אבן עזרא הופך לפרופסור בורגזה
במשך יומיים צעד ההילך בדרך הרומית העתיקה, כשמקלו, שאותו לא
נטש אף לרגע הקציב קצב על האבנים המסותתות של "ויא אמיליה",
הנמשכת לרגלי האפנינים הצפוניים. במשך יומיים לא בא כמעט כל
אוכל לפיו, מלבד כמה אשכולות ענבים שחורים ומתוכים, שהכורם
המרוצה מבצירו המוצלח העניק לו ביד רחבה וכמה לגימות מים,
שהאיכרות שהביאו אותם בכדים על כתפיהן, הגישו לו. כנהוג
במקומות אלה שפך את המים לתוך גרונו, מבלי לנגוע בשפתיו בפיית
הכד.
היו אמנם ב'כיסו' כמה מטבעות, אך הוא לא העיז להיכנס לאכסניה,
השייכת לזר, פן יגישו לו אוכל לא כשר ואם יסרב לאכול אותו,
יעמדו מיד על דתו וכל תוכניותיו ירדו לטמיון. נוסף לכך, לפי
התוכנית, שקבע לו מראש, חסך את הכסף בשביל ג'וספה (יוסף) בעל
האכסניה היהודי בבולוניה, שאותה החליט להפוך למטה
לפעולותיו. אמנם ג'וספה היה יהודי כמוהו ויכול היה להרשות
לעצמו לארח בו דתו בעיר זרה ועוינת ליהודים, בלי תשלום כלשהו,
אבל הוא הבין את בעל האכסניה, שאמנם דאגה לאורח יהודי היא
מצווה חשובה, אך מאידך גיסא בתשלום המקובל בעד שירותו יכול
היה ג'וספה לפרנס בכבוד את משפחתו ואולי גם חסך על חשבון
נדונייה בשביל בתו, שהגיעה לפרקים.
וכאשר חש, שלא יוכל עוד להמשיך, נתגלה לפתע לעיניו, כמו "פאטה
מורגנה" במדבר, הגשר מעל הנהר פו, שמשני צדדיו יושבת העיר,
שהייתה תחנתו האחרונה וסביבה חומות, שהגנו עליה. הוא הגביר את
קצב הליכתו, כדי להגיע לעיר לפני שקיעת השמש, בה השומרים היו
נועלים את השער. כאשר התקרב לקשת הגבוהה של האבנים, קידמה את
פניו כתובת באותיות גדולות:
"יהודי! דרך השער הזה מותרת רק יציאה לתמיד מהעיר, אך לא
כניסה. ראה, הזהרנו אותך, המועצה העירונית של העיר בולוניה".
"יופי!" קרא ההילך, "כך יאה וכך נעה לעם, שאין לו בולוניה
משלו. אך לא איש כמוני ייבהל מפני כתובות. כמו המנהיג הרומאי
בזמנו, הריני מודיע: "באתי ! ראיתי!
אנצח!"
לפני צאתו לבולוניה הפציר בו ידידו הטוב, שלא ילך לעיר הזאת
הידועה מתושביה הרשעים ושליטים שונאי ישראל. אך הדבר המסוכן
ביותר ליהודים, שנמצא בעיר היא הטליסמה, שאותה יצר מכשף אחד
גדול, שונא יהודים, אך גם אמן גדול. הוא יצק מנחושת ציפור
גדולה וקבע אותה על הצריח הגבוה ביותר בכיכר העיר.בעזרת כשפים
העניק לטליסמה תכונה מיוחדת להבדיל מיהו יהודי ומי לא. וכאשר
'הריחה' מרחוק יהודי המתקרב, הייתה פורשת את כנפי נחושת שלה,
עיניה הירוקות ירו זיקים והיא הייתה צורחת בלי הרף: "הרביצו
לו! יהודי! הרביצו לו! יהודי!" ידידו הטוב למד בעצמו על גבו
את תכונות ה'טליסמה', כשהיא גילתה אותו והזעיקה המון פרחחים,
שדשו תוך צהלה את גבו במקלות ולא היה חסר הרבה, שימסור את
נשמתו לבוראו, לולא גילה אותו סוחר מכר, שהסביר לבריונים,
שהיהודי בא לבולוניה בטעות והוא מיד עוזב את העיר. דרך אגב
גילה להם, שהוא סוחר הגון והעירייה בעצמה לא פעם מזמינה אצלו
סחורות, לשביעת רצונה.
" שום טליסמה בעולם לא תבהיל אותי!" קרא ההלך. הוא זקף את ראשו
ותוך דפיקה אמיצה באבני הדרך וזמר עליז על שפתיו נכנס לתוך
העיר.
באותו הביטחון שצעד בכביש העתיק, צעד ברחובות הישרים והארוכים
של העיר, דרך הרחובות בין הבתים, בעלי סטווים, שהצטרפו לדרך
מקורה להולכי רגל, כשבראשו כל פרט, שהסביר לו ידידו על מיקום
האכסניה.
כשנכנס לאכסנייה מצא לשמחתו את אולם הכניסה כמעט ריק מדייריה.
מאחורי הדלפק עמד יהודי גברתן, בעל זקן שחור וסמיך.
"שלום עליכם, סניורה ג'וספה!" ברך אותו ההלך, "האם יש לך
חדר איזשהו בשבילי והעיקר ארוחה טעימה, חמה וכשרה ?"
לשמע את קולו של הבא, הרים ג'וספה את עיניו מהספר הפתוח,
וכאשר ראה, מי השואל אותו, אורו עיניו וצעד לקראתו כשידו
מושטת:
"שלום עליכם, רבי, קיבלתי הודעה ממוזס וכבר חששתי, שלא תגיע
היום."
"רגע אחד, סניורה ג'וספה. אני חושש , שקרתה כאן איזו אי-הבנה
ואנחנו מדברים על שני אנשים, אולי דומים, אך שונים לחלוטין.
אני שמח מאוד שידידך מוזס הודיע לך על בואו של רבי איזשהו, אך
לפי שעה עד ההודעה החדשה, ניצב לפניך לא רבי, שחיכית לו, אלא
פרופסור דנטה בורגזה, שבא מרוונה לחודש ימים, כדי להתגרות
בפרופסורים הנפוחים וגאוותנים אלה, הסוברים שהם 'אכלו' את כל
המדעים שבעולם ולאנשים אחרים מלבדם, לא נשאר מאומה לאנשים,
שאלוהים ברא לפי צלמו ולפי דמותו.
"יש ברצוני להוכיח להם, שאנחנו שהתחלנו ללמוד, כשהם בקושי
למדו לבטא את שם הוריהם והמטפלות שלהם, תופסים יותר מהר
ויודעים יותר מהם. אם כן, אודה לך מאוד, אם לא תשכח אף לרגע
קט, מי יתגורר באכסניה שלך. פרופסור דנטה בורגזה, מוסמך
לעשרות מקצועות, שאומרים עליו, שהוא בן דודו של בישוף בורגזה
ונצר משפחה עתיקה מאוד ומכובדת מאוד."
"ברוך בואך, פרופסור בורגזה, הנכבד. יהיה זה כבוד רב בשבילי
לארח אותך!"
"ועתה, כשהבהרנו את הדברים", המשיך בנחת הפרופסור," אודה לך,
אם תראה לי היכן אוכל ליטול את הידיים ןלברך , כפי שנהוג על
"נטילת ידיים" ואחר כך נווכח מה טיבה של הארוחה, שאשתך מכינה.
אגב, מחר אודה לך, אם תזמין לחדרי ספר, אולי איש משלנו
ושבניגוד לטבעם של ספרי כל העולם, לא יפטפט בחוץ , אפילו לא
לאשתו, ורק יגלח אותי ויתקין לפני צורה מכובדת, היאה לפרופסור
בורגזה. האם הבינות את כוונתי ותוכל למצוא ספר כזה?"
"מחר בבוקר, אם ירצה השם, מיד אחרי ארוחת בוקר, יופיע בחדרך
ספר, שבמקרה הוא גם בן בריתי ואני בטוח שתהיה מרוצה ממנו. אחרי
שיעזוב את חדרך, לא תהיה שונה מהפרופסורים של 'קולגיום',
שמזמינים אותו לעתים קרובות, אף כי יש בעיר ספרים רבים, בני דת
שלהם."
מיד אחרי הארוחה סר הפרופסור לחדרו וכשהניח את ראשו על כר לבן,
ממולא עשבים רכים וריחניים, בטוח היה שהאל הטוב אימץ אותו
לגן עדן, שהובטח לכל הצדיקים.
למחרת, כפי שהבטיח לו ג'וספה, דפק ספר על דלת חדרו וכאשר טאטא
את הרצפה ויצא ממנו, השאיר בחדר איש מכובד, מסורק למשעי, בעל
זקנקן קצר בסגנון ספרדי, שנהגו לגדל המלומדים המכובדים. אדרת
שחורה וארוכה הייתה תלויה על כתפיו
ועל פדחתו, כדרך נזירים, חברי מסדר אלמוני, נראתה כיפה לבנה,
שיכלה לקשט את ראשו של האפיפיור בעצמו.
כשהביא לחדרו של הפרופסור, לפי בקשתו, ארוחה, מדד אותו ג'וספה
בעיניים נדהמות. עתה אף הוא נטה להאמין, שלפניו ניצב לא רבי
אברהם אבן עזרא, שציפה לבואו, אלא הפרופסור הנכבד דנטה
בורגזה.
"הבט, סניורה ג'וספה", קיבל את פניו הפרופסור, "אם זה לא מכביד
עליך, הייתי מודה לך, אם תוכל להכין בתוך סיר ישן ולא נחוץ דבק
מקמח מקולקל ותזמין איזה נער, אך לא קרוב שלך או בן בריתך,
שתמורת כמה אגורות ידביק בכל מקומות בולטים בעיר מודעה
שאמסור לו. לאחר שבולוניה היא עיר של משכילים, מניח אני שלא
תתקשה למצוא חנות לדברי כתיבה ותרכוש בשבילי כמות של גיליונות
נייר. כמה, אתה מעריך צריך מודעות, כדי שכל אזרחי בולוניה ידעו
מה כתוב בהן?"
"אני מניח, שלכל הפחות 50 ." שמח סניורה ג'וספה, שהפרופסור
הנכבד מתייעץ אתו.
"יפה. אני אוסיף עוד 20 , אלא שבמקרה זה לא נזמין היום את הנער
ואני אצטרך מיד לגשת לעבודה המעייפת ולהעתיק במו ידי כל
מודעה ומודעה. האם חושב אתה, שיש מישהו שיוכל לעזור לי
בכתיבה?"
"יש, בוודאי", היסס סניורה ג'וספה, אבל הכותבים רגילים לדרוש
תשלום גבוה. תמורת כתיבת מכתב רגיל, כמו "מה שלומך אמא ומה
שלום וכו'", כשהם מוצאים אדם, שלא בקי כל כך באותיות הקטנות,
הם מסוגלים לדרוש 10 דנרים ובעד העתקת כל מודעה, שהיא עבודה
קשה ומשעממת, חושש אני, שהם יכולים לדרוש.."
""בסדר, הבינותי. נוותר מהסופרים , שבלעדיהם העם אינו מסוגל
להסתדר. אני בעצמי אעתיק את כל המודעות ולא אכבה את הנר, עד
שלא אגמור את האחרונה."
וכך ישב הפרופסור מעל השולחן, ובלי טיוטה חיבר את "מודעה
לאזרחי בולוניה הנכבדים":
"אנו מודיעים בשמחה על בואו לעירנו של הפרופסור דנטה בורגזה,
ד"ר פיל, אס.מת וסג לחודש ימים בלבד. אחרי הצלחתו בערים
הגדולות של ארצנו, החליט הפרופסור המכובד להיענות לבקשתנו
ולפתוח בעירנו אולפן פרטי משלו, כשהוא מתחייב, כמו בערים
אחרות במשך חודש אחד ללמד את בנינו כל מקצוע, שבקולגיום שלנו,
העתיק ביותר בכל איטליה והמכובד מאוד, מלמדים הפרופסורים ש נ ה
א ח ת.
נוסף לכך מחיר הלימוד במשך חודש אחד יהיה אך ורק 50 דנרים,
לעומת 300 דנרים הנדרשים מהורי התלמידים במשך שלושה סמסטרים
ב'קולגיום'. זאת רק תמורת לימוד מקצוע א ח ד! אולפנו של
הפרופסור בורגזה יכלול לימודי: מתמטיקה /אלגברה, אסטרונומיה,
כתיבת הארץ, גיאולוגיה והיסטוריה ( בהדגשת תולדות עירנו), ביחד
חמישה מקצועות.
והעיקר! המחצית השנייה של התשלום רק אחרי המבחן בלימודים
בנוכחות כל הורי התלמידים בסוף חודש. כל מי שבנו לא נתקבל
ב'קולגיום', הן בגלל חוסר השכלה, הנדרשת במוסד הנכבד הזה או
שהוריו לא יכלו לעמוד בתשלום -מוזמן לאולפן של פרופסור בורגזה.
ההרשמה (לפי שעה) באכסנית סניורה ג'וספה, ברחוב סן
אוגוסטינו".
כאשר למחרת בבוקר לא ענה הפרופסור לדפיקות של ג'וספה, נכנס בעל
אכסניה, אחוז חשש רציני, לחדרו ומצא אותו שרוע בבגדיו על
מיטתו, אבל על השולחן מצא חבילה מסודרת של מודעות, שהוא העתיק
במשך לילה שלם. ג'וספה לא העיר את הישן, נטל את החבילה, הלך
למטבח, בו הכין דבק ואחרי שקירר אותו, קרא לבנו של העוזר, נער
בן 14: "פראנציסקו, קח את מודעות אלה, עבור את כל העיר ובכל
מקום שיש עמוד או קיר, ושהאנשים נעמדים לרגל עסקיהם או כדי סתם
לפטפט, הדבק את מודעות אלה .תמורת עבודתך, תקבל ממני דנר אחד
ובימים ושעות, שתוכל להתפנות מהעבודה, אני מבטיח לך, שתוכל
להשתתף חינם אין כסף באולפנו של הפרופסור בורגזה, כל זאת, אם
בכלל יש לך חשק ללמוד, שלא תגיד לאביך, שהכרחתי אותך."
"אנשק את כפות רגליך אדוני, אם תאפשר לי ללמוד ולא להיות, כמו
חברי בגילי סבל, נושא תרמילים של התיירים, מנקה את החדרים או
סתם שליח. אני כבר רץ למלא את הוראתך וסמוך עלי, שכל בולוניה
תקרא את הכתוב במודעות."
עוד באותו היום הגיעו לאכסניה קרוב לעשרה הורים, המוכנים מיד
למסור בידי בעל המודעה את מחצית התשלום הנדרש. אך כבר למחרת
בקושי יכול היה לקלוט אולם הקבלה של האכסניה את המבקשים
להירשם וכרגיל פרץ ריב ביניהם, מי הגיע קודם ומי בא אחריו.
הם הוכנסו על ידי ג'וספה בעצמו בדחילו ורחימו, אחד-אחד לחדרו
של הפרופסור, שרשם בקפדנות את כתובתם, עיסוקם של ההורים
ובעיקר מה השכלתם של בניהם. החומר האנושי היה מגוון. היו
עירוניים, שבניהם סיימו את בית הספר היסודי של האחים
הבנדקטינים, אך התקשו להסתגל לשיטת ההוראה בקולגיום וכעבור
חודש-חודשיים עזבו אותו מרצונם הטוב או שהוצאו בבושת פנים,
בנוכחות חברי כיתתם.
בשיחה גלויה עם פרופסור בורגזה, גילה לו אחד ההורים, איך
הפרופסורים בקולגיום עוזרים להנהלת המוסד להתעשר, בלי להתאמץ.
בנו, שרצה להשתלם בגיאוגרפיה וחלם לעלות על ספינה, שתצא לגלות
ארצות חדשות, 'נכשל' כבר כעבור שבוע בשאלה, שהגיש לו
הפרופסור:
"אתה, כן בספסל הרביעי, רשום כאן, שאתה רוצה להשתלם
בגיאוגרפיה, אך כולנו נסכים, שבטרם נלמד על ארצות אחרות, עלינו
להכיר היטב את ארצנו ועוד יותר קרוב את עירנו. התסכים אתי?
אם כן, שמא תגלה לכולנו את הסוד הידוע רק לגיאוגרפים, באיזו
מעלה שוכנת בולוניה?"
"בני לא התבלבל וענה לו מה למד אצל האחים הבנדקטינים:'
בולוניה יושבת משני צדדיו של נהר רנו. בבולוניה מתחברות הדרך
העוברת לרגלי האפנינים הצפוניים והדרך היורדת מן ההר לשפלת
הפו.."
"כל סיפורים אלה הם ידועים, אך לא ענית לי על שאלתי:' באיזו
מעלה שוכנת בולוניה?"
"מעלה? מה אדוני הפרופסור מתכוון: אילו מעלות יש לבולוניה?"
"אתה מצחיק אותנו, נכון? מעלה! באיזו מעלה גיאוגרפית שוכנת
בולוניה..דרומית..צפונית..מערבית..מזרחית..מספר!! אתה יודע
מספרים? למדת מתמטיקה ? כמה זה 7 כפול 9 ?"
זה שבר לגמרי את בני והוא ניסה להסביר לפרופסור"
"מה הקשר בין 7 כפול 9 ובולוניה ולימוד ארצות העולם, שאבא
שלי רשם אותי?"
ככה? אז נוסף לכך שאתה בור ועם הארץ, אתה מתחצף. אם ככה, שאבא
שלך , שבטח יודע יותר ממני, ילמד אותך. אצלי, חביבי, גמרת.
תגיד לאביך, שאלי אין לך עוד מה לבוא, כי אם תעשה זאת הממונה
על סדר ישליך אותך מהבניין ואם תשתולל ותתחצף, עוד יש בבולוניה
משטרה, הדואגת לבריונים. ועתה צא!!"
הוא בא תוך בכי היסטרי הביתה והודיע לי:" גמרנו! אני מפסיק
ללמוד. בהזדמנות הראשונה אעלה על ספינת משא ולא תצטרך לדאוג
לי!"
במצב כזה לא ניסיתי אפילו להתווכח אתו, אך למחרת ניגשתי
למזכירות הקולגיום
והודעתי לאדון שרשם את בני ל'קולגיום', כי לאחר שבני למד בקושי
אצלם והוצא בגלל שלא ידע דבר , שהפרופסור לא לימד אותו, אני
מבקש החזרת הכסף ששילמתי, שיורידו שבוע אחד וכן שיחזיר לי את
ניירות התחייבות לשלם בעד שלושה סימסטרים, שעליהם התחייבתי,
במקרה שימשיך ללמוד.
הברנש הקרח לא הרים את עיניו, שהיו שקועות בניירות, שעל
שולחנו. הוא חיפש משהו ולפתע נפנף לפני עיני בגיליון איזשהו
ופנה אלי בקול נמוך, נמוך, כםי שמדברים למטורף, שיכול כל רגע
להתפרץ: "יסלח לי אדוני הנכבד, האם אלה הן החתימות שלו?"
הצצה קטנה הייתה דייה, כדי שאענה:" נכון! אבל אני חתמתי, שאני
מתחייב לשלם את כל הסכום הנדרש, בתנאי, שבני ילמד אצלכם ואתמול
הוצא מהאולם בבושת פנים."
" הוא הוצא, כי רמתו ההשכלתית לא השתוותה עם דרישות הקולגיום
ונוסף לכל התחצף בפני הפרופסור."
"אז אם הוא בור ועם הארץ ונוסף לכך ביריון, אף כי האחים
הבנדקטינים תמיד שיבחו את חריצותו ואת התנהגותו הטובה, הבה
ונפרד בשקט. אני לא אטריד אתכם יותר ורגלו של בני לא תדרוך
במוסדכם השמימי, אך אתם תחזירו לי את הכסף, שבזיעת אפיים,
בעמל קשה השגתי, כדי שבני ילמד וכן את ההתחייבויות לתשלום בעד
שלושה סמסטרים."
"אדוני" לא איבד את סבלנותו הברנש, "האם לא חתמת על המסמך,
כשרשמת את בנך או שמא תטען עכשיו, שלא אתה חתמת על המסמך
ואינך יודע בכלל לקרוא?"
"ברוך השם, אני יודע מספיק לקרוא וגם לכתוב, אבל לעולם לא
הייתי חותם על מסמך, שאמשיך לשלם כסף, אף כי בני לא ילמד.."
"הריני מעיר את תשומת לבו של אדוני לחתימתו מתחת למשפט
באותיות קטנות יותר, המתחיל בפ.ס.! "
" מה חשוב פ.ס. או ב. ס., שחתמתי. חתמתי על הכל, כדי שבני
ילמד. ובכלל מה זה "פ.ס"?
"פ.ס." אלה הם ראשי תיבות של שתי המילים הלאטיניות החשובות:
'פוסט סקריפטום!' ומוסיפים אותן, לאחר שהמסמך נחתם, מעין
תוספת. ברשותו של אדוני, אקריא לאדוני מה רשום שם ועל מה חתם
אדוני בחתימתו. הנה:: במקרה שהתלמיד לא יהיה מתאים מבחינה
השכלתית או רמה אינטלקטואלית לרמה הנדרשת מתלמידי ה'קולגיום',
רשאית הנהלת הקולגיום להוציא תלמיד כזה, אך עובדה זאת אינה
משחררת בשום אופן את הורה התלמיד מתשלום שכר הלימודים, לאחר
שבמקומו יכלה הנהלת ה'קולגיום' לקבל תלמיד בעל רמה
אינטלקטואלית גבוהה ומתאימה לדרישות הקולגיה. וכהוכחה,
שהבינותי את כוונות ה'קולגיה', הריני חותם על הפיסקה בחתימה
נוספת". זהו. האם אדוני חתם על הפיסקה הזאת או יטען בבית
המשפט, שהחתימה מזויפת ושמעולם לא היה חותם על הצהרה כזאת?"
"לא! לעולם לא שיקרתי. חתמתי, מבלי לשים לב לפ.ס. שלכם. אבל,
לו לא היה אדוני מזכיר, שמקבל משכורת מהנהלת ה'קולגיה', האם לא
היה טוען כמוני, שאמנם מבחינה חוקית, אתם בסדר וכל עורך דין
יבטל את טענות שלי בין רגע, אבל מבחינה מוסרית, זאת פשוט
רמאות, רווח קל, בלי כל טרחה של ההנהלה יחד עם הפרופסורים,
אשר אולי מקבלים בעד כל תלמיד שנזרק, 'בונוס'?"
"אדוני" הגיב מיד המזכיר בקול חמור, "הריני מבטיח לו, שלו
רשמתי את הדברים, שאדוני הפליט, את האשמות שווא שהטיל על חבר
המלומדים הנכבד, לא היה אדוני יוצא שנים רבות מהבור השחור,
שאליו השופט היה משליך אותו. אך לאחר שזה לא המקרה הראשון ועלי
בלי הרף לשמוע הורים, צועקים חמס, התרגלתי כבר למצב והבינותי,
שאין לדון בן אדם בשעת צערו ובפרט כשזה נוגע לדבר כה רגיש, כמו
תשלום כסף, שבן אדם התחייב לשלמו בכל מקרה. אך בהיותי אדם
כמוהו, ולא רק מזכיר קר מזג אהיה מוכן ללכת לקראת אדוני, תוך
הבנה הדדית וסיפוק הדדי.
לאחר שאדוני מודה, שהוא תוך הכרה מלאה חתם על הצהרת פ.ס.
ועתה מבטל באופן חדצדדי את ההצהרה נגיע עם קצת רצון טוב
לקונסנסוס."
"יסלח לי אדוני, אך פשוט לא הבינותי, מה כוונות אדוני."
"פשוט, הסכמה הדדית, בה שני הצדדים לא יזדקקו לבתי משפט. כבר
בראשית דברי, אצהיר בצורה לא משתמעת לשני הצדדים, שהנהלת
ה'קולגיום' מסרבת להחזיר לאף אחד את שכר הלימוד. אי לכך, כדי
לא להיראות גזלנית, תהיה הנהלת 'הקולגיום' מוכנה להגיע לפשרה.
תמורת ויתור על תשלום שכר הלימוד, תגבה כחוק הנהלת
ה'קולגיום' דמי ביטול לא נמוכים, קנס לאיש שרשם את בנו
למוסד גבוה, מבלי שבנו היה מתאים להיחשב לסטודנט, הלומד
ב'קולגיום'"
"ובכמה מסתכם הקנס?" שאלתי.
"ראשית כל על אדוני לחתום, שהוא מסכים לקבל את דין
ה'קולגיום'"
"האם יש לי ברירה אחרת?"
"לא. ואני בתור בן אדם, מייעץ לאדוני לפעול בהגיון ולא בעצבים,
כמו קודם."
"אם כן, בכמה יסתכם סכום הקנס?"
"קודם לחתום!" נשמעה תשובה קרה, כמו ברזל של פגיון חד.
חתמתי. המזכיר התבונן בתשומת לב בחתימתי, השווה אותה עם שתיהן
ואחר כך
הודיע, כמו השופט את גזר דיני:
"אז ככה. בעד סמסטר אחד שילם כבר אדוני ואת התשלום הזה, כפי
שהבהרתי לאדוני, ההנהלה לא תחזיר לאדוני ובתור קנס על ביטול
החוזה, ישלם אדוני בעד הסמסטר השני. בעד הסמסטר השלישי לא
יצטרך לשלם. על התשלום בעד הסמסטר השני, יקבל אדוני הודעה
ואנו בטוחים, שהוא ישלם אותו בלי השהייה."
לא הייתה לי ברירה. הייתי נאלץ לקבל את גזר דינו. עכשיו,
אדוני פרופסור, אני בא שנית לרשום את בני, תוך חשש, שהוא לא
ימצא מתאים או משהו אחר ושוב אתחיל את גלגל הצרות מהתחלה."
"אני מצטער על הקנסות שחבר ה'קולגיום' הטיל על אדוני. לומר את
האמת, זאת היא פשוט סחיטה, כשאדוני אינו יכול להתנגד, כמו אדם
הנתקף על ידי שודד, לאחר שחתם במו ידיו על פיסקת "פוסט
סקריפטום", שהיא המצאה של עורך דין ממולח. אני מצדי יכול
להבטיח לאדוני, שלעולם לא אוציא את בנך מהאולפן, כי בזאת אראה
את כישלוני האישי ולא כשלון בנך ואת מחצית התשלום, כפי
שהתחייבתי תשלם לי רק אחרי שבנך ייבחן במבחן פומבי ויראה
לכולם, מה למד."
"תהיה מבורך, אדוני הפרופסור, יגמול לך האדון שבשמים, בעד
מעשיך הטובים".
לסוג השני של הורי תלמידים השתייכו בעלי כרמים גדולים, נציגים
אופייניים של "בולוניה גרסה" (שמנה),אשר בטרם החלו להעסיק
עשרות פועלים בימי הבציר, עבדו בעצמם בזיעת אפיים את כרמיהם,
אך עתה החליטו, שיש להם די כסף, כדי שבניהם לא יעבדו כמוהם וכן
יהיו יותר משכילים מאבותיהם, כדי ששכניהם ובפרט בנותיהם לא
ילעגו על חשבון בורים, שראשיהם תקועים תמיד בארץ ולכן אינם
רואים את העולם המודרני שסביבם. כולם שילמו בחפץ לב את
המחצית הנדרשת ואף מוכנים היו לשלם את כל המחיר, רק שהפרופסור.
שבניגוד לאחרים הקדיש להם כל כך הרבה זמן ובסבלנות הקשיב
לחלומותיהם, יהפוך את בניהם תוך חודש ימים, כפי שהבטיח לבעלי
השכלה, כדי שיוכלו לנהל שיחה עם האינטליגנטים, המתנשאים
מעליהם, כמו טווסים בזנבותיהם הרבגוניים, במילים לא מובנות,
בידע על אירועים שזעזעו את העולם התרבותי, כמו רעידת אדמה, אך
לא הגיעו לבתיהם המפוארים של הוריהם. הם היו מוכנים לשלם את
כל הכסף בעולם על מנת שבניהם ישתוו במפגש חברתי עם בני גזע
עליון אלה, שכאילו אכלו את כל ההשכלה בעולם.
"אעשה במיטב יכולתי, שבמשך הזמן הקצר, העומד לרשותי, בניכם ,
אם לא יעלו, ישתוו עם אדונים אלה, הנחשבים בחברה מסוימת ל"בני
תרבות", הבטיח בקול חגיגי הפרופסור דנטה בורגזה.
לאיש מההורים, שרשמו את בניהם לאולפן, לא עלה על דעתו, אף
בחלומו הפרוע ביותר, שהפרופסור בורגזה הוא יהודי. לאף איש
מאנשי בולוניה לא עלה חשד כה מטורף, שהפרופסור דנטה בורגזה,
בן למשפחה אצילה, ותיקה באיטליה הוא יהודי. מאידך גיסא אף איש
מאנשי בולוניה לא ראה בימי א' את הפרופסור מתפלל בכנסייה
איזושהי.
החידה נפתרה מיד עם הקבלה על התשלום, שהפרופסור בעצמו חתם
עליה. לקבלה היה מצורף פתק קטן, אך מבהיר הכל:
"מסיבות משפחתיות, המובנות לכל איש נשוי, אב לילדים, לא
יתנהלו הלימודים בימי שבת ויום א'. על מנת להחזיר את הימים
החסרים, יתקיימו הלימודים במקום 4 שבועות 5 ועם ההורים-
סליחה."
פראנציסקו, שג'וספה "גילה" לאביו, כמו לידיד, "פרטים" על
הפרופסור, היה החבר המקובל ביותר בחבורת לומדי אולפן. לא היה
דבר, שתלמידים רצו לדעת על הפרופסור, שהוא לא ידע:
לפרופסור יש סבתא, 'קונטסה' אצילה, שהוא מעריץ אותה, כמו את
המאדונה והיא השביעה אותו, שבכל מקום שיימצא באיטליה, אפילו
בסיציליה, ישוב הביתה וביום הראשון בשעת התפילה בכנסייה
המשפחתית שלהם, היא תאחז ביד אחת את ספר התפילות העתיק והמהודר
ואילו בשנייה - את ידו של נכדה האהוב. ומה לא יעשה הפרופסור
בשביל הסבתא, שהוא מעריץ אותה ונוסף לכך עדיין רשומים על שמה
עשרות כפרים סביב לאחוזתם המשפחתית.
ילד? יש לו בן ושתי בנות וכאשר הוא בא הביתה, כולם משתגעים
מרוב השמחה: "פאפה היקר בא!" אפילו הכלבים הענקיים, טורפי בני
אדם, מריחים את מרכבתו מרחוק ומשתוללים מרוב שמחה, שמוכרחים
לשחרר אותם מהשרשרת, על מנת שיכלו לרוץ לקראתו, אף למרחק רב."
"אני מקנא בילדים, שיש להם אבא כזה!" קרא אחד השומעים.
"יש רק דבר אחד, שמעיב על חייו של הפרופסור. האגדה העתיקה
מספרת, שבני בורגזה עשו פעם איזה מעשה לא יפה ואדוננו שבשמים
העניש אותם, שהילד הקטן ביותר הוא לא עליכם לא בסדר. וכך הבן
הקטן ביותר של הפרופסור, אף כי כבר בן 3 אינו מדבר. ברור,
שהוא היה אצל הפרופסורים הגדולים ביותר והם כלום לא עזרו לו.
במקרה נתקל במגיד עתידות או שמא צועני זקן, אשר הודיע לו:" אם
תתמסר במשך שלוש שנים לילדים שיהיו זקוקים לך ולא למען בצע
כסף, כמו פרופסורים אחרים, אלא כדי באמת לעזור להם מכל הלב,
יש תקווה, שגם לך אלהים יעזור, יבטל את הגזירה וכאשר תבוא פעם
הביתה, תשמע כבר מרחוק את בנך הקורא לך: "פאפה! אני מדבר, כמו
כולם!"
מעתה ביום שישי, מיד אחרי שגמר את השיעור האחרון, חיכתה לו כבר
לפני האכסניה מרכבה סגורה, שהקנתה פרטיות גמורה ליושב בה ובעלת
מושבים נוחים. מיד אחרי שהפרופסור הופיע , ללא האדרת השחורה
ולבוש, כמו כל אזרחי בולוניה הניח על מושבו מול המושב, שבו
התפרקד, את התיק הכבד, המכיל נוסף על הספרים ציוד רבגוני,
כולל תרופות שונות ו"עזרה ראשונה", הדהיר העגלון את זוג סוסיו
המהירים בכיוון אל שער העיר. איש לא ראה אף פעם את פני
העגלון, המכוסים על ידי ברדס שחור וגדול, המגן על פניו מפני
הרוחות הקרות ואף גשמים. ממילא לעולם לא פתח את פיו, כאילו היה
אילם, והיה זה רק בזבוז זמן לשאול אותו לאן הוא נוסע, והיכן
נמצאת האחוזה של הפרופסור. אין זאת, כי גאווה להיות עגלון
משפחת בורגזה העבירה אותו על דעתו והוא הפך לחרש ואילם.
המרכבה, כאמור, הייתה דוהרת בכיוון שער העיר, אך איש לא ראה
היכן נעצרה, באיזה המקום יצא ממנה איש בולוניה אלמוני וצעד
בצעדים בטוחים בכיוון לאכסניה של סניורה ג'וספה. אין זאת, כי
האיש גזר על עצמו בדידות, כמו במנזר, כי אחרי שהגיע לחדרו, ישב
בו במשך יומיים, כשרק ג'וספה, שידע את סודו, היה מביא לחדרו
סעודת שבת ואולי אפילו השתתף עמו בתפילה, לאחר שקבע בביטחון
גמור ש"השטח נקי" ואיש לא עקב אחריו. ביום א' היו אביו של
פראנציסקו ובנו חופשיים ללכת לכל מקום, שנפשם חשקה. על פי חוק
מועצת בולוניה. אך גם ביום זה לא נהג ההלך המסתורי לעזוב את
חדרו.
כל אירועים אלה לא עניינו אף אחד ולא עוררו כל חשד. העיקר,
שביום השני בבוקר היה הפרופסור מופיע באולפן שלו, בו חיכו לו
כבר כל תלמידיו. כל העניינים, שנראו קודם מסובכים, הסתדרו
לשביעת רצונו של הפרופסור. אחד ההורים היה בעל מיבנה עץ
גדול, שבו פעם התנהלו הישיבות של המועצה העירונית. אחרי הקמת
בניין מפואר של המועצה ואולם נרחב לישיבות ואף אסיפות
המועצה. הפך מבנה עץ למטרד לא נחוץ ובעליו אף חשב לפרקו
ולנקות את המגרש. עתה לפתע, כאילו מהשמים, מצא המבנה שימוש
ועוד מכובד. בשעת רישום בנו לאולפן, גילה לפרופסור את קיום
המבנה שלו והציע לו להשתמש בו תמורת ויתור על דמי לימוד של
בנו. אף אם ירצה הפרופסור כעבור חודש להשתמש במבנה שלו, יהיה
שכר השימוש בו שכר לימוד של ילד אחד.
"ברור שהמבנה זקוק לסיוד נאה, כדי שיראה כמו חדש וזאת אני
אעשה בעצמי על חשבוני. אחרי הכל המבנה שייך לי ובו ילמד בין
אחרים בני הבכור ואני רוצה, שתהיה לו הרגשה טובה. לגבי המושבים
בשביל הלומדים, אין לכבודו מה לדאוג. יש שם מספיק ספסלים אפילו
בשביל שתי כיתות ואף נמצאת כורסה נוחה על הבמה, שעליה ישב פעם
יושב ראש של המועצה בכבודו ובעצמו. צריך יהיה, כמו בכל
אולם לימודים לקבוע על הקיר לוח שחור גדול, אך זאת לא תהיה
בעיה. הנגר שלנו, שאף הוא מהורי תלמידיך, יתקין לכבודו לוח
שחור וגדול."
"אם ככה, אפשר כבר מחרתיים להתחיל, חבל על כל יום" סיכם
הפרופסור.
ואמנם המבנה סויד תוך יום אחד וצייר השלטים התכונן כבר לצייר
מעל הכניסה את סמל משפחת בורגזה, אך הפרופסור התנגד לזה בכל
תוקף:
"לא סמל משפחתי חשוב, אלא המוסד. במקום הסמל רשום למעלה
באותיות יפות וגדולות:" א ו ל ב ו ר ג ". מתחת לזה באותיות
יותר קטנות: א ו ל פ ן ב ו ר ג ז ה ועוד יותר למטה: לכל ילדי
בולוניה והסביבה. עכשיו הכל ברור למי שיודע לקרוא."
כל בולוניה סערה והפרופסור הפלאי שימש זמן רב נושא לשיחות בכל
מקומות, שאנשים התאספו:
"תארו לעצמכם, הוא מרצונו הטוב ויתר על כל חופשה והודיע
להורים, שהימים שהוא ייעדר מהלימודים, יחזיר. חודש בן חמישה
שבועות, במקום ארבעה או אפילו שלושה, אם פתע המרצה בקולגיום
יצטנן או סתם ירגיש לא טוב. אז מישהו יגיד לו משהו?"
"זה קשור באיזה נדר חגיגי, שנדר למאדונה.."
"מה אתה מדבר? הוא פשוט הבטיח לסבתא, שהוא.."
"ככה מספרים. אבל מה פתאום איש עשיר, בעל אחוזה גדולה ובעל ידע
כמוהו, ארבעה או חמישה דוקטורטים, זה הגיוני אדוני, יגור
באכסניה של ג'וספה, במקום בדירה מפוארת, החסרות דירות כאלה
בבולוניה? וילמד בעד תשלום אפסי כל ילד, בלי יוצא מן הכלל,
יודע או לא יודע, נרשם ל'קולגיום' וזרקו אותו והוא מבטיח: "הוא
ידע! " זה כמו להבטיח לאיש קרח, כמו אבטיח: "בעוד חודש ימים
תהיה לך בלורית, המנפנפת ברוח!"
"ואיפה הוא מלמד, אדוני? בסככה הפתוחה לכל הרוחות והגשמים,
שפעם אולי בימי הרומאים הקדמוניים שימשה לאסיפת מועצת העיר."
"לנו, אדוני, לא נותר, אלא להתגאות, שאיש כזה הסכים לגור אצלנו
ולטפל בילדינו."
"אומרים, שכמה גופים ציבוריים התארגנו וכבר הכינו שתי או שלוש
רשימות בשביל ילדי פקידים בכירים ואפילו בני שרים."
"מי יודע, אם הוא יסכים להישאר ? לאיש כמוהו יש בוודאי סידורים
משלו.."
"סמוך על עובדי המועצה. הם הודיעו, שבגופותיהם יקימו חומה
חוצצת ולא יתנו לו לעזוב את העיר ואף בלי לשאול אותו יעלו את
שכר הלימוד."
"אכן הוא שווה הכל!"
"בון ג'ורנו (בוקר טוב) ילדי החביבים", קידם הפרופסור את פני
הכיתה, כשכל התלמידים ניצבים ללא תנועה בספסלים.
""בון ג'ורנו קארו פאדרה" ( אב יקר!) הפסיק פראנציסקו את הדממה
המביכה ומיד בעקבות קריאתו רעמה כל הכיתה בקול אחד:
"בון ג'ורנו קארו פאדרה!"
"תודה, חביבי. אנא, שבו בשקט, כפי שעמדתם. ועתה, חביבי, כדי לא
לבזבז את הזמן, אערוך מיד מבחן, כדי לדעת בדיוק, מה אתם
יודעים או מה אתם אינכם יודעים. בטרם ניגש לדרגה הגבוהה ביותר
במתמטיקה, כגון אלגברה. אין צורך לפחד מפני המבחן. הריני מבטיח
לכם בהן צדקי, שאף אחד לא אוציא מכיתתי ואף אחד לא יגמור
אצלי ללמוד, בטרם ידע, מה שעכשיו הוא אינו יודע ועליו בעתיד
לדעת. כל אחד יכתוב על המבחן באותיות ברורות את שמו ושם משפחה
ואחר כך ינסה לפתור את השאלות. אין צורך לעמוד ולהרהר ולקוות
שמהשמים תבוא עזרה או שאיזה חבר, שיודע ילחש לכם. או שאתם
יודעים מיד את התשובה, כך כשאשאל אתכם באמצע הלילה -תענו לי או
לא. אם לא -כיתבו מיד במקום תשובה: - -
התרגילים הם פשוטים וכוללים: חיבור, חיסור, כפל וחילוק. אם רוב
הכיתה לא ידע לפתור את תרגילים אלה, אז אדע באיזה מקום להתחיל.
כל אלה שידעו מיד לפתור או יותר טוב, יקבלו ממני חומר עזר
להתקדם, כל אחד לפי ידע שלו על זמנו. בסוף הלימודים כולם בלי
יוצא מן הכלל ידעו, מה שצריך לדעת ויימצאו אף כאלה שבחודש הבא
יוכלו לשמש עוזרים שלי ותמורת העזרה להתקדם בלימודים במקרה
שמעניין אותם. כל אחד הבין? נכון? אם כן נ תחיל מהספסל הראשון,
הראשון משמאל. כל יתר, עד שיבוא תורכם, יתאפקו ואיש בחוץ לא
ידע, שאתם נמצאים כאן. בהתנהגות למופת תכבדו את האולפן, כדי
שפעם תוכלו להתגאות שהייתם תלמידי "אולבורג". רשום את שמך
חביבי ותתחיל מיד לכתוב את פתרון השאלות. אם אינך יודע, אל
תתבייש. לפני אין לכם מה להתבייש. כמו הוריכם לפני הכומר
המתוודה. עלי הכל לדעת, כדי לעזור לכם. עכשיו אתה מתחיל! זהו?
גמרת? תודה לך בעד כנותך שגילית לי. עכשיו יבוא השני משמאל. שם
המשפחה וכתוב תשובה, כל מה שאתה יודע. ככה. יופי! תודה רבה!"
במשך שעתיים, בלי כל הפסקה, ניהל פרופסור בורגזה מבחן, שהבהיר
לו בצורה ברורה את ידיעות תלמידיו ובאיזה שלב להתחיל את
השיעור, הנקרא בשפת המליצה המדעית "מתמטיקה".
על מנת להרפות את המתח, שבאופן טבעי נוצר בשעת המבחן, אשר גילה
את כל חולשותיו של התלמיד או כשרונו, הקדיש הפרופסור את השעה
השלישית למה שקוראים הפדגוגים "שעת החברה". הנושא, שבו פתח
סידרת שיחות על נושא חברתי היה המושג הנדוש: 'ידידות'. כל מה
שדרש הפרופסור מתלמידי אולפנו, בניגוד למוסדות הרשמיים,
שהכשרוניים והיודעים יותר מאחרים, לא יתנשאו מעל חבריהם, שמכל
מיני סיבות לא רכשו את הידע שלהם ואף הושפלו על ידי
הפרופסורים ב'קולגיום' עד שהגיעו לחוף האחרון. כל הלומדים ב
'אולבורג' יהוו חטיבה מלוכדת, כנהוג בכל משפחה טובה ויהיו
קשורים בכבלי ידידות איש לרעהו, תוך סיסמה:" אנחנו תלמידי
'אולבורג'. כולנו יחד נלמד כל מה שעלינו לדעת ואולי אף יותר!"
כאשר כל התלמידים, האוהבים להתבטא ולא ביישנים , הביעו את
דעתם, מה זאת ידידות (לפי דעתם), הרים הפרופסור את ידו, לסימן
שאף הוא רוצה להתבטא:
"אינני רוצה לשעמם אתכם בהרצאה מלומדת מה זאת ידידות ובמקום
זאת אספר לכם אגדה עתיקה , שסבתא שלי סיפרה לי , כדי שאבין מה
זאת ידידות אמיתית."
כמו אבא היושב על מיטתו של הילד לפני השינה ומספר לו סיפור,
התיישב הפרופסור על השולחן, מבלי חשש שיפול והתחיל לספר:
"בטרם אתחיל בסיפור, אנא רשמו במחברת שלכם שני שמות, שמות של
שני ידידים, שהתפרסמו בהיסטוריה ושם המלך שבזמנו אירע הדבר.
אנא רשמו:
דמון ופינתיאס, בני סיציליה והימים של דיוניסיוס, מלך
סירקוזה. גמרתם לכתוב? שימו את המחברות הצידה וזכרו מה שאספר
לכם. לפני אלף שנים ואולי קצת יותר (התאריך לא חשוב עכשיו) חיו
בעיר סירקוזה שבאי סיציליה שני צעירים דאמון ופינתיאס,
שהתפרסמו בכל הסביבה בגלל הידידות הרבה שביניהם. ובימים אלה
משל בסירקוזה דיוניסיוס, מלך אכזרי ורודן, שדיכא כל התנגדות
בכוחו של הצבא השכיר. העם ששנא אותו נאנח וסבל, אך איש לא העיז
אפילו לפתוח את פיו, כי כל המבקר את ה'טירנוס ('רודן), היה
נענש קשות.
דאמון ופינתיאס היו צעירים ואמיצי לב ולא פחדו להביע את דעתם
בגלוי על המלך, שלא דאג כלל לנתיניו וחוקיו האכזריים נועדו רק
לדיכוי העם. פעם שמע אחד מחיילי המלך את פינתיאס המותח ביקורת
על המלך. הוא אסר אותו מיד והביאו אותו לפני המלך. כאן
פינתיאס, במקום לבקש רחמים, הטיח בפניו של המלך, כי הוא רודן
אכזרי ושהעם שונא אותו. המלך הנרגז ציווה לכבול את המחוצף
בכבלים כבדים ולהשליכו לבור חשוך מלא עקרבים ונחשים, בטרם יוצא
להורג ביום הקבוע
כאשר שמע דאמון מה אירע לידידו, רץ מיד לבית הסוהר, כדי להיפגש
עם פינתיאס
"הו, לו יכולתי לתת את חיי במקום שלך", קרא דאמון.
"איש לא יוכל לבטל את העונש ולהצילני", השיב לו פינתיאס,
"אינני מפחד למות . יש רק דבר אחד , שמדאיג אותי. מה יהיה
גורלן של אמי הזקנה ואחותי ,כשלא אהיה עוד בחיים. לו יכולתי
רק, בטרם יוציאו אותי למות, לראות אותן עוד פעם ולדאוג שלא
תמותנה מרעב."
שמע זאת דאמון ומיהר מיד למלך וביקש ממנו, שלמען האם הזקנה
והאחות, שלא פשעו יאפשר לפינתיאס ללכת ולראות אותן, בטרם ימות
וכאשר ראה את הלעג על פני הרודן, הכריז:
"אדוני המלך, אל לך לחשוב שפינתיאס יימלט. באותו הזמן, שהוא
יעדר, א נ י אשב בתוך הבור ואם לא ישוב עד היום, בו אתה מוציא
את האסירים להורג, תהיה לך נפשי תחת נפשו."
דיוניסיוס נדהם לשמע דברי דאמון. מימיו במשך שנות שלטונו
הארוכים, לא שמע עוד דבר כזה, שאיש צעיר שלא פשע ולא נענש,
מוכן יהיה לתת את נפשו תמורת אחר או אפילו לסבול בבור חשוך וכל
זה בשם ידידות, הקיימת ביניהם.
אף כי כעס על פינתיאס, שהעליב אותו ופגע בו קשות בדבריו, נעתר
לבקשתו של דאמון, תוך סקרנותו לראות עד איזה שלב יהיה הידיד
מוכן להקריב את ה עצמו. וכדי לנסותו ברגע האחרון הוסיף:
"אבל דע לך, כי אם לא יחזור ידידך בשעת הוצאות להורג, לא אחוס
עליך ואטול את חייך, כאילו היו אלה חיי ידידך."
שמח דאמון, שב לבית הסוהר ומסר לידידו על תנאיי שחרורו.
פינתיאס שוחרר, לפי הוראות המלך ודאמון ירד בשמחה לתוך הבור
החשוך.
מאז חלף שבוע ימים ,יום ההוצאה להורג התקרב ופינתיאס עדיין לא
חזר.
לא התאפק הרודן, יצא מארמונו, נעמד מעל הבור החשוך, בו נמצא
דאמון וקרא לו בקול ספוג ארס:
"רואה אתה טיפש, המדקלם לי על ידידות. הנה אתה נרקב בתוך הבור
וזה שאתה קורא לו 'ידיד' ברח כבר מזמן לארץ אחרת ולועג לחוסר
שכל שלך."
אך דאמון שאף לרגע לא נתערער אמונו בידידו, ענה לו בשקט מתוך
הבור:
"אינני חושש כלל וכלל. ידידי יחזור, כשרק יוכל!"
אכן, דאמון בעצמו לא ידע, עד כמה צדק, כשאמר: "כשרק יוכל".
פינתיאס לאחר שסידר את ענייני אמו ואחותו יצא מיד בחזרה
לסירקוזה. אולם בדרכו התנפלו עליו שודדים, גזלו את כל כספו
ונוסף לכך קשרוהו לעץ. לשוא התחנן, שעליו לחזור לבית הסוהר,
להחליף את ידידו ובעצמו למות.השודדים מילאו פיהם צחוק והסתלקו.
בכוחות על אנושיים התיר את הקשרים ובכל המהירות החל צועד
בכיוון לסירקוזי. הוא הלך יומם ולילה, רעב ועיף ולא נח אף
לרגע.כל איתני הטבע התחברו נגדו. דרכו הארוכה הובילה אותו דרך
יערות סבוכים, ביצות טובעניות ונהרות, שצריך היה לחצות אותם
בשחייה. כל זאת, כדי להגיע לסירקוזי בעוד מועד ולהחליף את
ידידו, שחייו בסכנה.
יום הוצאתו להורג של פינתיאס בא. עם עלות עמוד השחר, הוצא
דאמון מתוך הבור והובא לחצר בית הסוהר. כשהחצר מוקפת על ידי
החיילים המזוינים, עלה המלך
על כס מלכותו. כשפניו מביעים לעג גלוי ושמחה לעיד קרא לנדון
למוות:
"נו, אוויל שכמוך, שמא תאמר לנו עכשיו, היכן ידידך היקר?"
תשובתו של הנדון למוות הפתיעה את כל השומעים:
"אם לא בא פינתיאס, יודע אני שמשהו קרה לו ואין זאת אשמתו
ולכן אשמח אני, כפי שהבטחתי לך לתת את חיי במקומו."
עודו מדבר קרה משהו בתוך השורות המלוכדות של החיילים. צעיר אחד
נושם בכבדות, חיוור, קרוב להתעלף פרץ לו דרך אל מרכז החצר ורץ
ישר אל זרועות הנדון למות:
"הו, שבח לאל, שלא איחרתי את המועד. אני מחליף אותך ידידי!"
אף שכירי חרב, קשוחי לב לא יכלו לכסות את התרגשותם למראה שני
ידידים מחובקים. אחד שמוכן היה למסור את חייו למען ידידו
וידידו, שרץ כל הדרך, בלי לנוח ומבלי שאוכל או שתייה באו אל
פיו, כדי להחליף את ידידו ולמות בגיל כה צעיר.
התרגשות של חייליו הקשוחים, שדי היה לו לתת פקודה קצרה, שימחו
מעל פני אדמה ישוב שלם וישמידו את כל יושביו ועתה נראו דמעות
התרגשות בעיני רבים, עברה אף על המלך. הוא קם מכס מלכותו
והצהיר:
"עלי להודות שבמשך כל חיי לא ראיתי אמון כזה בין ידידים. אתם
יוצאים לחופשי. אף אם אני נחשב לרודן, אין ביכולתי להרוס אהבה
בין שניכםם ואמון מוחלט בידיד, אף על סף המוות. מודה אני,
שבחפץ לב הייתי מוותר משלטוני ומהאוצרות הטמונים בתוך המרתפים
והייתי אזרח פשוט, לו היה לי רק ידיד אחד בחיים, כמו דאמון או
פינתיאס."
תוך דממה מוחלטת, כשהתרגשות עמוקה מורגשת על פני השומעים
הצעירים, ירד הפרופסור מהשולחן ואמר בקול שקט:
"לא אוסיף כל פירושים לאגדה זאת ולא אנתח אותה, כפי שנוהגים
פרופסורים לספרות. דבר אחד רק אומר: "הייתי גאה מאוד, לו בין
תלמידי, בהשפעת הסיפור, המדגים לכם מה זאת ידידות אמיתית,
יימצאו אי פעם דאמון ופינתיאס, יוצאי "אולבורג". שעה הבאה
נקדיש לידיעת הארץ ונפתח בסיציליה. ועתה הפסקה רבע שעה."
המשך הסיפור בפרק המבחן השנתי |