואו, שעליו לא  הודיע אף ברמז.
מיד אחרי ארוחת הערב לא שמעה מדלנה שבחים כרגיל על הארוחה
המצויינת, שעלתה בטיבה על  הקודמות וכל המשפחה פתחה במתקפה.
בניגוד למסורת המקובלת, בטרם הגישה מדלנה קפה ועוגיות מתוקות,
פתח רבי יהודה:
ו"דבר לי אליך רבי אברהם וצר לי, כי אינני יכול עוד  להחזיק את
הנאמר בתוכי. אחרי הכל אנחנו כולנו בתוך המשפחה, כולל מדלנה,
שמכירה את  כל סודות המשפחה ואין מה להסתיר. זו השנה השלישית
שאתה מרוחק מהמשפחה ואיש אינו יודע כמה זמן בדיוק ימשך עוד מצב
זה.."
"השנה אני גומר!"  ענה לו בקצרה  אברהם אבן עזרא.
"אל תפסיק אותי. עדיין לא גמרת. גם  אשתקד אמרת דברים אלה.
הפכת כולך למלמד, שאינו רואה מחוץ ללימודים, ההכנות, מבחנים
-שום דבר. ואת מי אתה מלמד ותורם את ידיעותיך. ילדי גויים,
השונאים אותנו. כן, בעצמך סיפרת לי מה יחסם אל היהודים ומה
כתוב על השער לעיר לגבי היהודים. אם  חשקה נפשך להיות דווקא
מלמד , אז מדוע לא בעירנו ולילדי עדתנו?  רק תאמר מילה אחת.
אני ברוך השם יש לי די קשרים ואם רצוני למנות את חתני לראש
הישיבה, בטוחני, שאיש לא יתנגד. אבל אתה הבהרת לי, שאין ברצונך
לקשור את חייך בין ארבעה כתלי הישיבה ושיש לך עוד תוכניות
רבות, לגבי עתידך."
"נכון!"
"אבל ללמד ילדי נוצרים, שנה אחרי שנה זה לא קושר אותך, מה?"
"אני, איני מלמד את הילדים האלה רק על מנת להרים את רמתם של
הילדים המקופחים ובזויים על ידי בני  עשירים, הלומדים
ב'קולגיום', שבו משלמים הון תועפות, שהורי תלמידי אינם מסוגלים
לשלם, אבל הודות לאולפן שפתחתי לילדים אלה הגעתי למעמד כה
מכובד,  שהוא יאפשר לי להגשים את  המשימה החשובה, שלמענה
התיישבתי בבולוניה. אגב אין להשוות את מעמדי בבולוניה ובאולפן
שיסדתי בה  למעמד ישיבה כלשהי שתמסור לי בפרוטקציה בטולדו.
'אולבורג' שלי  לידיעתך ידוע לא רק באיטליה כולה, אלא גם
לשגרירים, נציגי חינוך בכל אירופה, נסיכים ובני מלכים  מתחננים
לפני, שאעבור אליהם ומציעים  לי שכר כפול ומשולש.."
"ממתי כבר  "רב יהודי", שהתפאר תמיד, שכל חייו לא היה זקוק
לפרוטה ובז למתפארים בעושרם ובראשם אין כלום, עתה להוט כל כך
אחרי שכר כפול ומשולש? האם לא הבהרתי לך לפני שנים, שאני  מוכן
לקבל אותך, כפי שאתה, איש שאינו זקוק לשום כסף והכסף שאני
מרוויח יספיק  עד סוף ימי חיינו לכלכלת שתי משפחות -בכבוד?"
"זה הכל נאמר לגבי   "רב יהודי", אבן עזרא, הנווד הנצחי, שאין
לו כל אחריות לגבי מישהו והוא כמו ציפור דרור יכול ימים שלמים
לרעוב, לצמא ולהתהלך בבגדים קרועים ובלויים, שאיש לא ישדוד
אותם, אבל עתה כשיש לי משפחה, אישה שאני אוהב, בן ועוד מעט עוד
ילד, ברור לי שאת המשפחה הזאת  שהקמתי, אפרנס  אני לבדי ולא
אסכים לשום תמיכה מצד החותן העשיר."
"יפה מאוד. כך מצהיר בעל המשפחה הגון ואחראי. אבל על בעל משפחה
הגון וישר מוטלים עוד תפקידים מלבד  פרנסת משפחתו ואולי  אפילו
חשובים יותר: חינוך ילדיו, שלא ביקשו ממנו שיוליד אותם ואחרי
שנולדו  האם דבר הוגן הוא לעזוב אותם? מה מרגיש ילד כזה הבא
ל'חדר' ורואה את חבריו מלווים על ידי אבותיהם המאושרים ורק הוא
מובא לשם על ידי סבא או אמו? היודע אתה מה אמר לי  לפני זמן מה
יצחק שלך? "אבא, מתי כבר תוליך אותי לרבי, שאלמד תורה וגמרות[
כמו אחרים?"
"ככה הוא אמר? יצחק שלי, שבקושי בן שלוש, יודע כבר מה זאת תורה
וגמרות ואתה לא רמזת לו מאומה?"
"ומה רצית, שכמו משה רבנו, שמיד אחרי שנולד ידע כבר את כל
התורה בעל פה. אבל, לא זאת היא הבעיה. הבעיה היא שהוא פנה אלי
וקרא לי: "אבא!" אמרתי לו:"איצקו היקר, אני לא אבא שלך, אלא
סבא!" - "אז  למה אמא שלי תמיד קוראת לך:" אבא?". אתה יודע למה
הגענו? פשוט, ילד מתגעגע לאבא שלו ואינו מבדיל בין אבא לסבא!"
"הוא דווקא כן מבדיל!"  התערבה לראשונה פרלה. "האם שכחת כבר,
אבא, כשהוא אמר לך: "נכון סבא, שסבא הוא חרוז  לאבא?"
"אז ילד פלא שלי, שהוא בקושי בן שלוש, מחבר כבר חרוזים ועוד
מעט יפרסם את ה'דיוואן' הראשון שלו", הגיב בחיוך אבן עזרא.
"ומדוע לא?" עמדה על שלה פרלה, "האם אין לו סבא משורר ידוע
וגם אתה, בטרם השקעת את ראשך בילדים לא שלך  ושכחת את כולנו,
היית משורר ידוע וכשרוני. ככה לכל הפחות אבא שלי הבטיח לי,
בטרם התקשרתי אתך. אז מדוע נכד  ובן למשורר לא יהיה לו כשרון
לחרוז?"
"די פרלקה", הפסיק אותה אביה, "אל תתרגשי ונוסף לכך לא גמרתי
עדיין מה יש לי לומר לבעלך!"
"סליחה, אבא."
"מדלנה, תביאי בבקשה את  איזקו!"
"אבל, אדוני הרב, הוא ישן עכשיו."
"אז תעירי אותו ותביא  הנה."
"כן, אדוני הרב".
כעבור רגע הובא איזקו כולו רדום בזרועות מדלנה.
"איזקו", פנה אליו רבי יהודה, "פתח היטב את עיניך וראה, האיש
היושב כאן הוא אבא שלך, ששאלת אותי עליו!"
"תורידי אותו על הרצפה, מדלנה. עכשיו איזקו תיגש לאבא שלך, תן
לו נשיקה ותשאל אותו: "מתי תבוא אלי, אבא?"
הילד עשה כדברי סבא , הצמיד נשיקה רטובה ללחיו של אביו ושאל
אותו בקול תמים:
"מתי תבוא אלי  אבא?"
רבי אברהם חטף את הילד לתוך זרועותיו, כיסה את פניו בנשיקות
חמות ולחש אל אוזנו:
"בקרוב. בקרוב מאוד., יצחקי שלי!"
"כמה זה בקרוב? בעוד חודש? חודשיים? שנה?" המשיך  רבי יהודה
לשאול.
"עלי לסיים משימה, שהטלתי על עצמי ועתה הגיע הרגע המכריע:
"אאוט צזאר אאוט ניהיל!" (או שאהיה קיסר או  מאום!,
(לאטינית).
"הלאטינית שלך אינה מרשימה אותי" העיר  ביובש רבי יהודה.
"אם כן אדבר ספרדית, שכולם יבינו אותי. בבולוניה  שולטת
'טליסמה', מין פסל מכושף בצורת ציפור גדולה והוא נוצר כך,
שכאשר הוא רואה  מרחוק יהודי הוא פותח בצריחות קולניות:
"יהודי! יהודי! הכוהו! הכוהו!" ואמנם האספסוף השומע את הקריאות
האלה מכה כל יהודי, שהיא מצביעה עליו. אני המוכר בבולוניה
כפרופסור בורגזה, בן למשפחה אצילה ועתיקה באיטליה ואזרח כבוד
של העיר, החלטתי שהשנה אשמיד את ה'טליסמה' ואמחק כל סכנה
מיהודי המתהלך בכיכר העיר או שהיא שמריחה כל יהודי תעורר חשד
לגבי ואז יתחילו לחקור, ללכת בעקבותי ולבדוק היכן משפחתי ולאן
אני נעלם בימי א' ולא נראה כמו כולם בכנסייה ואז זה יהיה סופי.
אכן תקראו למעשה שלי הימור, הסתכנות, הרפתקה, אך לא אני אברהם
אבן עזרא אברח משדה הקרב.
"מה זה?" קראה גברת גרסיה, "זה ממש נשמע כמו האגדות על הגיבור
היווני, ששמו הרקולס, שצווה לבצע  12 עבודות, ששום אדם רגיל לא
היה מסוגל לבצע אותן.האם ברצונך לטעון, שאלוהים שלח אותך לבצע
בלי הרף מעשים, שאחרים נרתעו לעשות אותם או שמא ביצעת בעבר
מעשה איום, ועכשיו אתה רוצה לכפר על מעשיך?"
"לא ביצעתי שום מעשה איום ולא אטען,  שאלהים שלח אותי, כמו את
הנביאים, אבל אני מאמין, שעל סמך ניסיוני בחיים  והידיעות
שרכשתי, אני מסוגל יותר מרבים לבצע דברים, שיעזרו מאוד לבני
העם היהודי המפוזרים בגלל חטאיהם  בכל העולם. אך הפעם מבטיח
אני בצורה חגיגית בנוכחות כל המשפחה, שאם אצליח במשימתי, אעזוב
את כל  ילדי בולוניה, שאמנם, לא אכחיש התחבבו עלי ואשוב לילדי,
על מנת לתת להם קצת מידיעותי שרכשתי באותה מסירות, שהתמסרתי
לחינוך, שאף פעם לא חלמתי עליו בשנות נדודי הארוכות. רק תסמכו
עלי ותברכו אותי ,על מנת שאצליח."
"יברכך אדוני בכל המעשים, שעשית ותעשה ויביא אותך  השם לביתך
שלם ובריא!" קרא בקול חגיגי רבי יהודה הלוי, "ועכשיו מדאלנה,
נדמה לי שלא שתינו עדיין את הקפה, שבוודאי התקרר ולא טעמנו את
העוגיות הטעימות  שגרסיה שלנו היקרה
הכינה."
אחרי ניתוק של שלושה שבועות מ'אולבורג', חיכתה לפרופסור הפתעה
נעימה. אחרי שנכנס לאולם הלימודים דימה לרגע, שהוא נכנס  לגינת
חבצלות צחורות שבמרכזן בלטו עלי  כותרת ואבקנים  כחולים. הוא
נעצר והעביר את מבטו על כל תלמידיו, לבושי חולצות לבנות
היורדות מעל המכנסיים ובמרכז כל החולצה, כמו אבקן בפרח, גילה
את סמלו של האולפן: שתי האותיות הראשונות  צמודות: "או. ב".
היה זה פראנציסקו, בוגר  וותיק של האולפן, אשר אחרי מפעל
הדבקת הכרוזים, שתמורתם איפשר לו הפרופסור ללמוד חינם באולפנו,
גילה בתוכו חוש מסחרי ובשם החוש, המבטיח רווח, זרק את
הסיסמה:" תלמידי האולפן מפתיעים את הפרופסור!" הוא הלביש את
אחד מחבריו הצעירים בחולצה לבנה, שלובשים פרחי הכהנים עם סמל
במרכזה ותמורת חצי דנר השפיע עליו להתהלך בכל מקום, בו מתאספים
אזרחי בולוניה ולשאת על גבו כרזה, המודיעה: תלבושת אחידה של
תלמידי אולבורג'. לרכישה רק אצל סניור פרנציסקו באכסניית
ג'וספה!!" כבר באותו היום הוזמנו  5  חולצות,  שנתפרו לפי מידה
(חידושו של פרנציסקו!). בעקבות  החמישה באו כולם. הכסף לא
היווה בעיה. הסיסמה: "להפתיע את הפרופסור!" הייתה מוצלחת. מי
לא רצה לזכות בשבח מפי הפרופסור? מאז עבדו יומם ולילה (ממש!)
עשר תופרות ורוקמות: חמש אלמנות יהודיות וחמש אלמנות נוצריות.
כולם היו מרוצים פראנציסקו, הקבלן והיזם, האלמנות , שבמקום
להיות תלויות  ברחמי טובי לב, הרוויחו בעד כל חולצה שני דנרים
ובעד רקימת סמל דנר נוסף לבעל המפעל סניור פראנציסקו, שלראשונה
בחייו חש מה זאת יוזמה עצמאית ( אמנם בעידודו של בעל האכסניה),
הגורמת  להזרמת כסף לכיסו, מבלי שיעבוד פשוטו כמשמעו. עתה
כשהגיע היום המיוחל, אחרי שהכיתה   ברכה את הפרופסור ב"בוקר
טוב פרופסור היקר!" עקבו כל עיני הכיתה אחרי מבטו (מופתע?
שמח?) והאוזניים היו  צמאות לצליל המשבח אותם. היכול היה
הפרופסור, שחש היטב במתח השורר ביתה, לאכזב את 'חביביו?
"חביבי, לא אכחיש, כי אני מופתע לטובה.  כשאני רואה לפני,
במקום כיתה רגילה, המחכה לשיעור, שדה  ואולי גינה של חבצלות
לבנות וסמלים אלה המתבלטים, כמו אבקני פרחים. יסלח לי ריבון
העולם, אם אצהיר שאני מרגיש את עצמי, כמוהו, שלא היסס להתהלך
בגן, שנטע, כדי לשאוף אוויר צח ולנשום את הריח הנעים של עצי
פרי. אם כבר הזכרתי את שמו של בורא העולם , הרי מהיום נתחיל
ללמוד  על כל היצירות הנפלאות, שברא. בעקבות הפסוק הראשון ב"לה
ביביה סנטה" (הספר הקדוש, איטלקית):"בראשית ברא  אלהים את
השמים ואת הארץ", נתחיל אף אנו ללמוד להכיר את יצירתו הגדולה,
את תורת השמים, הידועה בשם "אסטרונומיה" ואת תורת הארץ, הידועה
בשם "גאולוגיה".
'אסטרונומיה' בניגוד למדעים אחרים המבוססים על ניסוים, כגון
הרפואה והקשורה בה המרקחות היא מדע של  ת צ פ י ת. כל הידיעות
שיש ברשותנו על גרמי השמים השונים, הן תוצאה של הסתכלות
בעמדותיהם ובמהלכיהם. מימיו הראשונים ציפה האדם על השמש המביאה
בחובה אור ומחממת את גופו, שהצטנן בלילה ובלילות התבונן בגרמי
השמים, המתחלפים עם הזמן ואף הכיר את חוקיות תנועתם. התבוננות
זאת עזרה לו בהתמצאות במקום ואף בקביעת הזמן. כך גם עושים עד
היום הנוודים במדבר לאין גבול, דייגים בים  ועובדי האדמה
המתחילים את יומם עם זריחת השמש ומסיימים עם שקיעתה. נוסף  על
תופעות הזריחה והשקיעה של השמש, שמו לב לתקופות הירח (מולד
חצי, מלא) ולפי שינוים  אלה יצרו לעצמם לוח. תנועות השמש לצד
צפון או לצד דרום, לימדו אותם לקבוע אורך אור היום במשך השנה.
כדי להתבונן יותר טוב ולהתמצא ביער הסבוך של הכוכבים הנוצצים
כל אחד באור שונה, הקימו המדענים מגדלים גבוהים, כדי ממרומי
המגדל, להתקרב קצת יותר לחידת השמים. על אחד המגדלים, שצריך
היה לקרב את האדם למקום, בו שוכן אלהים, לומדים אנו ב"לה ביביה
סנטה" ומה הי ה  סופם של האנשים, שבנו את המגדל.
העם הראשון בין כל העמים, שהפך את אסטרונומיה למדע , הנתמך על
ידי המדינה, היו הבבלים שהגיעו  במדע זה להישגים רבים. כך גילו
את המחזור של 18 שנים ו-11 יום או  223 מחזורי לבנה, שהוא
ידוע בשם 'טארוס'  שבסופו חוזר הירח קרוב מאוד לעמדתו הראשונה
ביחס לשמש ולארץ. הודות לתצפיות שנרשמו בקפדנות במשך מאות
בשנים ומהן הוסקו מסקנות יכלו הבבלים לקבוע מראש את ליקויי
החמה וליקויי  לבנה ותופעות שמימיות אחרות.
אי לכך הבבלים, על אף תצפיותיהם המדויקות, נאלצו להיכנע לאמונת
עמם הפשוט, שעל סמך תצפיות שלו הגיע למסקנות שונות מהכוהנים
המלומדים ובמשך הזמן  הכריח את כוהניו  לשנות את  עמדתם
ולקבוע, שלגרמי השמים אין חוקים שלהם קבועים, אלא שתנועותיהם
והופעתם תלויים ברצונם של האלים, הקובעים את סדרי  העולם
והנעשה עלי האדמה. כך למשל הבשלת הפירות התלויה בשמש,  שפעת
הירח על  בעלי חיים וגם על הירח, יצרו  אצל כל עם פולחן השמש
והירח. עוד מעט נוצרה האמונה ,שגם לכוכבים יש השפעה על גורלו
של ארם. כל אדם היה תלוי ב'מזל'  שתחתיו נולד וה'מזל' קבע את
אופיו של אדם, התנהגותו והעיקר את גורלו. תורה זאת, שנשארה עד
היום שולטת בלבבות  אנשים רבים נקראה בניגוד לאסטרונומיה, שהיא
מדע של תצפיות - אסטרולוגיה- "תורת  כוכבים" המבוססת על
האמונה, שגורלו של האדם נקבע עם הולדתו ושה'כוכב' שלו מכוון את
כל מעשיו. אך לאמונה זאת אין כל קשר עם  אסטרונומיה ובשיעור
הבא נעקוב על התפתחותה  בימי  היוונים."
בתום השבוע לא היה בכיתה 'אסטרונום', שלא היה מסוגל להתבטא,
להתחרות, להתווכח  על הבעיות הקשורות באסטרונומיה עם חבריו,
שלמדו  כבר שלושה חודשים ב"קולגיום': אך ורק אסטרונומיה. תמה
היהירות של  ה'קולגים'. ה'אולבורגים'  נ הנו לעומת התשובות הלא
בטוחות של יריביהם לצטט את דברי הפרופסור שהיה מכתיב להם בסוף
כל שיעור:
"הארץ קבועה במרכז העולם והיא עומדת במקומה. קביעה זאת נקראת
'גאוצנטרית' -כלומר האדמה/ גא היא במרכז /צנטרום  העולם. סביבה
מצויים כל הגרמים השמימיים. אלה מחולקים לשני מינים: נחים
ונעים.
הכוכבים הנחים נקראים "כוכבי שבת". כוכבים אלה נחשבים קבועים
וללא שינוי בעמדותיהם. כוכבים אלה מרוחקים מאוד וקשה מאוד
לזהות בתוך אין ספור הכוכבים כוכב מסוים. המרחק של כוכב שבת
מהשמש הוא יותר מפי   6000  מן המרחק של כוכב לכת המרוחק ביותר
מן השמש.
לעומת "כוכבי שבת" בולטים "כוכבי לכת" או 'פלאנטות', שאף
הצופים על פני הארץ, מסוגלים לראות את עמדותיהם המשתנות ביחס
לכוכבי-שבת. לקבוצה זאת שייכים 7 גרמים ואלה הם:  לבנה /ירח,
כוכב,  חמה /  שמש, נוגה /ונוס, מאדים / מארס, צדק ושבתאי.
הכוכבים הרחוקים ביותר, שקשה להבדיל ביניהם כוכב בודד נמצאים
בגלל המרחק הרב, שאי אפשר אותו למדוד, נראים לנו בלילות
בהירים, כמו ערפל חיוור ,המאיר באור חלש והוא ידוע לנו בשם
"שביל החלב". יתכן מאוד שמאחורי "שביל החלב" הזה נמצא מרוחק
יותר  "שביל החלב"  נוסף, הכולל בתוכו מיליוני כוכבים, אך כל
חישובים אלה רחוקים מהמדע ורק אלהים בעצמו מכיר את  גבולותיהם
וקיומם, לאחר שהוא ממשיך בלי הרף ליצור עולמות חדשים, שאין לנו
כל אפשרות לדעת אותם.
האוסטרונומים היווניים בניגוד לקודמיהם הבבליים, פיתחו נוסף על
התצפיות השערות, הגובלות בפילוסופיה, שלא הייתה זקוקה לכל
הוכחות. כך קבע אחד מתלמידי פיתאגורס  אודוכסוס, שכל כוכבי-
לכת נעים בגלגלים, כשכל אחד מהם סובב על ציר, בכיוון שונה מזה
של השאר. כדי  להסביר את התנועה החוזרת של כוכבי- לכת נקבעה
מציאות של מעגלי-משנה ('אפיציקלים') שמתגלגלים בהתאם לגלגלים
הראשיים הסובבים. כך התרבה מספר הגלגלים בשמים. אודוכסוס קבע
מציאות  27  גלגלים במערכת השמים. תלמידו קאליפוס הגדיל את
המספר עד  44,  ובסוף הגיע המספר ל- 80.
אריסטו, תלמידו של אפלטון ואיש מדע, הניח שגלגלים אלה הם רק
מושגים גיאומטריים וקבע, שכל כוכב לכת עומד בגלגל ('ספירה')
שקוף ואילו בגלגל העליון לא רחוק מעל שבתאי עומדים כוכבי שבת.
סיבוב של הגלגל העליון גורר את סיבובו של גלגל שבתאי, גלגל
שבתאי גורר גלגל צדק ובדרך זאת  הונעו אף שאר הגלגלים.
כל החלק הזה על הגלגלים, גלגלים משניים וממציאי מספרם, אם קשה
לכם להבין או לזכור את שמותיהם אינו חובה למבחן הסופי והוא
מעניין רק את חובבי אסטרונומיה לא מעשיים. מעתה שימו לב!"
"לשיא התפתחותה הגיעה האסטרונומיה היוונית רק בתקופה ההלניסטית
ובמרכזו של העולם ההליניסטי באלכסנדריה שבמצרים. מדובר בתקופה
אחרי מות אלכסנדר הגדול , שצבאותיו השתלטו על המזרח התיכון ואף
הרחוק ובהתאם לשאיפותיו של  מלכם ומנהיגם, ניסו ליצור תרבות
חדשה. שתהיה תערובת של התרבות היוונית עם זאת של המזרח. תרבות
זאת הצעידה בצעדי ענק את התפתחות המדע, הספרות והאמנות. כאן
בבירת העולם ההלניסטי מתבלט גדול האסטרונומים שבכל הזמנים- ה י
פ ר כ ו ס. כל   כתביו  של היפרכוס אבדו ועל השגיו המדעיים
יודעים אנו מתוך כתבי  החוקרים ובפרט מתוך כתביו של פטולמאיוס
המתבסס בספרו "הסנטכסיס הגדולה של אסטרונומיה" ("אלמגסט")
בעיקר על תצפיותיו של היפרכוס.
היפרכוס דגל בשיטה גיאוצנטרית וכדי להתאים את תצפיותיו
המדויקות בתנועות השמש, הירח וכוכבי הלכת לשיטתו, הניח מערכת
מסובכת של מסלולי- כוכבים, שיש בה צירוף של השערת מעגלי-המשנה
(אפיציקלים). אי לכך הוא קבע את אורך השנה שהיה קטן במקצת מן
הגודל המקובל עד ימיו וקבע  365  יום, 5 שעות, 48 דקות, 46
שניות. כן קבע את גודליהם של השמש והירח ומרחקיהם מן הארץ. הוא
גם חיבר קאטלוג של כוכבי-שבת, בו מיין קרוב  ל-   1000
כוכבים, שנמנים על 46 מזלות.
האיש שפרסם את שמו ודעותיו נשארו מקובלות אחרי מאות שנים בכל
ארצות העולם הוא קלאודיוס פטולמאיוס (לערך 140 לספירה) חידש
כמה חידושים מרובי חשיבות. הוא שיפר את משנת כוכבי הלכת של
אודוכסוס, אריסטו והיפרכוס, עד שהתאימה לתנועותיהם בדיוק גדול
מאוד.  כל ידיעות אלה ריכז בספרו הגדול:"מגאלה סינתכסיס ", שמו
נשתבש בפי הערבים ל"אלמגסט" ובשם זה התפרסם. כאמור כל ספרו
התבסס על רעינותיו של היפרכוס ואף על פי שפטולמאיוס העלה רק
לאור את תורתו של היפרכוס, שאבדה, נתקבל בכל העולם המדעי כמחבר
מקורי של  התורה השולטת בכל העולם. פטולמאיוס חיבר קאטלוג של
1022 כוכבים וצבירים ובזאת הרחיב את הקאטלוג הקודם שחיבר
היפרכוס והכיל רק 850 כוכבים. אי לכך לא  טרח פטולמאיס למדוד
את  מקומם של גרמי השמים, אלא פשוט הסתמך על הקאטלוג של
היפרכוס".
זמן מה לפני שהפרופסור נכנס לכיתה, התאספו מבלי להידבר כל
התלמידים, כדי לדון בינם בין    עצמם על הבעיה שנתעוררה. זה
התחיל במשפטים סתמיים:
"משהו קרה לפרופסור!"
"הוא לא, כמו שהיה פעם."
"במקום, כמו פעם בהתלהבות, הוא מרצה מבלי להתחשב, אם רשמנו הכל
או לא וגם כשהוא מכתיב הוא ממהר."
     "כן, מורגש שאין לו סבלנות וכאילו הוא ממהר לעבור לנושא
אחר, שכאילו מטריד אותו ומעניין אותו."
"יתכן, שזה קשור עם ה'במבינו' (ילד,איטלקית), שסניורה שלו
צריכה ללדת ומשהו לא בסדר."
כל העיניים הופנו באופו טבעי לאחיו של פראנציסקו, הכל יודע
מאביהם העוזר לדון ד'וספה, בעל האכסניה.
"לא ידוע לי שום דבר", ענה קצרות וינצנטו, אחיו של פראנציסקו.
"כשמתבוננים בו היטב, מורגש, שאפילו כשהוא מרצה על מבנה הארץ,
הוא חושב על משהו אחר."
"על מה הוא יכול לחשוב?"
"הוא אמר פעם במסיבת הסיום, שהמשימה שלקח על עצמו עדיין לא
בוצעה.איזו משימה היא? למה הוא התכוון?"
"זה הדבר האחרון, שנוכל לשאול אותו. שמא נדר איזה נדר, אבל אם
כך זה דבר פרטי ורק המתוודה יודע עליו  ואסור לו לגלות אותו."
"כה וכה חובה עלינו לעזור לו!"
"שמא נציע לו, שאנו מוכנים לסייע לו  בביצוע המשימה ואולי הוא
זקוק לעזרת הורים שלנו, רובם חברי המועצה?"
"אם יש צורך, נאמר לו, שאנו מוכנים ללכת אחריו, כמו בעקבות
מפקד אמיץ, באש ובמים, שרק ייתן פקודה!"
המכריז בעצמו לא ידע, עד כמה  קלע למחשבותיו של הפרופסור,
שהחליט על אף חיבתו לתלמידיו  להעביר אותם באש ובמים, כדי
להגיע לניצחון ולבצע את משימתו.
כשנכנס הפרופסור לכיתה הרגיש מיד  באווירה מחושמלת, מעין צפייה
להרפיית המתח, שהכאיב לנפשות הצעירות והתמימות של חניכיו ושרק
הוא מסוגל היה להסיר מהם בכמה מילים טובות או  בהסבר המשימה,
שאליה החליט לרתום אותם, מבלי לגלות להם משימה מהי. אכן הם
חשו כמוהו, שדרכו אצה לו. נשארו לו רק שבועיים. עתה הגיע הזמן
לצאת לקרב ולשלוח את חייליו לשדה המערכה. הוא ידע היטב,
שבמערכה זאת ייפלו קורבנות ואלה שלא ייפלו, ישנאו אותו על שגרם
סבל לחבריהם, אך אין קרב, בו לא נופלים קורבנות. בדם קר חישב
כמה מהם ייפגעו  עד שהוריהם  ירתמו אף הם למשימה ויעזרו לו,
למען שלום בניהם, לנצח את האויב השנוא.
"מה  עניינים, חביבי?" פתח הפרופסור, אחרי שהעביר  את מבטו
החוקר על פני הכיתה.
"יש בעיות ויש שאלות", פתח בהיסוס המנהיג הטבעיש ל הכיתה,
פאולו, בנו של יושב ראש של המועצה. "אם הדבר לא יפריע
לתוכניותיו של כבוד הפרופסור, היינו מבקשים, שמא אפשר להקדים
את  "שעת החינוך" מהאחרונה לראשונה באופן יוצא מן הכלל היום?"
"שעת החינוך? אין בעיה! זה הכל?  אנא ספרו הכל, שיש לכם לספר,
הראשון ראשון והאחרון אחרון."
הם ניצלו את ההצעה והחליטו לא לגשת ישר לבעיה המטרידה אותם,
אלא להתחיל בבעיות היומיומיות, שהיו כבר  ללחמם היומי:
"אתמול, כרגיל, נפגשנו אחרי התפילה בגינה עם ה'קולגים'
המבוגרים. מתברר, שגם הם לומדים כבר  חצי שנה אסטרונומיה.
באופן טבעי התחלנו להתווכח. הם התחילו , כרגיל, במילים
לועזיות,'מפוצצות', כמו "פלאנטות, ספירות, אפיציקלים" מתוך
כוונה להרשים אותנו ולהתנשאות עלינו, הלומדים בסך הכל שבוע, אך
אנו למדנו היטב את  דבר הפרופסור וסתמנו להם את הפה בהסברים
ואף הוספנו שמות ממציאי הגלגלים, שאמרת שזאת היא לא חובה ובאמת
הם לא שמעו עליהם. אבל זה לא חשוב.הוויכוח החשוב התנהל על מיהו
ממציא התורה הגאוצנטרית. הם טענו בתוקף, שזה היה פטולמאיוס
הנקרא גם תלמי ואילו אנחנו טענו שהיה זה היפארכוס ופטולמאיוס
הסתמך על תורתו ופרסם אותה ברבים. כלומר פירסומאי ולא ממציא!
הם  התחילו ללעוג: היפארכוס..קרכוס..בארכוס ושפטולמאיוס הוא
הממציא של התורה."
"אז הם אידיוטים!" ( לראשונה כינה הפרופסור את תלמידי
ה'קולגיום' בשם מעליב!)                                      
     
"אבל הם אמרו, שהפרופסור שלהם אמר אותו הדבר!"
"אז גם הפרופסור, שאמר זאת הוא אידיוט!"
"וגם אמרו, שכל מה שהם אומרים כתוב בספר, שהם לומדים ממנו
ושהוא נכתב על ידי אחד הפרופסורים, שהיה מורה לאסטרונומיה
ב'קולגיום'"
"אז גם הוא היה אידיוט!"
"אז כולם אידיוטים?"
"לא כולם, אלא אלה שרוצים למחוק את שמו של היפארכוס, הגאון
באסטרונומיה, שעד כה לא קם כמוהו, בכל אופן לא בקרב
הפרופסורים לאסטרונומיה ב'קולגיום'"
אכן, הייתה זאת הפעם הראשונה, שהפרופסור שלהם התבטא בצורה כה
מזלזלת על פרופסורים נכבדים ב'קולגיום'.
"פרופסור!" נשמע לפתע קול החלטתי ונמרץ מהספסל האחורי, "נעזוב
את כל האידיוטים מה'קולגיום' המסתמכים על הספרים, שהם בעצמם
כתבו. מדוע, שלא תכתוב  אתה ספר, שבמקום שנרשום במהירות, באופן
אוטומטי בשעות לימודים את דבריך, נוכל ללמוד ממנו גם בשעות
אחרי צוהריים ובערב?"
"דבר אחר זה להרצות ודבר אחר זה לכתוב. דבר כתוב מחייב ואני לא
מומחה לאסטרונומיה, כמו כל הפרופסורים ב'קולגיום', אף שאני
עוסק בה שנים רבות".
"אני מתכוון לא רק לאסטרונומיה, אלא לכל המדעים, שאתה  מלמד
ולימדת ושאתה יכול, סלח לי בעד הביטוי ההמוני, להכניס את
פרופסורים אלה  לנעל השמאלית שלך, כמו למשל  לימוד  תוך שעה
אחת כל כפל 9!"
"התלמידים התחייבו  לשמור על סודיות ולא לגלות לאף אחד את
השיטה."
"אבל כשאתה מפרסם זה בספר, אז כולם יודעים, שזאת היא המצאה
שלך!"
"אתה יודע כמה זמן זה ייקח לי?  שנים! וזאת אינני יכול להרשות
לעצמי!"
"אנחנו נעזור לך!"
"מי זה 'אנחנו' ?"
"אחי ואני!"
"רגע, מיהו אחיך? פרופסור?"
"מה פתאום. זהו פראנציסקו, שלמד אצלך במחזור הראשון. נאסוף  את
כל המחברות של התלמידים מהמחזור הראשון עד עכשיו. נרכז את כל
המדעים ונקרא לספר "מדריך לכל המדעים", מעין "אלמגסט", אבל לא
רק אסטרונומיה, אלא מעין כל-בו של כל המדעים. ברור שאתה תצטרך
להוסיף את ידיעת העמים החיים בעולם,
שאותם הכרת, מנסיונך, כמו "העם הכחול" החי במדבר סחרה וגם את
כל הלשונות שאתה יודע. כמה לשונות אתה יודע?"
"הרבה. אבל תשכנע אותי, לשם מה לי לחבר ספר כזה, גם אם אחיך,
שהוכיח את עצמו  בהפצת כרוזים ותעשיית תלבושת אחידה מבטיח לי
עזרה?"
"מה זאת אומרת, לשם מה? קודם כל ספר זה ייתן פרנסה לעשרות
אנשים: מעתיקים, מאיירים, כורכים, מפיצים, מוכרים בחנויות
והעיקר לך ישתלם יותר לכתוב מאשר ללמד ילדים, שלא תמיד מבינים
אותך",
"פה, חביבי, אתה טועה. אני נהנה ללמד ילדים, שלא תמיד מבינים
אותי ולפתע נדלק בליבם זיק והם מתחילים להבין, כמו אחרים. לגבי
הפרנסה, אינני זקוק לכסף. לכולם ידוע, שיש לי אחוזה גדולה,
המכניסה לי די כסף, אבל אני מסתפק במועט."
"אז אם לא כסף -פרסום! הנה פטולמאיוס זה, שאולי  90 מתוך 100
אזרחי בולוניה לא שמעו עליו, אבל הוא נשאר ידוע בקרב אלפים
במשך מאות בשנים."
"לידיעתך, כדי להיות מפורסם, לא מוכרחים לכתוב ספרים. בשיעור
לספרות אספר לך על משורר אחד, שלא כתב אפילו שורה אחת, כי הוא
היה עיוור, ובכל זאת  הוא מפורסם במשך מאות שנים ואין לך משכיל
אחד, שלא מכיר את שמו או מדקלם לכל הפחות שתים או שלוש שורות.
אם זה הכל, חביבי, נעבור לשיעור הבא, שמעתה יוקדש לתולדות
עירנו -בולוניה".
"ואנחנו חשבנו, שאחרי אסטרונומיה נעבור לגאולוגיה וחוץ מזה,
עדיין לא למדנו  להשתמש באסטרולב, שהבטחת לנו.ל'קולגיום' יש
אסטרולב גדול על כל השולחן."
"גם לי יש אסטרולב פרטי, הנמצא תמיד בתרמילי, כשאני בדרכים,
אבל אסטרולב גדול לא מוכיח, שהוא יותר יעיל משלי ולעתים קרובות
לא מעשי. במקום לשאת אותו, כמוני בתרמיל, צריך להעביר אותו על
גב הגמל. אני בטוח, שפעם ישכללו אותו בגודל היד וכשאיש לא ידע
את הכיוון ויתעה, יוציא  מכיסו את האסטרולב שלו, יסתכל
ויגיד:"אהה, הנה הדובה הגדולה מצד השמאל, במקום מימין, משמע
שאני הולך בכיוון הפוך. והסיבה שעדיין לא למדנו להשתמש בו, הם
השמים המעוננים, המסתירים את הכוכבים ואם רק יתבהרו הריני
מבטיח לכם, שנצא החוצה ונלמד איך להשתמש בו ואילו האסטרולב
המונח באולם על השולחן הוא סתם קישוט ואיש לא ישתמש בו, לפני
שלא יצא אתו החוצה לתוך הלילה ויניח אותו על בול עץ או אפילו
על האדמה. ועכשיו נעזוב את השמים ונלך בעקבות הראשונים,
שהתישבו במקום הזה."

המשך הסיפור בפרק : הפרופסור הופך לרבי