התגלות התלמיד הנווד
דפיקות חזקות ונמרצות בדלת חדרו העירו אותו מתרדמה שנפלה עליו
. הוא קרא בקול עדיין רדום: "מי זה ?" בתשובה נשמע קול שונה
מזה של מדלנה:
"יאהודה! (לא רב יהודי!) האם אתה מרגיש לא טוב? כבר שלוש
פעמים דפקתי ולט הייתה תשובה. אבא מזמין אותך לשיעור."
" אני כבר בא, רק ארחץ את פני!" צעק 'יאהודי'.
רק עתה התבהר לו, שהדופקת בדלת, לא הייתה כרגיל מדלנה, אלא
פרלה, בתו של הרבי הלוי.הו, מה השתוקק ברגע הזה, לו קראה לו
בשמו הנכון ולא 'יאהודי', אלא שלפי שעה צריך להיות סבלני.הוא
אסף במהירות את המגילות הפזורות על הרצפה, רחץ את פניו במים
קרים, יישר את בגדיו ומיהר לחדרו של הרבי. ושוב הפתעה, שהביאה
אותו במבוכה. לפני דלתו של הרבי היה מונח כיסא מאולם האוכל ועל
הכיסא ישבה, כאילו זה דבר טבעי, פרלה.
"האם את שומרת על החדר?" שאל.
" לא.אבא ברוב טובו הרשה לי להקשיב לשיעורי התורה, אבל לא בתוך
החדר. אסור לאשה להימצא במחיצה אחת עם גבר זר.זהו החוק ולפי
כך, אני אשב, כדין כל הנשים ב"עזרת נשים".
"אבל את בכלל אינך אישה. את בסך הכל נערה, בת ואני לא גבר זר.
הרי אנו סועדים יום יום באותו החדר ואני יכול לראות אותך ואף
אותי.. "
"בפרט כשאתה מספר סיפורים כה מעניינים", הפסיקה אותו, "אבל זהו
הנוהג ואסור לי לצאת החוצה בלי ליווי אמי או מדלנה."
"גם אני חושב, שלא כדאי לך לצאת החוצה בלי ליווי. ה דרכים
שורצות כל מיני נוודים, שמסוגלים לנצל כל פירצה ו.."
"גם אתה נווד.." הפליטה פרלה.
"לא, אינני נווד, אני תלמיד שבכל מקום לומד תורה"
"טוב. היכנס. אסור לתת לרבי לחכות ותשאיר קצת את הדלת פתוחה,
שלא אסתכל עליך , אבל אשמע היטב על מה מדובר."
" שלום עליך, רבי יהודה. אני מוכן."
"שלום עליך רב יהודי. פרלה שלי חשקה פתאום להתעמק ברזי התורה
ובשום אופן לא הייתי מסוגל למנוע זאת ממנה. אני רק מקווה, שהיא
לא תפריע לנו. היא הבטיחה לשבת בשקט מאחורי דלת ולא להוציא הגה
מפיה."
"איש אינו מסוגל להפריע לי בשעה שאני לומד ובפרט תורה"
"יפה! אם כן נחזור למה שלמדנו בשיעור הקודם. שמא ברצונך על
מנת לרענן את זכרונך לקרוא עוד פעם את הפרק א' ?"
רבי יהודה הוריד את הפרוכת והחל לגולל את המגילה.
" רבי, לגבי פרק א,' אין צורך להטריד את ספר התורה. .סיפרתי
לך פעם, מה עניתי לשודדים: "אין לי אף פרוטה. הנה הכיבים שלי
הקרועים ואת כל האוצרות שיש לי, אני מחזיק כאן בראשי וגם אם
תכרות אותו, לא תוכל להוציא אותם."
"ברצונך לרמוז בזה, שאתה זוכר את התוכן של כל הפרק?"
"לא את התוכן, אלא את הפרק."
"מה? בעל פה את כל הפרק? שמא תמחיש לי את כשרונך!"
"בחפץ לב! בראשית, פרק א': בראשית ברא אלהים את השמים ואת
הארץ. והארץ הייתה תהו ובהו.."
הוא לא עשה אף הפסקה עד שהגיע ל"פסוק ל"א: וירא אלהים את כל
אשר עשה והנה טוב מאד ויהי ערב ויהי בקר יום הששי". זהו!
סבורני, שלא דילגתי על איזה פסוק?"
"לא. אם חשבתי קודם, שזאת היא סתם התפארות של איש צעיר, הריני
חוזר בי וקובע, שאים בני אדם רבים, ששומרים בראשם פרקים שלמים
מהתורה. ועתה נראה מה זכור לך מהשיעור הקודם."
"רבי, האם יכול אתה לכוון אותי על ידי שאלות?"
"בחפץ לב. נתחיל ב'ב' ב'בראשית'."
חוקרי התורה, המחפשים בכל מילה הכתובה בתורה, נוסף על מובן
המקובל, מובן נסתר מצאו כי ספר התורה נפתח באות 'ב' וזאת כי
באות ב' מתחילה המילה 'ברוך', לעומת האות 'א', שבה מתחילה
המילה 'ארור'. אנחנו יודעים שבאות 'א' מתחילות מילים רבות ולא
רק 'ארור'. לדוגמה אלף אלפי הבדלות המילה 'אלהים'. חושבני, שאם
רצו להדגיש את ההתחלה של הספר והתחלת העולם, מן הראוי היה
להתחיל דווקא באות 'א', הפותחת את א"ב העברי וכך יכולנו
לכתוב:" אלהים ברא את השמים ואת הארץ." לפתוח ב'אלהים' ולא
ב'בראשית".
"במקרה זה ברצוני לציין, שאני מזדהה לגמרי עם האנשים, שקבעו ,
שספר תורה שלנו התחיל דווקא במילה 'בראשית' ולגבי נסיונך
האמיץ לערוך מחדש או שמא לכתוב את ספר התורה, רצוי שתזכור את
דברי החז"ל.."
"אני יודע ,רבי", הפסיקו התלמיד,לא שכחתי אותם והם: התורה היא
מעשה אלהים והגיעה אלינו על ידי הנבואה מפי אל עליון למשה רבנו
עליו הברכה וממנו ליהושע דור אחר דור עד הזמן הזה.וכן ציוו לנו
חז"ל: לא תסור מכל אשר יגידו לך ימין או שמאל".
"רואה אני, שיש לך זיכרון טוב, אך כדאי מה שאתה זוכר לזכור
ברגע, שאתה מדבר על דברים שבקודש.רואה אתה, אני בטוח שכאשר
למדו ולימדו את התורה, מצאו חז"ל כל מיני טעויות, שנפלו
בהעתקת הספרים, אף על פי כן לא שלחו ידם לעקור אף בקוצו של יוד
מהנוסחא אשר הייתה לפניהם בתנ"ך ועל כן חלילה לנו לבער כרם ה'
צבאות. לא אנחנו נהיה, שנכריז: 'הבה ונעדור את כל הקוצים שנמצא
בגן. נשאירה משימה זאת לבעל הגן או לאיש שיטען, שבעל הגן הטיל
עליו את המשימה הזאת, אך בשום אופן לא אנו."
"אזכור את דבריך, רבי ו.."
"מה יחסו של אלהים לעולם ?"
"את יחסו של אלהים לעולם הייתי מגדיר בשלושה משפטים: א) הוא
יוצר הכל והוא הכל!, ב) הוא הכל ומאתו הכל!, ג) בו הכל עומד.
אינני אומר חלילה וחס, כי אלהים הוא העולם, כמו שאמר פילוסוף
יווני אחד וגם אינני אומר, כי אלהים נמצא בתוך העולם. אלהים
הוא ה מ ק ו ר, אשר ממנן העולם שופע. הוא הכל, כי כל מה שנמצא
בעולם מ פ ו ר ד, בו נמצא מ א ו ח ד. כוחו מתפשט בכל העולם.
העולם דבק בו עד שדביקות זו מאחדת אותם אחדות גמורה. דברים
אלה אמורים ביחוד על העולם ה ר ו ח נ י, השופע ממנו ישר והוא
גם קדום כמוהו. לגבי העולם ה א ר צ י (שלא כעולם רוחני) הוא מ
ח ו ד ש ונברא על ידי אלהים מחומר ק ד ו ם. בניגוד לאבן סינא,
אריסטוטילי מוסלמי, שטען, כי אלהים יודע רק את הסדר הכללי של
הדברים ומכיר את הדברים הפרטיים רק במידה שהם כלולים בסדר זה,
הרי הקדוש ברוך הוא מעורב בכל פרט שעל האדמה ומתעניין בו. עם
בריאת האדם, עוקב הוא אחרי התפתחותו על האדמה ואף בוחר לו
מתוך מאות עמים עם, שלו הוא דואג, לאחר שראה אותו ראוי לקבל
ממנו את תורתו וציווה עליו להתנהג בהתאם לכתוב בה. אי לכך גם
העם היהודי רואה בריבונו של העולם את האל רק שלו וממנו מבקש
עזרה בכל מקרה."
"יפה מאוד. נעבור לעיקר הפרק- בריאת העולם"
"בריאת העולם היא פעלו הבלתי אמצעי של אלוהים ואין ישויות
ביניים, כגון נאצלים ומאצילים חוצצות בין הבורא לבין הבריאה.
הפעולה הישירה של האל הנובעת מ"יכולתו לעשות מה שחפץ בעת
שיחפוץ" מתגלמת הן בטבע (מתן צורות) והן בהיסטוריה (ההשגחה
הניסית בתולדות ישראל).לגבי פעלו הבלתי אמצעי בתולדות ישראל,
ברצוני לצטט את הפסוק מה'הגדה' על יציאה ממצרים:"ויוציאנו יי
ממצרים לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח, אלא
הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, שנאמר.."לגבי בריאה "יש מאין"
משמשת אמונה זאת יסוד אמוני משותף ליהדות, לנצרות ולאיסלאם.אי
לכך הפרק הראשון של 'בראשית' אינו מרבה במעשי אלוהים "יש
מאין". הפסוק הראשון "בראשית ברא" משמש מעין מבוא לפרק וכן
הכרזה כללית על בריאה " יש מאין". המעשה הבולט של בריאת "יש
מאין" היא בריאת אור על ידי אמירת שתי מילים רק: "יהי אור!" גם
הפסוק ו' מתחיל בסיגנון בריאה "יש מאין": "ויאמר אלהים: יהי
רקיע בתוך המים", אך כבר בפסוק הבא אנו לומדים: "ויעש אלהים את
הרקיע ויבדל בין מים" פסוק זה הראשון בין פסוקים שאחריו זעזע
את בר-זומא, אחד מתוך הארבעה שנכנסו לפרדס:" ויעש אלהים?- הלא
במאמר אחד?", כלומר במאמר אחד יכול היה אלהים לברוא את הרקיע
ואיך הוא יורד לדרגת פועל? גם ר' חונא בשם בר קפרא עומד
ותוהה: "אלמלא הדבר כתוב- אי אפשר לאומרו (בראשית רבה פ"א.)
מקרה של "ויעש" אינו בודד. בפסוק טז קוראים אנו :"ויעש אלהים
את שני המאורות הגדולים", בפסוק כ"ה:" ויעש אלהים את חית הארץ
למינה". פרשנים אחדים מתוך ניסיון לבטל את נטיית עורכי הספר
לקרב את אלהים לאדם, כלומר להעניק לו תכונות דומות לאלה שיש
לאדם, נהגו לפרש בכל מקום שהיה כתוב 'ויעש'- ברא. במקרים אחדים
עדים אנו לנסיון לברוא "יש מאין" בעזרת חומרים הקיימים כבר.
כך מצווה אלהים על האדמה:" תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו
ועץ עושה פרי אשר זרעו בו למינהו." כל בעל קרקע יודע, שאדמה אף
אם לא מעובדת מוציאה מתוכה עשבי בר, קוצים ואף עצי פרי, כמו
תמרים בנאות המדבר. דבר אחר לגבי עולם החי מזבוב הכי קטן עד
ללויתן ובהמות, שבלי שאלהים אף אחרי מתן צורתם לא ניפח בהם רוח
חיים, כלומר העניק להם משלו לא היו ממלאים את פני האדמה, את
המים ואת האוויר.
בסיכום עלי לציין, שפרק א' מעורר שאלות רבות לגבי קדמותו של
העולם שנברא ושבו אנו חיים. התורה השאירה לנו עובדות רבות על
קיום חומר חיולי וקדמון, בטרם נבראו הארץ והשמים. כך לומדים
אנו על קיום התהום, המים מתחת לרקיע ומים אשר מעל לרקיע.
לא מתקבל על הדעת, שאלוהים הסתפק בבריאת רק עולם אחד, הידוע
לנו ומתקבל על הדעת שזכר עולמות אלה, שברא מתבטא בחומר
היולי רב, שנשאר. אלהים בשעת בריאת העולם בשביל בני אדם נטל
את החומר הקדום וח י ד ש אותו, לפי רצונו. המדרשים, שהיו
העיתונאים הראשונים בעולם וידעו הכל מוסרים לנו איך נברא העולם
הזה. כך מספר לנו "בראשית רבה פ"ג ופ"ט: "היה בורא עולמות
ומחריבן עד שברא את אלו. זהן "העולם שנשתוקק הקב"ה לבריאותו.
העולם נברא בזמן הנכון, "לא היה העולם ראוי לבראות קודם לכך".
על סמך עובדות שציינתי, עלינו לקבוע ששתי הטענות: החידוש
והקדמות הן שוות ושתיהן מעוררות קושיות חמורות."
"אכן צודק אתה בקביעת שתי טענות אלה", הגיב רבי יהודה הלוי,
"ואני מסכים אתך. עלי רק להוסיף "אם היה מצטרך בעל תורה
להאמין ולהודות בהיולי קדמון ועולמות רבים קודם העולם הזה, לא
היה בזה פגם באמונתו, כי העולם הזה הוא חדש בזמן ידוע, ותחילת
האדם - אדם ונח." אגב רב יהודי הנכבד, האם לא שכחת על בריאה
חשובה מאוד של אלוהים -אדם או שמא מתלבט אתה ובמקום שאני אשאל
אותך, ברצונך לשאול אותי?"
"אכן רבי, אני מודה ומתוודה שקראתי גם את הפרק השני של
'בראשית' ואני מתקשה למצוא קשר בין הפרק הראשון והשני וגם
הפסוק כ"ו בפרק א' לא מובן לי.הפסוק נפתח ב"בצלמו בצלם אלהים
ברא אותו", כלומר את האדם הראשון ומיד אחר כך לומדים אנו
"זכר ונקבה ברא אותם". מה פירוש תוספת זאת?למדתי מזואולוגים
ערביים, הנודדים בדרכים, שישנם יצורים, כמו צפרדעים ודגים,
שבשעת הצורך הם זכרים או נקבות, אבל האדם האם היה חלילה וחס
פגום והיה כמו יוצאי דופן אחדים, גם זכר וגם נקבה וכל זאת
בצלמו בצלם אלהים, יסלח לי אלהים על מחשבות כפירה אלה, אבל אני
פשוט מבולבל. וליתר בילבול קראתי בפרק ב", שאלהים לא ברא את
האדם, אלא יצר אותו עפר מן האדמה, כמו פסל מצרי או בבלי יצר
את האלים שלו ואחר כך נפח באפו נשמת חיים. האם היו שני יצורים
אנושיים, שנקראו 'אדם' ואיך עלי להבין את קיום אדם, שהוא גם
איש וגם אשה עם בריאת חווה אמנו מצלע האדם?"
" אכן מודה אני שבין שני הפרקים חסר פרק הסבר, שבלעדיו קשה
להסביר את הפרק הראשון.איננו יודעים, אם פרק זה היה קיים ובמשך
אלפי שנים, בהם אירעו מאורות שונים, מלחמות, הגליות וכדומה,
נעלם אך האגדה שבעל פה, שתמיד נוטלת על עצמה להסביר דברים לא
ברורים בתורה, שמרה בשבילנו את שם בת זוגו הראשון של האדם.
הרגע נא, אדם ראשון לא היה כמו צפרדעים או דגים זכר ונקבה גם
יחד וכמו לכל יצור חי, ברא אלהים נקבה, כך גם לאדם הראשון ברא
אלהים בת זוג וכדי להרגיע אותך, אספר לך בחפץ לב את האגדה על
בת זוגו הראשונה של אדם."
באותו הרגע נשמע מאחורי הדלת עיטוש קולני וממושך.
"זאת היא פרלה שלי. בכל פעם שהיא נרגשת היא אינה יכולה להתאפק
ומתעטשת, כדי להתגבר על עצירת הנשימה מרוב התרגשות. הרגעי נא,
פרלה יקירתי, אני ממהר לגלות גם לך את סודו של האדם הראשון
והצרות שלו, הגם את צעירה מדי, כדי להתעניין בריב הראשון שפרץ
בין אדם הראשון ואשתו. אכן אלהים כאשר ברא את האדם הראשון, לא
שכח לברוא גם את בת זוגו. שמה הייתה לילית. יתכן שכאשר נבראה
לא היה לה עדיין שם, כמו לאדם ורק אחר כך נקראה בשם זה או שמא
כינוי. זמן קצר, אחרי שנבראה, התחילו צרות. אדם, שאלהים קירב
אותו אליו , הקים בשבילו גן בעדן ותוך שעשוע נתן לו רשות, שהוא
יקבע את שמות כל בעלי החיים, ראה את עצמו נישא מעל בת זוגו
וראה את עצמו כבעל, כלומר בא על בת זוגתו, בקיצור יצור יותר
נמוך ממנו, שעליו לקבל את פקודות שלו. התנהגות זאת של אדם לא
הייתה לפי רוחה של בת זוגתו . היא לא נבראה בשום אופן, כדי
לשמש שפחה ירודה לאדם. אדם הנפגע התלונן לפני קדוש ברוך הוא
והוא מסר את העניין לבית דין של מלאכי השרת. בשעת המשפט טענה
לילית, שאדם משפיל אותה ובחי כל צדק, לאחר שהיא נבראה כמוהו על
ידי אלהים. היא יצור חופשי ובשום אופן לא תקבל את מרותו של
אדם. נוכח טענות אלה, לא יכלו אף מלאכי השרת למצוא פתרון, אך
לאחר שעובדה זאת השאירה את האדם, יצור יחידי בכל העולם בלי
בת זוגו, החליטו על הפרדה, תוך מחשבה שאלהים לא יתקשה לברוא
לאדם בת זוג אחרת. פסק דינם היה אכזרי. היא גורשה מגן העדן
לאדמה הארורה והכריחו אותה להסתתר בחושך, כמו שדה פשוטה. מלאה
זעם, על פסק הדין הלא צודק, רצה על פני האדמה הארורה , רצה
והרגה כל ילדי אדם, שנתקלה בהם בדרכה. עד שהשיגו אותה המלאכים
והכריחו אותה להישבע, כי לא תיגע עוד בתינוק, אם תראה על ידו,
על הקיר או על המיטה את שמה הכתוב: לילית, כלומר שדת לילה או
אחרי שימולו את התינוק. עד כאן האגדה, שמסבירה לנו את הפרק ב',
בצורך בת זוג לאדם, שקשה היה לו לחיות לבדו, בלי עזר כנגדו. עד
היום עדים אנו, שגם בבתים של נאורים, בשעה שיולדת שוכבת במיטה
ומצפה לתינוק, מקשטות הנשים, בעלות נסיון את קירות חדרה ועל
מיטתה בכתובות, כגון "ארורה את לילית!" "הסתלקי לילית!" וכדו,
סגולה מפני מזימתה ההרסנית."
"אבא, זאת אגדה יפה מאוד , שהסבירה גם לי את מה שלא הבינותי",
נשמע קולה הנלהב של פרלה מאחורי הדלת."
"פרלה, האם לא הסברתי לך, שעליך לשבת בשקט מאחורי הדלת ולא
לעורר תשומת לב, שעלולה להסיח את תשומת לבו של תלמידי. הרי
הבטחת לי. הרוצה את שאפסיק את נוכחותך ב"עזרת נשים", כפי
שנהוג?"
"לא אבא, לא תעשה זאת. אני מבטיחה פעם הבאה לשבת מבלי להוציא
צליל מפי."
"בסדר, פרלה", חייך רבי יהודה הלוי, "ותשתדלי להתאפק מלהתעטש,
כי בתורה שאנו לומדים יש הרבה אירועים, המעוררים התרגשות".
"אשתדל אבא, רק תשאיר אותי לשמוע את.."
"את מי? את התלמיד שלי?" נדהם רבי יהודה.
"לא. אני רוצה להגיד את השיעור שלך. אף פעם לא שמעתי פירושים
כאלה מרבי, שלימד אותי את התורה ובטוחני, שהוא חכול היה ללמוד
לא רק ממך, אבל אפילו מתלמידך."
"שוב 'תלמידך', אני עוד מעט אקנא בתלמידי", חייך בהנאה רבי
יהודה הלוי.
"כתוב כנראה ב'סנהדרין':" בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו",
הגיב מיד התלמיד של רבי יהודה.
"גם הפעם צדקת: סנהדרין קח! ועתה חוששני, כי נצטרך להפסיק ומחר
שוב נפגש באותו הזמן."
" רבי יש לי בקשה אליך. אינני יודע, אם בקשה שלי תפגע אולי
ביחידות שלך", פנה בקול מבויש התלמיד.
"ומהי הבקשה? אנא, הבהר את דבריך ונראה מה אפשר לעשות בנדון
זה."
"אם הדבר לא יפריע לך, הייתי מבקש, שמא תוכל בשעות הפנאי,
כשאתה עובד עם חולים שלך ולא נכנס לחדר העבודה או בשעות שאתה
נח, לאפשר לי להשתמש בספרייה שלך, על מנת שאוכל להעשיר את
ידיעותי באוצר המדרשים, הנמצא אצלך. ברור, שאם דבר זה לא
יפריע לך. בשום אופן לא הייתי רוצה.."
" להפריע לי? זה כאילו היית מבקש מאדם, שברשותו מעין נובע מים
טהורים, שיאפשר לך להשביע את צימאונך. האם לא יענה לבקשתך?
אדרבא שתה כרצונך, השתמש בספרים ובמגילות כרצונך, בכל שעות
שאני לא נמצא בחדרי. השעות הרי ידועות לך ולכן תיהנה ותרחיב
את ידיעתך. אשמח מאוד לשמוע את מה שלמדת, נוסף על השיעור
המחייב אותך."
לרגל הצלחת המבחן של התלמיד וזכרונו יוצא מן הכלל, הרחיב רבי
יהודה את השיעור לשלושה פרקים הנוספים. לשם קליטתם הקציב לו
שלושה ימים. רב יהודי ניגש מיד לספרייה והחל מחפש חומר עזר
במדרשים, שמילאו את האצטבות. בהזדמנות זאת סידר את כל
המגילות ,שהיו מפוזרות על הכיסאות ועל הספה ובכל מגילה שהייתה
פתוחה, הכניס לשם מציאת המקום - סימניה מקש.
כעבור שלושה ימים ניגש בשעה קבועה לשיעור או לדיוק יתר למבחן.
אף עתה הוכיח זכרון יוצא מן הכלל, כשהוא 'מקריא' בעל פה את כל
פרק ב'.אי לכך כבר מראשית 'קריאתו' התנגש ברצונו בלתי פשרני של
הרבי, שדרש ממנו לבטא את השם יהוה כאדוני או כדרך חרדים '
השם'. כאן נתקל המורה לתדהמתו בהתנגדות של תלמידו, שטען , כי
השם יהוה, שהוא שמו הפרטי של אלהים אינו מבוטא כהלכה והשם הזה
מבוטא בצורה כזאת רק מימי החכמים מטבריה, שהחלו לראשונה לנקד
את התורה, שקודם לא הייתה מנוקדת וקוראים רבים התקשו לבטא
בצורה נכונה את המילים.לפי דעתו היה שמו של אלהים יהו ולא
ביטאו את הה' הסופית. כהוכחה הביא שמות רבים של מנהיגים ואף
נביאים עבריים, ששמם נגמר ביהו, כגון ירמיהו, ישעיהו, המלך יהו
ואף יהושע. הופעת שם אלהים יהוה מצביעה, שאת הפרק הזה ערכו
סופרים בני שבט שונה. כך התברר שהפרקים שנערכו על ידי סופרים
מאפרים- סימנם החיצון שלהם הוא השימוש בשם אלהים. מרכזם הדתי
ומקום פולחנן היו בבית אל, שבני אפרים (בני יוסף) כבשוה מידי
הכנענים. בתור כזה נשארה בית אל גם בתקופת השופטים ובימי
"פילגש מגבעה" עמד שם ארון ברית האלוהים. אליה עלו בני ישראל
לשאול באלוהים "מי יעלה לנו להלחם עם בני בנימין". בניגוד
לפרקים, שנכתבו בידי בני אפרים מוצאים אנו פרקים שנכתבו על ידי
סופרי יהודה והם משתמשים בשם יהוה. לא רק בהבדל שמות אלהים
נבדלו בני אפרים מבני יהודה. כך שם סופר אפרימי בפי יעקב את
הפסוק: "אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי" (ברא' מח,כב)
ולעומתו מכריז יהושע בפני העם- לפי סופר מיהודה:"לא בחרבך ולא
בקשתך" (יהושע כד, יב) משום שהמחזיקים בשם
י ה ו ה לא יצטרכו במגן ורמח".
בצורה כללית מותר לנו לקבוע שהפרק ב' עומד בסתירה גמורה מפרק
א' וצורף לתורה, על אף השוני בו, כדי לא לפגוע באף פרק או
פסוק, שנכתבו במסגרת התורה. בפסוק ד' מופיע יהוה אלהים, אשר
בניגוד לפרק א' ע ש ה ולא ברא ארץ ושמים.בקשר לכך התפלגו בית
הלל ו בית שמאי. בית שמאי אומרים: השמים נבראו תחילה ואחר כך
הארץ ובית הלל אומרים: הארץ נבראה תחלה ואח"כ השמים.השוני בין
הפרק הראשון והשני גרם לכל מיני ספקולציות של בעלי רז, הרואים
את עצמם לבעלי ידע, מה נעשה מאחורי הפרגוד.יש מי שאומר שביום
ראשון נבראו עשרה דברים אלו: שמים וארץ-תוהו ובוהו- אור וחושך-
רוח ןמים- מדת יום ומדת לילה. ויש שמחלקים את היצירות באופן
זה:" שלושה בריות היה הקב"ה בורא בכל יום ויום: באחד ברא שמים
וארץ ואור, בשני רקיע וגיהנום ומלאכים, בשלישי- אילנות ודשאין
וגן עדן, ברביעי חמה ולבנה ומזלות, בחמישי עופות ודגים ולויתן,
בששי אדם וחוה ורמשים" (חגיגה י"ב ע"א, בראשית רבה פ"א, ויקרא
רבה פל"ו).
פרק ב' בניגוד לפרק א', מציג לפנינו אדמה שוממה, שלא הצמיחה
אף עשב השדה, כי לא המטיר יהוה אלהים על הארץ והעיקר אין אדם
בה, שיעבוד את האדמה.לפתע בלי כל הוראה מאלהים עולה אד מן
הארץ והשקה את כל פני האדמה. עתה לאחר שראה יהוה אלהים את
תוצאות חוסר מעש, ניגש אלהים לעבודה והופך לגנן. כאן מורגשת
מגמה ברורה לקרב את אלהים לבני אדם, שהוא אמנם גדול מהם, אך
בהתנהגותו לא שונה מהם.זהו פירוש הפסוק המובן לכל בן אדם:"ויטע
יהוה אלהים גן בעדן". אחרי שהקים מקום מגורים לשומר הגן
והגנן שיחליף אותו י צ ר מעפר את האדם, בדומה לפסל היוצר פסל
מחמר ואחר כך יפח באפו נשמת חיים.לאחר שאדם מתאונן שהוא בודד
ואין לו בת זוג, הופך יהוה אלהים למנתח. כמו כל מנתחים לפני
ניתוח הוא מרדים אותו, מוציא מגופו צלע ויוצר ממנה אשה "ויבאה
אל האדם". זהו בערך תוכן הפרק ב', שאני לשוא מחפש בו את
שרידי ההדר ועוצמה של פרק א והוא יותר מזכיר את המדרשים ואת
ההגדות בעל פה, מאשר ספר, שעלינו לקדש."
" עלי לציין, שנאלץ אני לקבוע בסיפוק את העבודה רבה, שהשקעת
בלימוד, שפע של מקורות, שלא קל למצוא אותם תוך הזמן שהקצבתי
לכם, אך יחד עם זאת, לולא ידעתי שאתה בעקשנות מחפש את האמת
ועל אף צווי חז"ל לא לשנות דבר בתורה, ורק להגות בה יומם
ולילה, וזאת בטוח אני שעשית, צר לי לומר לך, שכואב לי לשמוע
מפי תלמידי, שאני מדריך אותו, דברי ביקורת הגובלים בכפירה. לא,
אל תכחיש ותצטער. יודע אני, שהיית רוצה בכל יכולתך לפאר את שם
אדוני, לרומם ולהגדיל אותו, ובטוח אני שתעשה זאת כל יום בשעת
תפילה ורק לפתע, נדמה לך שזה עתה נפקחו עיניך, כי אכלת מעץ
הדעת, אך לצערנו, כפי שאמרתי לך פעם, איש מאתנו לא ידע אף
פעם, מה היה כתוב בתורה, שהשכינה העבירה אל משה והוא אל יהושע
וכן הלאה וכך אתה מקבל את המסר החשוב, שמסר הקדוש ברוך הוא
כעבור כמה אלפי שנים. היום עלינו לראות בתורתנו את כל האור
שהיא מקרינה ולא לשים לב לצללים, שהם תמיד תופעת לוואי של
האור. ועתה נעבור, אם מוכן אתה לגיבורי פרק ג'."
"עם כל הכבוד שאני רוכש לך רבי, רואה אני בפרק ג' רק גיבור
אחד, שהוא מרכז העלילה ושני הגיבורים הנוספים, אשר אמנם ישמשו
הורי האנושות, הם לא יותר מקורבנות תמימים של מזימותיו של
היצור הקדמון, שלא נברא על ידי אלהים ובאיזושהי צורה, בפקחיות
ובערמוניות הפך לדייר קבוע של גן עדן. אכן המדרשים מקדישים
מקום רב לנחש הקדמוני ואיך ביצע את זממו.הוא היה בנוי להפליא
שהיו לו רגליים וידיים. כל פעם שהציץ על האדם הראשון נתקנא
בו. הוא ראה איך אדם " מיסב בגן עדו ומלאכי השרת עומדין בגן
עדן לקראתו וצולין בשר ומצננים לו יין" וקנא לו. לאחר שראשה,
שאין באפשרותו להכשיל את אדם ( שיאכל מעץ הדעת) החליט להכשיל
את חוה. כדי להוכיח לה, שאין נגיעה בעץ תגרום למוות נגע באילן
בידיו וברגליו והרמתו עד שנשרו פירותיו לארץ. אחרי זה הוכיח
לה, שאחרי שאכל את הפרי לא מת ואף היא לא תמות . נוכח המחשה
כזאת החליטה חוה, שכל מה שנאמר לה ןלאדם שקר הם, אכלה ונתנה
לאדם ואכל. בשלב זה החליט הנחש:"אלך ואהרוג את אדם ואשא את
א'שתו ואהיה מלך על כל העולם כולו ואלך בקומה זקופה ואכל כל
מעדני עולם". ותאוות הנחש לחוה נמלאה: ובשעה שנטל הקדוש ברוך
הוא לאדם הראשון והחזירו בכל העולם כולו"- אותה שעה "בא נחש על
חוה, הטיל בה זוהמא, ועברה את קין" ( בראשית רבה פ"ט).
קולות עיטוש רבים, שנשמעו זמן רב מאחורי הדלת ליוו את הסיפור
הזוועתי על הבגידה הראשונה של אשה עם מפלצת.
" הו, תלמידי היקר, ' גנבת לי את הסיפור', שרציתי לספר לך
ובמקום לעדן אותו, סיפרת אותו בכל האכזריות. האם לא תרחם על
המקשיבה הבלתי נראית, הבולעת כל מילה מפיך ואיך הגעת לגילוי
זה, מי היה אבי של קין, שרצח את הבל?"
"פפשוט. אני מודה ומתוודה שבשעה שאני מתכונן לשיעור בחדרך,
שמתי לב, שאף אתה אינך מסתמך על זכרונך, אלא מפשפש בספרים
ובכל מקום, שמעניין אותך ואתה רוצה לעורר את תשומת לבי, אתה
מכניס סימניה מקש. בשעה שסידרתי את המגילות המפוזרות על
שולחנך, גיליתי בעזרת הסימניה, שאתה הכנת את הסיפור הזה."
"מצוין" צחק המורה רבי יהודה הלוי, "מעתה לא אצטרך לבזבז את
זמני על שעורים, שכל רבי נותן לתלמידיו. אלא פשוט אסמן בסימניה
את המקום בספרי, שברצוני להעיר את תשומת לבך. אף על פי כן, האם
נוסף על הנחש, גילית בפרק זה תופעה, שזיעזעה אותך ואף מכעיסה
אותי?"
"כן, יותר מהנחש שבתור עונש קיצצו המלאכים את ידיו ואת רגליו
וחוה, שנענשה בימי הריון קשים ומכאיבים ולציות לבעלה וכן אדם,
שאלהים קילל את האדמה, שאליה הוריד אותו והכריח אותו בזעת
אפיים להוציא את הלחם מהאדמה, זיעזע אותי תיאור אלהים בעצמו.
נדמה לי שכאן ירד הסופר לדרגה הנמוכה ביותר באינוש אלהים,
בורא השמים והארץ. הנה מתחבא זוג ערום בין העצים תוך בושה,
פן עוד מעט אלהים יגלה את החטא, שחטאו ולפתע קולטות אזניהם
"קול יהוה אלהים מתהלך בגן לרוח היום" .מה התמונה שמתגלית
לפני התלמיד קטן או גדול, הקורא מילים אלה. בעל אחוזה, שלרשותו
גם גן עצי פרי, יוצא בבוא הערב מביתו ופונה לגן, כדי לשאוף
רוח רעננה וקרירה, הנושבת לעת ערב בכל ארץ מזרחית. כנראה שהוא
איש גדול וכבד גוף, כי קול עדיו נשמע למרחק. הוא הולך בביטחה
בתוך גנו ולקול צעדיו רועדים בני הזוג, שעברו על ה'לא' המפורש
של בוראם ומיטיבם."
"עצור בך, רב יהודי, שים מחסום לדמיונך וקח בחשבון מיליוני
בני עדה שלנו,שנזקקים יום יום בכל צרה שבאה עליהם, לבעל
האחוזה, הנמצאת אי שם בשמים ויוצא לעזרתם בשעת הצורך."
אינני מקטין חלילה מיכולתו של קדוש ברוך הוא וקשריו אמיצים
עם בני ישראל, שלהם מסר את התורה, אך מה דעתך אתה רבי על תיאור
מעליב זה?" קרא התלמיד בהתרגשות.
"הריני חוזר, שאני מסכים שהתיאור הזה לא מחמיא לקדוש ברוך הוא,
להיפך הוא מקטין מערכו ויכולתו ומתנגד לאמונתנו, שקבעה ראשונה
בעולם מלא אלילים, בעלי צורות שונות, שאלהי ישראל הוא בלתי
נראה, שאסור לעשות לו תמונה או פסל.."
"אבל גם לתאר אותו כבן תמותה ולהעניק לו תכונות אנושיות
כלשהן" הפסיק אותו רב יהודי בהתרגשות."
"עלינו להתנהג מבלי לסטות ימינה או שמאלה, למה שציוו אותנו
חז"ל ולקבל את הכתוב, כדבר שבא מאלהים ואין אנו מסוגלים תמיד
להבין את הכוונות" סיכם רבי יהודה הלוי.
דפיקות רמות ונמרצות שמו קץ לויכוח בין המורה והתלמיד. הדלת
נפתחה ובה נתגלתה בעלת הבית הנרגזת:
"כמה פעמים צריך לדפוק בדלת, כדי להעיר אתכם ולהוריד אתכם
מהשמים לארץ? מדלנה אמרה לי, שהיא דפקה כבר פעמיים, כנראה
דפיקות עדינות, פרלה, שיושבת כמו פסל וכולה אוזן, מקשיבה כאילו
דובר על עתידה ואינה מגיבה, כך שמישהו מוכרח להעיר את תשומת
לבכם, שמזמן כבר תמה שעת השיעור, שהבטחת לתלמידך. ועתה בבקשה
מכולכם לקום, ללכת בעקבותי, לטול את הידיים ולהיכנס לחדר
הסעודה. אני מאוד מבקשת."
הפרשה האחרונה שלמדו המורה ותלמידו בצורה שיטתית היתה פרשת
קין והבל, פרשת הרצח הראשון בעולם:
"בניגוד לפרשנותה של חוה, שטענה כי קין נקרא כך, "כי קניתי איש
את יי" (רמב"ן), נראה לי, כי אין 'קין' משורש 'קנה', ופירושן
הוא פשוט 'יתד ברזל או עץ', יתד שהיה חלק של המחרשה של עובד
האדמה וכן יתד להחזקת אוהל, בו הרגה יעל, אשת קיני את ססרה.
לגבי אחיו הבל אין פירוש במקרא, אך בהיותו רועה צאן, מתקבל על
הדעת שהשם נובע משרש 'יבל', לאחר שהוביל את הצאן למראה.
הסיפור מתחיל בהעלת קרבנות לאלהים וכאן מתחיל דבר מוזר ולא
מובן לאף בן אדם. הבל הביא מבכורות צאנו ומחלביהן "וישא יי
אל הבל ואל מנחתו". אי לכך למנחתו של קין, שהייתה עשויה מפרי
אדמה לא שעה. לאדם בר דעת אפשר היה להסביר, שבשעה שהבל העלה את
מנחתו נשבה רוח נוחה וכיוונה את העשן למעלהה, לשמים ואילו
כשקין העלה את מנחתו השתנתה הרוח ודחפה את העשן למטה. אך אנו
חיים בתקופה, בה הקשר בין אלהים והאדם הוא קרוב וברור לאדם
המקריב, שאלהים שהיה עד להקרבה קיבל מנחה של אחד ודחה של
השני.לקין עובד אדמה שלו ברור היה שאלהים מעדיף קרבנות,
הקשורים בשפיכת דם ולמנחתו אין ערך בעיני אלהים. דבר זה חרה
מאוד ומיד החליט לסלק את יריבו, שצאנו לא פעם עלה על אדמתו
ודרסה את הזרעים. אלהים, שראה את השינוי שחל על פניו של קין,
הזהיר אותו בל יעשה דבר רע, פן יצטער, אך קין כבר החליט. ויאמר
קין אל הבל אחיו: ( כאן חסר משפט במקרא: "נצא לשדה") וכאשר
הגיעו לשדה קם מיד קין על אחיו והרגהו. ואלהים, שהיה כל הזמן
עד למקרה, פונה בתמימות, כמו פעם לאדם אל קין ושואל אותו: "אי
הבל אחיך?" וכאן באה התשובה הקלאסית, כה נפוצה: "השומר אחי
אנכי?" כאן אנו ניגשים לצדק הבלתי מובן לנו בני אדם, של אלהים.
הוא לא דן את הרוצח למוות, לפי הכלל המקובל אחר כך במדבר: "שן
תחת שן, דם תחת דם, חיים תחת חיים". לא! מתוך חישוב שעם מות
קין, יבוא קץ על כל האנושות, הוא רק מגרש אותו מחלקת האדמה ש
עיבד ומצווה עליו חיי נע ונד, אך כדי שאף אחד לא יפגע בו, שם
אלהים על מצחו של קין אות, על מנת שאיש לא יעיז לא יפגע בו
וידע. שאם יפגע בו ינקמו גואלי דם של קין שבעתים את מותו.
מכאן ואילך מתחילים תולדות קין, בניו ונכדיו, מנגני כינור
ולוטשי כל חורש נחושת וברזל. המסקנה, מורי, רשע וטוב לו, צדיק
ורע לו, כפי שקבע כבר החכם מבני אדם, שלמה המלך."
" אכן תלמידי היקר" פתח רבי יהודה, "פרק זה הוא בהחלט לא קל
להבנה. מי אנחנו בני אדם, שנוצרנו מעפר ואל עפר נחזור, שנבין
את כוונתו של הקדוש ברוך הוא? כמו הארץ שאלהים ברא אותה והזהיר
את בני אדם החיים עליה:" בראתי לכם את הארץ. היא שלכם ואם
תקלקלו אותה, לא אוכל לתקן אותה" כך גם אחרי בריאת האדם, אחרי
שניפח נשמה לתוך גופו, לא יכול היה להשגיח על כל אחד, כמו
מטפלת בתינוק והעניק לכל אדם חופש לבחור בין הטוב והרע. הצרה
היא, שהנשמה והגוף לוחמים זה בזה כל ימיהם. כל אחד רוצה להתגבר
על השני. שניהם לא מרוצים. הנשמה
מצטערת מאוד, כי היא נמצאת בבית-הכלא, שהוא הגוף. ואילו הגוף
של אדם, מהרגע שיצא לאוויר העולם, מתחיל "יצר הרע" שולט בו.
הוא שולט בו שלוש עשרה שנה ורק כשנעשה ל"בר-מצוה" יבוא בקרבו
גם ה"יצר הטוב."
על מנת לאפשר לבן אדם, שנברא בצלמו ובדמותו, חופש לחשוב וחופש
להחליט, ברא הקדוש ברוך הוא שני יצרים. "אחד יצר טוב ואחד יצר
רע". היצר הטוב הוא בימינו של אדם והיצר הרע בשמאלו. במשך
שלוש עשרה שנה מושל היצר הרע לבדו באדם ומלמד את האדם ללכת
בדרכו הוא, להטביע באדם יסוד רע המשחת. כאשר מופיע היצר הטוב
מתחילה מלחמה ביניהם על נפשו של אדם.זה מושך לכאן וזה מושך
לכאן, אבל היצר הטוב הוא חלש בדרך כלל במלחמתו נגד היצר הרע.
קהלת מכנה את האדם, בעל יצר הטוב "איש מסכן" וזאת כי "אין
רובן של בריות נשמעין לו", אכן לא פלא, ש"נמנו וגמרו: נוח לו
לאדם שלא נברא משנברא".
אני מכיר טיעון זה" הגיב התלמיד," פעם ניסה אחד המסכנים שפגשתי
אותו בדרך להסביר לי, מדוע כדאי לו במצבו להשליך את עצמו
לגלי הנהר ולשים קץ לחייו. הוא אמר לי, שאחרי שהתעמק ב'קהלת',
הבין שאין לאדם עני וסובל כל תקוה לקוות שאלהים יעזור לו, אם
יתחנן לפניו יומם ולילה. האלהים, שנתגלה לו הוא רק כול- טבע
אדיר ונורא, השליט בכל כעריץ עליון, שגם טובו אינו אלא קפריסה
וחסדו יראה אך "לטוב לפניו", הריהו בלי כל ספק אלהים, שברא
ושולט בכל העולם, אך הוא איננו אלהי ישראל, שעצם מהותו,
נוסף על הצדק והטוב, הוא כולו חנון ןרחום. אך השקפה פסימית
זאת, איננה רק תוצאה להקשבת דברי המלך המזדקן,
ששאף כל ימיו ממעינות זרים של נשותיו, שהכניסו לארץ אין סוף
אלילים, אלא פשוט מתוך מבט לאחור בתולדות שלנו. כאשר פגעו
בעמנו אמורים, אשורים, בבלים, יוונים, רומאים, נוצרים
ומוסלמים, לא התייצב אף פעם אלהי ישראל נגדם, אלא טען, שזהו
פשוט עונש , על שעמנו פשע בו. בכל מקרה פשע בו עמנו ותמיד
הצדיק את מעשי אויבינו ואפילו טען, שהאויב הנורא שלנו, שגירש
אותנו מארצנו, הוא נשלח על ידו והוא השוט, שבו הוא מכה את העם
המסכן."
" אמנם, התנ"ך מוכיח לנו, אם תקבל זאת או לא, שבכל פעם שהעם
פשע באלהים ועבד אלים אחרים, אלהים הזכיר לו, שאין אלהים
מלבדו. יכול אני לצטט לך עשרות דוגמאות."
"מדוע לא תודה רבי, שזאת לא הייתה תוצאה של 'פשיעת' עמנו,
אלא, כפי שבעצמך ציינת, היצר הרע, המשתלט לא רק על אדם בודד,
משתלט גם על עמים ומוליך אותם להלחם, להשמיד, למחוק מעל פני
האדמה את כל ב ני אדם, המאמינים עוד, שיצר הטוב ישלוט אי פעם
בעולם והשלום ישרור בו לנצח."
"אמנם ישנם סימנים, המעידים, שיבוא זמנו של שלטון הרע
המשחית, היצר הרע" ציין רבי יהודה. כך כתוב ב'סוכה' נ"ב, ע"א:"
לעתיד לבוא מביא הקב"ה ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני
הרשעים".
"זאת היא אמונה, שאנו מבעים אותה, בכל ליל סדר בשיר הנפוץ "חד
גדיא", אבל אני חושש, שלעולם לא יעלם היצר הרע, שהשתלט לראשונה
על קין."
"וזאת מדוע? מדוע שלא תאמין, שיבוא זמן, וכולנו נבין, שמוטב
לנו להישמע ליצר הטוב, מאשר ליצר הרע?"
"רבי, אנחנו לא מסוגלים.", הרים את קולו התלמיד, "האם באמת
אינך מבין, שאנחנו כולנו הננו בני קין! כי אם אלהים ברא רק את
אדם וחוה וחוה ילדה רק שני בנים ואחד מהם נרצח, נשאר רק אב אחד
לכל האנושות והוא בן לאביו - הנחש הקדמוני והוא בעצמו רוצח,
שאף אלהים לא רצה להמיתו!"
"לא בני, אנחנו בני ישראל, איננו בני קין. אנחנו צאצאי אברהם,
יעקב ויצחק!"
" ומנין צצו אבותינו? האם הם לא בני בניהם של אדם וחוה?"
"בלי כל ספק. אדם וחיה חיו שנים רבות והשאירו אחריהם צאצאים
רבים, שמהם התפתחו עמים לבנים, צהובים, שחורים, אדומים ואפילו
'כחולים', כפי שסיפרת, אך ספר בראשית מספר לנו אך ורק על
אירועי בראשית וראשית האנושות. לכן רב יהודי, תלמידי היקר, אתה
בהחלט יכול להירגע. אני מבטיחך, שאתה ואני ועוד בני ישראל רבים
אינם בני בניו של קין הרוצח. לנו בני ישראל ציווה הקדוש ברוך
הוא בצו מפורש וברור: "לא תרצח!"
"אם כן, מי רצח את גדליהו בן אחיקם, שניסה להחיות את הישוב
היהודי במצפה? ישמעאל בן נתניה, מזרע המלוכה ועוד עשרת חבריו,
כולם שמנה וסלתה של יהודה, פטריוטים אמיתיים. ואיך רצחו אותו?
"ויאכלו שם לחם יחדיו", שהמארח שבטח בהם הגיש להם ואחר כך,
לפני צאתם היכוהו בחרב!"
"נכון. אבל רצח זה הוא כתם כה נורא על מוסריותו של העם
היהודי, שהוא שמור בזכרונו עד היום ב"צום גדליהו" הוא "צום
השביעי".
"זכריה ז,ח " השלים את דבריו, תלמידו,
מעתה נפסקו הלימודים השיטתיים. הרבי הפסיק לבחון ולשאול את
תלמידו ובמקום הרבי היה שואל התלמיד, שנזכר במשך הזמן בכל
מיני חלקי התנ"ך, שלמד פה ושם בכל מיני המקומות ועכשיו ניצל
את ההזדמנות ורצה לאמת ולעמק את מה שלמד. רבי יהודה, שראה
בתלמידו כישרון עולה הסכים בחפץ לב לצורה כזאת של לימוד.כך לפי
הצעת התלמיד דנו שניהם, לא כמורה ותלמיד, אלא שני תלמידי חכמים
על שני חלקי ישעיהו או על שני נביאים בשם ישעיהו או שמא צירוף
נבואות של אחד למגילת השני.
"הפרקים ממ' ואילך בישעיהו הם של נביא אחר מתקופת גלות
בבל.הספר מחולק לא רק לשני חלקים, אך נבדל גם אופן הנבואה.
הראשון מכיל נבואות תוכחה ואילו השני נבואות ינחמה. לראשון
יש פרקים, שאינם שייכים לישעיהו בן אמוץ והשני נחלק שוב
לשלושה חלקים. הספר הראשון שונה מן השני לא רק בתוכן, אלא גם
בלשון."
"אכן אף אני שמתי לב", הסכים אתו הרבי, "שהבריתא בבבא-בתרא יד'
ב מונה בסדר הנביאים את ישעיהו אחרי יחזקאל ומכאן שחז"ל הרגישו
שהנבואות האחרונות בספר ישעיהו הן מאוחרות".
"אותה הקבלה במדרשות, שאף בחלק הראשון מן הספר נטפלו איזה
פסוקים שהם לנביא אחר." קבע בביטחון התלמיד.
"את זאת עלי לבדוק. עלי לעיין במדרשים. הבה נראה מה הם
טוענים."
"אין צורך לחפש רבי, האמן לי , אני תמיד מתכונן בהקפדה
לשיעורים אתך", מיהר התלמיד.
"ואיפה מצאת זאת ?"
"במדרש ויקרא רבה ו'"
"הבה ונציץ בו.הנה מה כתוב בו:"אמר רבי סימון: באר' לא נתחבא
אלא שני פסוקים ולא היה בהם כדי ספר ונטפלו ב'ישעיה' והם שני
הפסוקים יט-כ בפרק ח בישעיהו" ממש נפלא! ומתי גילית תגלית
זאת?"
"אינני יודע, בדיוק מה השעה הייתה, כי נרדמתי ובקושי אספתי את
הקטעים שרשמתי, כי לא רציתי להחזיק את גברת מדלנה, שדאגה לי
מאוד."
"אה, עכשיו נזכרתי מה שסיפרה לי מדלנה", פרץ בצחוק לבבי רבי
יהודה," היא סיפרה לי, שאתמול לא יעכלה זמן רב להירדם וכאשר
נרדמה, חלמה שבחדרי דולק אור. החלום היה כה ממשי, שהיא לבשה
חלוק והלכה לבדוק, האם היא חולמת או שמא זאת מציאות. כבר מרחוק
ראתה אור. היא פתחה בשקט את הדלת ובמקום הרבי, שחשבה גילתה
אותך ישן בשקט בכורסתי, כשראשך על השולחן."
"היא נגעה בי בעדינות ומיד התעוררתי ושאלתי אותה, האם אני
מפריע לה לנקות את החדר. היא ענתה לי, שהיא לא נוהגת לעבוד
מאוחר בלילה. נדהמתי ושאלתי אותה: 'מה שעה?' והיא ענתה לי
בשקט, שבטרם נרדמה הודיע הפעמון בכנסייה על חצות ןמאז עבר זמן
רב ואם ברצוני לישון, עלי למהר למיטה שבחדרי. אספתי במהירות את
כל הפתקאות, אינני נוהג להשאיר אחרי אי-סדר, ביקשתי סליחה
ומיהרתי למיטתי, בה נרדמתי לראשונה בבגדי."
"נרדמת בכורסה שלי. סוף סוף יש לי שותף לחדרי", המשיך לצחוק
רבי יהודה. אני ממהר לספר לאשתי היקרה, מי השתלט על חדרי ואיזה
תלמיד חרוץ ומסודר שלח לי הקדוש ברוך הוא. לאסוף את הפתקאות
מאוחר אחרי חצות. ממש לא בן אדם!" המשיך הרב לצחוק.
מעודד בצחוקו הלבבי של הרבי, המשיך התלמיד לעבוד בחריצות בחדר
ספריו, כשהוא מנצל כל רגע, שנתן לו, כדי להתכונן לשיעור,
שהפעם הוא הציע: "ספר איוב".
למחרת פתח בהכרזה מהפכנית:
"והקרוב אלי, שהספר איוב הוא מתורגם ולא מקורי ולכן הוא קשה
בפירושו, כדרך כל ספר מתורגם."
"בטוחני, שהתכוננת היטב, בטרם יצאת בהכרזה ", הגיב רבי
יהודה,"אך מי לפי דעתך תירגם את הספר, אם לא משה רבנו?"
"לא! אני דוחה בהחלט את דעת חז"ל, שמשה כתב את ספר איוב!"
"הוא לא כתב, אלא תירגם"
"לא החז"ל קבעו: כתב- משמע תירגם והוא לא יכול היה לכתוב אותו
ולא לתרגם"
"וזאת מדוע?"
"פשוט. בספר מורגשת נטייה ללשון הערבית ומשה רבנו, שידע מצרית
עתיקה וחדשה ועברית, לא ידע ערבית. יתכן שהמחבר חי זמן מה בערב
וזאת הסיבה, שבספר יש הרבה מילים ערביות. יתכן שנכתב בעיקרו
ערבית או ארמית ותורגם, אבל לא על ידי משה רבנו, אף כי אנו
מרגישים בספר בעתיקותו, ובכל זאת.."
השיעורים נעשו כל יום יותר קשים ויותר מסובכים, כשלא המורה
והתלמיד, אלא שני תלמידי חכמים מחפשים יחד בכוחות משותפים
פתרון לפרשיות קשות, שמצאו בספר הספרים. אין צורך להוסיף,
שפרלה, אשר קודם התנדבה לשמוע, איך מתקדם התלמיד , שקודם לא
ידע מאומה, התקשתה עתה לעקוב אחרי תוכן העניינים, נימוקים,
נימוקי-נגד, אך בכל זאת לא ויתרה והקשיבה לפעמים לעשרות מילים
לא מובנות לה בכלל, אך תוך התפלאות בלתי פוסקת, שתלמיד הזה,
שבא לביתם כנווד ועם הארץ, מבין כל זאת ואף מתווכח באומץ עם
אביה הנערץ, רבי יהודה הלוי.
עד שיום אחד התפוצצה כל הפרשה ומה שהיה מיסתורי-נתגלה.
התלמיד המשיך לבלות כל רגע פנוי בחדרו של המורה, אשר עקב
תפקידו היה עסוק בחוליו בחצר המלכותית ובבני עמך עניים, אך לא
זנח אף יום אחד , כל רגע פנוי את כשרונו[ שאלהים העניק לו
ופירסם אותו בכל קהילות ישראל: כתיבת שירים. בימים אלה היה
עסוק בכתיבת השיר "בשם אדני". כמקובל בימים אלה אף הוא נכתב
לפי סדר אותיות האלף-בית. כאשר הגיע לאות רי"ש, מצא את עצמו
פתאום המשורר חסר ישע. יתכן שהעייפות התגברה עליו, אך הוא
בשום אופן לא היה מסוגל למצוא את המילה הנכונה, בה יפתח את
השורה. צלצול הפעמון המודיע על סעודת צהריים גאל אותו
מההתלבטויות והוא מיהר תוך הקלה לחדר הסעודה, לפטפט קצת עם
אשתו ועם בתו, כדי להוריד את המתח. אחרי הסעודה, כפי שנהג במשך
שנים רבות, פרש לחדר השינה, כדי לנוח קצת ונרדם. כאשר התעורר
ושתה את הקפה השחור המסורתי, מיהר לחדר עבודתו, כדי בכוחות
רענננים להמשיך בכתיבה.
כאשר ניגש לשולחן והציץ במגילה, לא האמין לעיניו. אין זאת כי
המלאך ירד מהשמים וגמר את כל השיר בסגנונו, אך בטעם טוב, שלא
היה מבייש משורר הכי כשרוני. ואם לא די בכך תיקנה יד אלמונית
את שגיאותיו בחריזה ובמשקל התנועות והיתדות.
"איך לא גיליתי בעצמי את כל השגיאות האלה", קרא, "והפתיחה
ב"רבון העולמים", האם יש יותר מתאימה? היכן היו עיני ואוזני,
ששמעו את כל הדברים האלה במשך שבועות וקיוו, שבמשך זמן כה קצר
אפשר לקלוט חומר כה רב, שרבנים מקדישים לו שנים רבות ולא תמיד
מצליחים לפתור בעיות כה מסובכות, שההוא פתר. עתה לא אדע, מי
תלמידו של מי. רבי יהודה הלוי המפורסם או שמא " הנווד האלמוני
, בעל מבט של "יפתח השודד", כפי שרעיתי כינתה אותו. עתה לא
אשקוט, עד שאפתור את החידה ואדע, מינו האיש".
הוא צילצל במרץ ומיד הופיע מדלנה:
" מדלנה, מהרי והביאי לי מיד את ההוא, אבל מיד!"
מדלנה הבינה מיד מיהו "ההוא" ומלאה דאגה דפקה בקלות על דלתו של
רב יהודי:
"רב יהודי. הרבי רוצה, שתיגש אליו מיד לחדרו!"
לתדהמתה ענה לה רב יהודי בקול עליז:
"אני ממהר, אני עף אליו, חביבתי!"
כאשר נכנס התלמיד לחדרו של הרבי, מצא אותו נרגש כולו ומחפש
מילים, כדי להתחיל את השיחה:
"אודה ולא אבוש, שאינני יודע איך להתחיל את השיחה אתך. עד כה
ראיתי בך תלמיד, אמנם כשרוני. במידה יתרה והתפארתי בפני רעיתי,
שיש לי הכבוד ללמד תלמיד כזה ובשום אופן לא הבינותי, אם במשך
נדודים בדרכי העולם, אפשר לצבור ידע כזה -ישעיהו ב', איוב
ועוד. אבל כל זה לא חשוב. ברור לי, שגם אתה יודע, למה קראתי
לך. הנה, בגלל "בשם אדני".מישהו ואינני מאמין, שמלאך ירד
למעני מהשמים, גמר על דעת עצמו את שירי ובטוב טעם ונוסף לכך
בהיותו אמן בחריזה ותורת משקל התנועות והיתדות, לא היסס לתקן
לי את כתב היד הזה.אינני מכיר משוררים רבים, שיעיזו לתקן את
שיריו של יהודה הלוי.רק איש אחד מסוגל לעשות עבודה כה נפלאה,
שעשית. אני לצערי הרב מעולם לא ראיתי אותו ואינני יודע, היכן
הוא נמצא עתה, אבל את שיריו ואת סגנונו, אני מכיר היטב והוא
לא אחר, אלא אברהם אבן עזרא. שמא עתה תואיל לגלות לי את
שמך. אחרי הכל אתה חייב לי משהו ואני שואל שאלה פשוטה. מיהו
אורחי?"
" מותר לך בהחלט לדעת, רבי ותודתי נתונה לך מקרב לבי על זמנך,
שמסרת לי. אני הוא אברהם אבן עזרא."
"אברהם אבן עזרא", קרא בהתפלאות רבי יהודה, המשורר הידוע ,
פרשן כתבי הקודש ומדקדק. איזה כבוד! אך שמא תגלה לי עכשיו מה
הייתה המטרה האמיתית של בואך? נעים היה לי להיות מורך וללמוד
יחד אתך, אבל בטוחני, שלא לשם כך באת אלינו בתחפושת של נווד
מאובק. אם כן מה?"
"עם כל הכבוד שאני רוחש לך רבי, זאת לא הייתה תחפושת, אלא בגדי
יום יום, שבהם אני נע ונד ורוב בני עמנו, המזמינים אותח ללון
או לאכול, מכירים אותה. ולגבי בואי לביתך, באתי באופן מיוחד,
כדי שאתה ורעיתך יראו מה דמותי במשך שנות נדודי, דמות אמיתית
ועתה מתכבד אני לבקש ממך את ידה של בתך היקרה. זאת המטרה
שלמענה באתי. התואיל לענות לבקשתי? המסכים אתה?"
"אם אני מסכים. תמיד טענתי, שעלינו לחכות ושבזמן מתאים הקדוש
ברוך הוא בעצמו ישלח לי חתן בשביל פרלה.מוכרח אני להודות שחתן
טוב ממך, מעולם לא קיוויתי לקבל. בטוחני, שכאשר אספר לרעיתי,
מי אתה, מיד תסכים. ברור, שצריך עוד לשאול את פרלה, כי אחרי
הכל דעתה תקבע."
מיד נשמע מאחורי הדלת קול עטישה ממושכת ובין עיטוש אחד
והשני, נשמע קול המנסה להתגבר על אויבו:
"רוצה אני, אבא, את אברהם, שיהיה חתני. זה זמו רב רציתי לגלות
לך, אך התביישתי ועתה אני מצהירה בקול ברור: אני רוצה באברהם
וזאת תהיה מתנתך הגדולה והחשובה ביותר בחיי."
"פרלה", קרא בקול עליז רבי יהודה, כמה פעמים הבהרתי לך, שאת
יכולה להקשיב לשיעורים מאחורי הדלת, אך לא להגיב."
"סלח לה הפעם ותרשה לה להיכנס לחדר. ברצוני להבהיר לה כמה
דברים חשובים. אינני רוצה לנצל את המעמד ובוודאי לא את
עתידה."
"אם חושב אתה על נדוניה, אל תחשוש, רבי יהודה הלוי חסך במשך
השנים הרבות של עבודתו מספיק בשביל בתו, כדי להבטיח עתיד
לשניכם, בלי דאגות".
"הנדוניה לא חשובה לי ואם מישהו צריך לפרנס את אשתי לעתיד, הרי
זה רק בעלה בכסף שירוויח.אך יש נוסף על פרנסה בעיה
אחרת.הביטי,פרלה, עד כה היית סגורה, כמו כל פנינה יקרה
בקונכייה שלך ועכשיו, אחרי ששמעת את מקצת מסיפורי נדודים,
בוודאי מקווה את, שאוציא אותך מהבית ואראה לך את כל פלאי
העולם. כאן עלי לגלות לך את האמת.הדרכים, שבהן אני מודד את
ארצות העולם אינן לצערי הרב לנשים ועוד צעירות ויפות כמוך.אף
לו הייתי שודד וידעתי להשתמש בסכין, לא הייתי מסוגל להגן עליך
מפני כנופיות, השורצות בדרכים. לי בעצמי לא נשקפת כל סכנה,כי
אני אחד מרבבות הנודדים בדרכי העולם ומה מסוגלים הם לשדוד
ממני, אך יחד עם זאת אינני בנוי, כמו אבא לשבת בתוך הבית
ולהתפרנס במקצועו.בדרכים, בהן אני מתהלך, כולם הם מורים וגם
תלמידים ובכל מקום, שאליו אני מגיע, אנשים הצמודים לבתיהם
צמאים לחדשות וללמוד, מה שאני יכול ללמד אותם: לימוד תורה,
דרשה שלא שמעו עד כה כזאת, דקדוק לעמי ארצים, היושבים על כס
הרבנות, קצת רפואה, קצת אסטרונומיה, ואפילו קצת מגיה בעזרת
השם.כל זה שנמצא בתוך ראשי, אני מוכר להמונים צמאים דעת ומקבל
תמורת תורתי פרוטות מעטות ואוכל.כל פרוטות אלה מבטיח אני
להעביר לך, לפרנסתך ולפרנסת ילדיך, שיוולדו, אך כדי לחיות
אותי, מוכרחה את להבטיח לי חופש תנועה, כי בלעדיה אתנוון, כמו
צמח, שאינו מקבל מים ומרוחק מהשמש.
ואם מסכימה את לקבל את התנאים, שהצגתי לך, אשמח לחלק אתך את
חיי בטוב ברע."
"בטוב וברע, אברהם. אבל, הרי לא תצעד בלי הרף בדרכים
המסוכנות האלה, שתיארת לפני ולפעמים אף תתעייף ואז האם תשוב
הביתה לנוח ולחיות אתי, רק אתי?"
"אעוף אליך, יקירתי על כנפי נשרים, במהירות ברק או קרני השמש
המציצות אלי עם הבוקר דרך תריסי חלוני. אם כן מסכימה את, פרלה
שלי?"
"מסכימה, אברהם שלי!" לחשה פרלה, כשהיא מעיפה בעוז את מבטה
אל עיניו הקורנות נאושר של חתנה לעתיד.
לא עבר זמן רב ובאחת המסיבות, שאליהן הוזמן רבי יהודה הלוי,
השתת ף גם הזוג המאושר והמשורר המקובל בחברה הודיע בגאווה,
כשכוס מלאה יין מתוק בידיו:
"יש לי הכבוד להציג לפניכם את חתנה של בתי פרלה והוא
המשורר המפורסם וחוקר תורה, רבי אברהם אבן עזרא. אבקש מכולם
להרים פעמיים כוס, כמקובל אצלנו, פעם לחיי בתי היקרה ופעם
לחיי חתני המכובד והיקר לי. לחיים!" |
