"האנשים הכחולים"

המסך  ירד, מבלי שאיש מחא כפיים. הבה  נשכח את האירוע העצוב,
שקרה לגברת ועתה מופיע  על הבמה הגיבור השני. לא אסתיר לפניכם:
אני!  בלבוש מרופט, מקומט, אפור מאבק הדרכים. נעליים מאובקות
וקרועות. בכל נעל שני חורים, כשדרך אחד נכנסים המים בימי גשם
ודרכו  של השני יוצאים ומתמזגים עם אחת השלוליות. ורק המגבעת
בעלת תתורה  רחבה ונוצה שחורה של תרנגול אמיץ התקועה בה,
מוכיחה שבעל המגבעת איננו קוטל כינים.  נשקו  צמוד היטב לנוף,
והוא צועד בביטחון גמור. במקל שהוא התקין לו מענף עץ אלון הוא
מנפנף בלי הרף
ומזמן לזמן הוא  דופק בו כל ענף שנתקל בו  בגובה  עיניים וכדי
להמחיש את
שמחת חייו וחוסר כל  דאגה ופחד, הוא פוצח בשיר קולני ועליז,
שיר ידוע לכל מי שמודד את הדרכים ברגל .  ולא ירגיש בו איש
העובר מארץ לארץ, כשבדרכו יערות, נהרות, חולות המדבר  והמון
לאין קץ של אנשים בעלי צבעים שונים, לשונות שונות, מנהגים
שונים- כי אף הוא שונה. כי בכל מקום הוא אחד מהם.
קורה שבאיזשהו ישוב מתאסף המון רב, כדי לשמוע את מספר הסיפורים
או מטיף, לא חשוב איזה, נוצרי או מוסלמי, אשר בלי הבדל לדת  
מפזר הערות עוקצניות על החיים ברווחה , על חשבון העם  העמל  או
סתם צאצאים של עם המקולל, אשר צלבו את בן האל או לא רצו לקבל
את הדת הנכונה של נביא אלהים. מיד נעלם הנווד בתוך ההמון
ומקשיב באוזניים קרויות לרווחה לדברי המטיף ואחרי שההמון
מתפזר, ניגש אליו, פותח אתו בוויכוח, מוכיח את בורותו ובסוף
זוכה לאות ניצחון  מיריבו בכוס יין , כדי להיפרד ב"דרכי נועם"
.יש שבקצה העיר נשמעת  מנגינה עליזה ונשמעות קריאות  רמות של
מחוללים צעירים, שטעמו כבר  לכבוד המארח או המארחת מהאדום-אדום
זה. ברור שבאחד הבתים  נערכת חתונה . במקרה זה אין כל צורך
בהזמנה. המתווכח עם המטיף הופך  בין רגע לקרוב של אחד הצדדים.
בן דוד   מצד החתן או הכלה, שאיש לא שמע עליו קודם מעולם,
שהגיע  ממרחקים,  מתוך געגועים למקום, שעזב לפני שנים רבות
וכדי לברך  תוך לבביות את החתן או להצמיד נשיקה  לכלה. ואחרי
זה  מתיישב הוא באופן טבעי במקום המכובד ומרשה למלצרים שהתרשמו
מהתנהגותו, לפנק את עצמו במאכלים הטובים ביותר וביין השמור רק
למקורבים ביותר או לקרובי המשפחה. ובאותה הפתאומיות שהוא
מופיע, הוא גם נעלם "לרגל עסקה דחופה". כך עוברים ימים וחולפות
שנים, כשהגורל, כמו נדנדה מרים אותם לפעמים לבתי עשירים
ולפעמים מוריד לפינה בבית הכנסת הקטן או אף  בצל העץ, כשרק
הבגדים המרופטים מחממים את הגוף בבוא הלילה הקר.
באותו  היום, בו עמדתי רועד מקור ליד שער ביתכם, ירדתי
מהספינה, שהחזירה אותי מאפריקה היהודית לספרד .מהחום הלוהט
לגשם קר. בערך לפני שנתיים עליתי על הספינה, שלאורך החוף
הצפוני של אפריקה. כלומר הייתה צריכה לשוט.
איך עליתי ובכיסי הקרוע לא נמצאה אף פרוטה שחוקה ? פשוט! מכיר
טוב שלי (ברחבי העולם יש לי אלפי מכירים טובים, שאף את שמותיהם
לא אזכור!), ששמע על רצוני להגיע לאפריקה, גילה לי שבספינה
הנוסעת לאפריקה נחוץ באופן דחוף עוזר לטבח, לאחר שהקודם נעלם
בדיוק לפני ההפלגה. התייצבתי מיד לפני כבוד הטבח (סיציליאני
ענק עם סכין ענקית  התקועה בסדן עץ, לא הרחק מידו) והודעתי לו
על רצוני לעזור לו. העזרה התבטאה בהדחת הכלים אחרי האוכל ובפרט
הסירים הענקיים, בהם בישל בשביל הצוות. התהליך היה פשוט ומותאם
לים. אחרי האוכל הייתי לוקח את הסירים עם שאריות אוכל, משחיל
את אוזני סיר לווים הקשורים לשני חבלים ומוריד אותם לתוך הים.
לפי המצב הטבלתי את הסירים פעם או פעמיים, ואם עוד נשאר מזון
מודבק לתחתית הסיר, הייתי מסיר אותו בסכין, בעל להב רחב ושוב
מטביל אותו בתוך הים. אחר כך הייתי נוטל סמרטוט, מייבש את
הסיר, שהיה מוכן לבישול.אך קרו  מקרים, שהסיר הכבד היה נשמט
מהווו האוחז אותו  ופשוט היה נופל לתוך הים.
" במקרה כזה", הסביר לי הטבח, כשארשת פניו רצינית מאוד, "עליך
מיד לצלול לתוך הים, כדי לא להניח לסיר לרדת לקרקעית הים. סיר
נחושת הוא יקר מאוד והוראות הקברניט  הן חמורות מאוד. מתקבל על
הדעת, שהקודם לא היה צוללן  מוצלח ופשוט טבע. הסיר אמנם נעלם,
אבל הוא לא שב עוד לסיפון הספינה."
"אין בעיה", עניתי לו, "אני צוללן מוצלח מאוד. אבי לימד אותי
מילדותי, איך לצלוח נהרות סוערים ומהירים  ולהכניס ראש מתחת
למים: " זכור, בכל מקרה שעליך לצלוח נהר עמוק וזורם או לצלול,
תחזיק תמיד רגל אחת יבשה על החוף!" הטבח , שהיה בעל הומור, פרץ
בצחוק רועם:" כמוני-כמוך! אותי לימד אבי לצלול רק בתוך סיר
מרק, כדי לבחוש אותו!"
 רצה הגורל, שלא הצטרכתי זמן רב לגלות את כל כשרונותי. כאשר
הספינה התקרבה ל"ג'בל טאריק", מה שפניקים הקדומים קראו "עמודי
הרקולס", שאחריהם נמצא סוף העולם, הומחשו לנו כל אגדות של
המשורר יווני. לפתע נכנסה הספינה בין שתי מפלצות איומות. מצד
אחד התקיפה אותנו סקילה, שסקלה את הסיפון באבנים חדות, שקרעה
מתוך החוף הסלעי וכאשר  פנינו לצד השני הותקפנו על ידי חריבדה,
שפערה את לועה הענק, כדי להחריב אותנו. כל עוד נפשו בו, כיוון
ההגאי את הספינה ליציאה מתוך הים לאוקיאנוס הגדול. רק עשה זאת
ומיד  השתרר תוהו ובוהו.  אחוזי פחד התבוננו במאבק  איתנים בין
שני  מלכי מים. מי הים התיכון, אחרי שהוגבלו על ידי המיצר,
שלחץ עליהם,  שאפו להשתחרר מהלחץ  ולהתפרץ לתוך מרחבי
האוקיאנוס, רחב ידיים, אבל גם האוקיאנוס, שאין לו גבולות, מבלי
להתחשב במיצר, שאף להמשיך ולהתפשט לתוך הים התיכון. סערת חול
שפרצה לפתע, החשיכה את כל העולם ולא היה אדם, שיכול היה להחליט
לכוון את הספינה ימינה או שמאלה. הרוח הפילה את התורן הראשי
ומחצה את ראשו של ההגאי. עתה הייתה הספינה, כמו תיבת נח,
שנישאה על גלי האוקיאנוס לכאן ולשם.  ומעל הכל חושך. לא נשאר
מאום למלחים ולקברניטם הכל יכול, אלא להתפלל, איש איש בשפתו
ולאלוהיו. וכאשר השמים התבהרו, נשמע לפתע  הקול הגואל של אחד
הצופים:" טיירה!" (יבשה!).הקברניט ציווה מיד להוריד סירה, כדי
לברר, מה טיבה של היבשה ומה מרחק הספינה מ'מינא' ( נמל,
ערבית). אחרי שנוסף על עזרה לטבח, הצהרתי, שאני שולט כמעט בכל
הלשונות, המדוברות בסביבה, ניתן גם לי להשתתף  ב"ועדת החקירה".
רק הגענו לחוף ומיד פרצו כולם פה אחד בקריאה: "צחרא!"
(מדבר!).גבעות חול גבישי, מסנוורות עיניים, הנמשכות  לאין סוף,
בלי כל גבול ,קיבלו את פנינו. ובין הגבעות  התבלטו  ואדיות
עמוקים ורחבים, שנוצרו לפני אלפי-מיליוני שנים, על ידי הגשמים
שירדו כאן ושבתוכם התהלכו היום שיירות ארוכות של גמלים. אך לפי
שעה לא נראה אף גמל ורק גבעות חול אינסופיות:
"ארג!"  (שטחי חול ואבן גיר)  הכריז אח ד המומחים, בקול
משכנע.
"ברור, שזה 'ארג' ולא  'רג'  (שטחי חצץ דק)  ולא  'אחגר' עם
הלבה שלו."
"כולנו רואים, שזהו 'ארג'", התערב השלישי," השאלה  היא איזה
'ארג' ? מזרחי ? מערבי? האם אנחנו בתוניסיה או באלג'יריה או
סתם במדבר?"    
עודה "ועדת החקירה"  מתווכחת, נראה לפתע באופק ענן חול, שגדל
מרגע לרגע ובתוכו בלטו נקודות כחולות:
"האנשים הכחולים!", קרא אחד בבהלה ופנה מיד בריצה בכיוון
לסירה.
"מהר אל הספינה! מזל  שהגמלים אינם שוחים בים! מה אתה עומד
כאן, כמו  מאובן מפחד? ברח!  האם אין לך עיניים? האנשים
הכחולים אינם מרחמים  על אף אחד!"
"די לי עם המים! אני נשאר על היבשה!" הכרזתי באומץ," ולא איכפת
לי אם הם כחולים או ירוקים!"
"משוגע!"
יותר לא שמעתי, כי באותו הרגע הוקפתי צפוף צפוף על ידי ראשי
גמלים, החושפים מולי שיניים גדולות וצהובות. אך נוסף על ראשי
הגמלים, נראו גם ראשי הרוכבים, שהתבוננו בי בסקרנות. כך נדמה
היה לי, כי אחרי הכל לא הייתי מסוגל לראות את פניהם. אף אני,
במקום לרעוד מפחד, כמו כל איש זר  הנפגש עם כנופיית טוארגים,
התבוננתי בהם בסקרנות. המראה היה מרשים. גברים בעלי עור
צהוב-אדמדם, חסונים וגבוהים, שערם שחור וארוך ועיניים שחורות
המבריקות מאחורי צעיף   כחול-כהה. כמנהגם, כיסו הגברים  את
פניהם, פרט לעיניים ומרבית האף במטפחת כחולה, שהייתה צריכה
להגן עליהם מפני החול, החודר לפה בשעת סערה. על  שם הצעיף
המכסה את פניהם, כמו כל שודדים המכסים את פניהם בצעיף שחור,
נקראו  שודדים אלה והלוחמים ללא-חת  "אנשים כחולים". נשקם העיד
על כך, שהם מוכנים בכל רגע  להלחם. חרב ישרה על מותניהם, פגיון
קשור לזרוע השמאלית ובידיהם רומח  ומגן מעור-דישון.          
           
הם פתחו מיד בהתקפה מילולית. על אף היותי 'מומחה' לכל הלשונות
הנפוצות בסביבה, לא הבנתי  מאומה, לאחר שהם דיברו בניב 'תמאשק'
או  'תמאהקש', כפי שאחר כך נודע לי .אף על פי כן דליתי כמה
מילים ערביות:
"מוסלים?"
"לא!"
"מסיחי?" (נוצרי).
"לא!"
עתה נגמר האוצר הלשוני שלהם. הם הסיקו מסקנה, שאני יהודי?
אינני יודע. אחרי הקדמה זאת הגיעו לעיקר בעזרת ערבית, שידעו:
"מצארי ?(כסף, מטבע), כלומר האם יש ברשותך סכום הגון, כדי
להציל את חייך בעזרת המתכת המצלצלת?
תשובתי הסבירה להם הכל: 'פקיר!' (עני) וכדי להמחיש למקווים
להתעשר על חשבוני, הוצאתי את כיסי מכנסיי המחוררים, שאי אפשר
להחזיק בהם אפילו  חצי פרוטה ואחר כך הוספתי:" אנא ח'יאם!" (
הנני נע ונד) ואת הצהרתי המחשתי ברגליי הנעות בלי הרף.
זאת הבינו וכדי לספק את סקרנותם, לאחר שלא נראתה כל אפשרות
להתעשר על חשבוני, זרקו את השאלה האחרונה:
"לפין ?" (לאן?}.
יכולתי להתחמק, כמו כל ערבי נודד בתשובה סתמית:" מכאן לשם" או
"לראות את העולם, שאללה ברא!" אך למראה  גברים המזוינים  האלה,
שחברי נסו מפניהם, כמו מפני שודדים אכזריים, צץ לי רעיון, שמא
בעזרתם  ארחיב את  המידע שלי על מלכה יהודית, ששלטה בכל שבטי
הברברים ואחר כך איחדה את כל עמי אפריקה למלחמה נגד הפולש
המוסלמי:
"  אנא  בשוף (רואה) אבן אל אבן אל אבן דהיה אל כהינה!"
עתה הייתי בעיניהם כמו הכוהן הגדול, שבנוכחות קהל  בורים, מבטא
לפתע את השם המקודש ביותר. עתה כאילו חיסלתי את כולם במכה אחת.
דממה  וכעבור דקה סערת קולות, קריאות התלהבות , שמתוכן דליתי
רק את השם המפורש: "דהיה אל כהינה!
לשווא שברתי לעצמי את הראש, האם הם חשבו שאני אחד הצאצאים
הרחוקים של יהודית הכוהנת או שמא סתם אני מתעניין בקורות
גיבורה זאת, בת כוהנים ישראליים שבעקבות  גירושם על ידי
נבוכדנאצר, הגיעו לאפריקה הצפונית וכאן                      
                                                           
               
הקימו ממלכה. מתוך בליל הקריאות בלט רק שם אחד: 'מוראביט!
מוראביט!' כנראה היה זה מנהיגם, שלו קראו. כשהכרתי אותם יותר
טוב, נודע לי, שהטוארגים  מחולקים ל'קאסטות', כגון   פשוטים
(רועים), אצילים (לוחמים) וכוהנים (מוראביטים), שליוו את
הלוחמים לכל מקום. בעקבות הקריאות הבהולות הופיע ה'מוראביט'.
אף הוא גבוה ורק רזה יותר. ראשו היה כולו מכוסה וכאשר דיבר יצא
קולו יותר עמוק ויותר עמום. הסימן היחידי, שציין את מעמדו הרם
היה צמיד זהב  על מצחו, המורכב משני נחשים המתרוממים, כדוגמת
אלה שנשאו הפרעונים המצריים. הוא ניגש ישר אלי. עיניו השחורות
שלו חדרו לתוכי וחקרו אותי מבלי לדבר. הרמתי את ימני ותוך
ביטחון, שכוהן זה ידע בוודאי גם ערבית, נוסף על שפת עמו,
קראתי:
"דח'ילכ!" ( השבעתיך! בי אדוני!), כלומר: אני ברשותך ומבקש
הגנה!
לשמחתי ענה לי בקולו העמוק: "דח'ל!" ( הכנס! הבא אל תוך! ברוך
הבא!)
ושוב השאלות החשובות:" מוסלים? מסיחי? -לא! יאהודי? -יאהודי!"
לתדהמתי הוא לא ניהל שיחות סביב לנושא העיקרי, כמו שמקובל אצל
הסוחרים הערבים ובכלל סוחרים בכל העולם, אלא ניגש ישר אל
הנושא:
"שמעתי, שקראת בשם, שאצלנו מקודש, אך הם לא הבינו מה לך לשם
הזה?"
"נכון! אני מחפש כאן את צאצאי דהיה אל כהינא ובכל מקום, שאני
בא, אני אוסף פרטים נוספים על אישה נפלאה זו."
אין זאת, כי הגורל השולט אף  בשמים עצר אותך , כשהתקרבנו ולא
ברחת. לא פחדת?"
"למה שאברח? כל מה שצברתי במשך נדודי נמצא בראשי ולא בכיסי
הקרוע ואיש, אם לא ארצה לא יוכל להוציא את זה מראשי, אף אם
יכרות אותו."
"דבריך נבונים. לו נולדת אצלנו, יכולת להגיע לדרגת  'מוראביט'.
הידעת, למה הגורל  מנע ממך לברוח, כמו חבריך ? כי הוא, הגדול
מכולם, קבע, שעליך להיפגש עם השרידים של הצנהאג'ה, הנוודים,
כמוך, שהקימו במאה ה- 11 ממלכת מוראביטים, שכמו כל ממלכות
באפריקה הצטרפה לצבאו הכביר של  דהיה אל כהינא, שארגנה את כל
עמי אפריקה  למלחמה נגד הפולש המוסלמי. אם תועיל להיות אורחנו,
בחפץ לב אתפנה, כדי להוסיף לך על מה שידוע לך על גיבורה זאת,
שאמנם הייתה  בת למשפחת כהנים יהודים, אבל בהתנהגותה והופעתה
הייתה ברברית אמיתית!"
" אני מודה לך מקרב לבי על הזמנתך ובחפץ לב  אצטרף אליכם, אך
חוששני, שאינני רוכב  אמיץ על גמלים, הרגילים לדהור , כמוכם
ואינני רוצה, שתיעצרו  בגללי."
"אין בעיה" (על אף  פניו המכוסים היטב, נדמה היה לי  שראיתי
אותו מחייך)," אני אדאג, שתהיה טוארג אמיתי!"
הוא הסביר משהו לאחד הלוחמים  וזה ניגש אלי  עם צעיף לבן,
השליך אותו על ראשי, המוגן  רק  מפני השמש הלוהט בכיפה
הצבעונית. אחר כך כיסה את כל פני, מלבד עיני וקשר  בצורה
אומנותית את כל הכיסוי. מיד אחר כך הוליך אותי אל אחד הגמלים
היושבים וסימן לי לעלות עליו. עכשיו, חשבתי, אם הגמל יחליט
לצעוד בקצב חבריו, אפול ואבייש את כל  חוקרי דהיה אל כהינה,
אשר הייתה רוכבת מעולה. אי לכך לא לקחתי בחשבון את המוראביט,
שכל הזמן עקב אחרי הטיפול בי והוסיף הערות. אין זאת, כי לפי
הוראתו המפורשת, נקשרו רגלי סביב לגבו של הגמל, עד  שהיו
צמודות היטב והפכו אותי לחלק של הבהמה, אך מנעו ממני ליפול
ממנה:
"אל תרפה מצווארו של הגמל, חבק אותו וסמוך על הגורל, שאחרי כמה
שעות יהפוך אותך לרוכב, שידע להתמזג עם תנועות הגמל", הסביר לי
המוראביט, "ולהתראות    באחד מנאות מדבר!"
הוא עלה על גמלו, הרים את ידו ומיד פתחו הרוכבים בדהירה
ובעקבותיהם גם גמלי. הוא העלה אותי והוריד, נגד רצוני, עד שכדי
למנוע ממנו  הרמת גופי, כשמתחשק לו, התרוממתי, כדין רוכבי
סוסים   בשעת המירוצים וכך בלמתי  זמן מה את מכותיו. עברה שעה,
שעתיים וראה זה פלא, גופי התאים עצמו לחלוטין להליכתו המוזרה.
אין זאת, כי גמלי לא היה משובח ביותר ואף לא השתתף במירוצים,
כי  הלוחמים, כמעט שנעלמו מעיני והגמל שלי התקדם פשוט בעקבות,
שהשאירו חבריו בתוך החול. הכיסוי הלבן אמנם הגן מפני להט השמש,
אך החול, שכיסה את חלקו החיצוני, הגביר את צימאוני. לשתות! רק
עתה הבנתי, שבמשך כל הזמן לא טעמתי אף טיפת מים ולא הצטיידתי
במימייה. לו הייתי  בקרבת הרוכבים, לא הייתי מתבייש לבקש מהם
לכבד אותי בקצת מים. אחרי הכל  הייתי

אורח שלהם ועדיין לא התרגלתי לצום, כמו גמל או בן מדבר. רק
מחשבה זאת צצה במוחי והנה קרה נס. לפתע צץ, כמו מתוך חולות
המדבר רוכב אחד, שהתקרב אלי במהירות וקרא לעבר הגמל:" מויה!"
(מים).וכמו שהופיע- נעלם. כאשר שמע גמלי את מילת קסם זאת, הפך
בין רגע לגמל מעופף. רגליו לא נגעו בכלל בחולות המדבר. גופו לא
התרומם ולא ירד. הוא הפך בין רגע לחץ ישר, שעף בכיוון, שחבריו
עפו. לא עבר זמן רב ולפנינו נתגלו  מטעי  דקלים וסביבם מדרגות
חול, שהותקנו למניעת כיסוי העצים על ידי החול.  בין העצים צצה
בריכת פלא וסביבה ראשים של גמלים ואנשים, השואבים לקרבם מה
שיותר  מתרופת פלא, שאף אלפי שנים, לא הצליחו להשמיד אותה. גמל
שלי לא ביקש סליחה, אלא  הזיז פשוט את ראשי חבריו והשקיע בתוך
המים את פיו  הגדול. אינני יודע, איך התרתי במהירות כזאת את
הקשרים סביב לרגלי , קרבתי את ראשי קרוב לראשו של גמלי, הטבלתי
אותו יחד עם הצעיף המכסה אותו ומיד אחר כך פתחתי בשאיבת מים
לתוך בטני. כאשר תמה חינגת השתייה, התיישבו הלוחמים בעיגול.
מתוך אחד השקים הוצאו פיתות גדולות, נתחי גבינת צאן  וערמת
תמרים. איש איש ניגש אל הערמה, כשצלחת קטנה בידו והאחראי  הניח
בה את  חלקו. לפי סימן בלתי נראה הוגשה אף לי צלחת  מלאה מזון
טעים. תם האוכל ושוב הרים המנהיג את ידו. מיד השתתקו השיחות
הקולניות וכל המבטים הופנו אל  המוראביט.
"אחים", פתח , "לכבוד האורח שלנו, שמרצונו הצטרף אלינו, כדי
ללמוד יותר על  אחותנו הקדומה, השומרת עד היום על  רוח האומץ,
המפעמת את שבטנו, נקדיש את המנוחה לדהיה אל כהינא הגדולה.
מיקוול ועטר, לאחר  ששטפתם את גרונכם  במים זכים והטנבור
והחליל בטח נמצאים בהישג ידכם, שמא תשמיעו לנו בקולכם, כי ערב
את השיר שתמיד נאהב  על אחותנו הדגולה".
כאילו חיכו להזמנה, החל מיד אחד מהם לתופף על הטנבור .
בעקבותיו הצטרף חליל רועים בכייני ורעשני ולפתע פתחו שניהם
בקול  אחיד בשירה עליזה, כשהקהל  חוזר בקול רם ועליז על שם
גיבורת השיר. לצערי הספקתי לרשום רק את הפזמון החוזר, המתאר את
תכונות גיבורת השיר והוא בערך כך:
"בת המדבר, בריאה וחזקה
רוכבת מצוינת,  כנדבקה לסוס
קולעת אל המטרה מבלי להחטיא
וכן יפת  תואר הייתה להפליא
ולכן כל זקני  השבטים, בלי היסוס
בחרו בה למלכתם,
למלכת כל בני אדם
החיים באפריקה הגדולה,
דהיה אל כהינה".
"דהיה אל כהינא!" קראו בהתלהבות כל הלוחמים, כאילו המלכה ניצבה
עתה לפניהם בכל הדרה.
"הנה שמעת אחד  השירים הרבים, הנפוצים ברחבי המדבר. שמא גם לך
ידוע שיר, שזקני השבט  אולי שכחו להעביר אותו עלינו , אך הוא
הגיע מעבר לגבולות המדבר
ועתה נמצא ברשותך."
"אמנם , מכיר אני שיר על  דהיה אל כהינא,, אך אולי הוא גם לכם
ידוע ולצערי אין לי קול כה ערב, כמו לזמרי השבט", עניתי תוך
היסוס ניכר.
"על אדם תמיד לנסות ולא להיכנע", עודד אותי המנהיג, "ואם זקוק
אתה לליווי, בטוחני, שעטר, בעל שמיעה, ששומע נחש זוחל ממרחק
מאה מטרים, ילווה אותך בטנבורו בקצב הנכון. ועתה פתח את פיך
ונשמע את שירך! באיזה שם בעצם עלי להכריז עליך, כי עד כה אף
אחרי שהכרנו איש את אחיו, לא  שאלתי, מהו שמך?"
"תקרא לי, כמו כולם בשם : ח'יאם  יאהודי! (יהודי נע ונד).
"קלעת למטרה, אחי ,ועתה הקשיבו לשירתו של אורחנו ח'יאם יאהודי,
שישמיע לנו שיר, שהוא למד מזמר אחר, הרחק ממולדתנו בחולות."
מלא חששות, איך יתקבל שירי בחבר אנשים אלה, קשים, כמו האקלים
במדבר, פתחתי בקול שקט ומלא רגש, כמו חזן בבית הכנסת, היודע,
שנוסף על הקהילה, שהתאספה בבית התפילה, יש עוד מישהו יותר
גדול, כביר, אלמוני, המקשיב עתה לתפילתו:
"אלפני  יא אלי, על מנת שאבינה,
איך אישה אלפי לוחמים הכינה,
כאשר פלשו הערבים, שרצו כל עם
ואת כל השבטים להעביר על דתם.
עד שקמה  נגדם, עד היום לא אמינה,
כוהנת יהודיה, דהיה אל כהינה
וריכזה סביבה אלפי אמיצים,
לטהר  את המדבר, לגרש הפריצים -
דהיה אל כהינה!
"דהיה אל כהינה!!" רעמו אחרי  קולות הלוחמים.
חרבות בידם ומגנים מעור,
כך התאספו סביבה לוחמי הדרור,
שבטי ברברים אמיצים, שבחולות המדבר
בזים לאריות, לחום ולסער,
כולם התרכזו בעוז וברינה
סביב לכהינה.
"דהיה אל כהינה!!"   שמעו רעמים במדבר.
שנים נלחמה בגבורה,
כי לצידה ניצבה השכינה
ואת המתקיפים לגזרים קרעה
האישה דהיה אל כהינה.
"האישה דהיה אל כהינה!!"
אך  הצר, כמו דרקון עם מאה ראשים,
בלי הרף  עוד  ועוד הזרים
לוחמים חדשים
,ונפצעה המלכה פצעים אנושיים
ונשאוה עבדיה למצודה שבצע ההר
וישבו לנוח על יד הבאר."
הפעם לא נשמעו קריאות התלהבות וכל הקהל, שידע  היטב את המשך
האירוע, עקב אחרי תוך דריכות, כאילו עלי הוטל  לקבוע, מה יהיה
הצעד הבא של המלכה הפצועה. ואני המשכתי:
"וכאשר המלכה הפצועה הבחינה
במנצחים המתקרבים אליה מהר
להתעלל בה, בטרם הרגו,
קמה בשארית כוחותיה
ותשלך עצמה לבאר.
לא נגע בה האויב
והצר את גופה לא טימא,
היא נחה בארץ דממה
ועד היום  החול במדבר
קינת גבורה עוד שר
על דהיה אל כהינה."
"דהיה אל כהינה!!" יללו בעצב לוחמי המדבר הקשוחים. אחד הלוחמים
לא התאפק וקרא בהתלהבות: "כיפק!" ומיד ענו לו אחרים :"ח'יאם
יאהודי! ח'יאם יהודי!" הרמת יד ונשמע קולו של המנהיג:
"אחי! תסכימו אתי, שעד כה לא נשמע  בקרב עמנו האציל והאמיץ שיר
כה נפלא, שזה עתה שמענו. אל לנו  לשכוח אותו והריני  מצווה על
טיטו סילבה,  הבקי בכל לשונות העולם ושאחד מאבות אבותיו העתיק
את מגילות ,שכתב לוחם רומאי ידוע ואולי אפילו, כפי שהאגדה
מספרת היה  אחד הסופרים בימי הפרעונים הקדומים, ייגש  מיד אל
אחינו ח'יאם יאהודי ויתרגם  בעזרתו  את  השיר  ל'תמאשק'  שלנו
ואחרי זה ילבש אותו לפי הקצב בחרוזים, על מנת כל ילד במחנה
שלנו ידע לשיר אותו. ואת הזמירים, שבקרבנו מצווה אני לזכור
היטב את המנגינה, כדי שאחרי מאות שנים יהפוך  השיר להימנון
שלנו, כמו לכל עם אחר."
מה אוסיף עוד ומה אומר - הייתי מאושר. רכבנו  עוד יום אחד ואף
המשכנו בלילה לאור הכוכבים. המדבר היה שקט  ואף אני התרגלתי
לאט לאט לתנועות גמלי, שכאילו ידע מיהו רוכבו השתדל לצמצם מה
שיותר את תנועתו הגלית. עם אור הבוקר השתנה לפתע  הנוף. במקום
חולות וגבישי אבן גיר , הנוצצים והמסנוורים בקרני השמש , נתגלו
משטחי אבן שחורה חלקה, אך גם ערמות אבן מחוררת ,המזכירה ספוג
מאובן. לא היה כל ספק, שאנו רוכבים בסביבה, בה פעם התפרצו
עשרות הרי געש וירקו על אדמה הפורייה  לבה רותחת, שהפכה במשך
הזמן לאבן. אי שם לפנינו  באופק התנשא הר שחור וגבוה.
" הנה האחגר!" נשמע קולו של ידידי ה המוראביט., "כאן אנו חונים
ומכאן נפרדות דרכנו. אתה נשאר בתוניסיה ואילו אנו ממשיכים
למערב השמש לאלג'יריה. אם חשקה נפשך במים , תרכב כל הזמן
צפון-מערבה. שם תמצא תמיד נהרות ואם תצפין לגמרי, תגיע לאזור,
בו מרוכזים רוב התושבים, רובם ערבים  וחלקם ברברים. חבל, אחי,
שאתה אינך יכול לחיות בינינו, כי רק ברברי, בן שבט שלנו רשאי
לחיות במחנה שלנו. יכולת להנעים לנו את שעות הפנאי  ומנוחה
מקרבות ואף הובלת שיירות מהמדבר לים ומהים למדבר בשיריך, שאתה
מקבץ בכל מקום."
"אכן לכבוד לי הצהרתך להיות חבר  השבט   האמיץ והאציל שלכם, אך
הגורל הקובע הכל, מחליט כבר  מן היום , בו נולדתי, כי עלי
להיות נע ונד ממקום למקום, בלי רכוש ובלי בית, כמו כל נוודי
העולם. אתם  שרידי הצנהאג'ה, הנודדים בלי הרף בחולות המדבר,
שפעם במאה  ה- 11  הקמתם את ממלכת מוראביטים, קרובים לי מכל
בני אדם, כי כמוכם גם לעמי הייתה פעם ממלכה מפוארת ועתה  ממריץ
אותי הגורל לנדוד בלי הרף ממקום למקום, להיות חלק של כל העולם
וללמוד מכל איש, שאפגוש אותו בדרך. אף  בבוא היום, בו אולי
המלאכים ייקחו  אותי לגן עדן, בטוחני, שלא אשב שם ואנוח על
איזה ענן, אך אנדוד מכוכב לכוכב ,שמא גם שם אמצא נודדים כמוני,
שרצו לדעת  מה יש  שם באין סוף השמים."
עתה הייתי בטוח, שהמוראביט הרציני והנושא על כתפיו את  גורלו
של שבט גדול, על אף  כיסוי פניו, מחייך משועשע:
" רד מהשמים, אחי ותתרכז בנעשה עלי  האדמה. יודע אני, שהדבר
הראשון שתעשה בבואך לתוניס, תחפש את אחיך ממוצא  שלך. כאן  עלי
להזהיר אותך. בני עמך או בני דתך, שתפגוש בעיר, הם לצערי הרב
שונים ממך, מאוד שונים. ראה, כי הזהרתיך. כמו פעם, כשסירבו    
להלחם תחת פיקודה של  הגיבורה שלנו נגד הערבים ואף קיללו את
המלכה , כי היא השיאה את בנותיהן ללוחמים אמיצים וציוותה לחטוף
את בניהם, שאף הם  יהיו לוחמים נגד הערבים הפולשים. להם לא היה
בכלל איכפת, מי ימשול באפריקה ואף לא חששו, שהערבים יכריחו
אותם לקבל את דתם. כמו אז אף היום הם שולטים בכל מסחר. אמנם
יבוא הסחורות נעשה באוניות המדינה, אך הן מופעלות בידי
היהודים, על בסיס שותפות או כמנהלי עסקים. כ- 20 משפחות שולטות
בענף הזה והן מקפידות להתחתן בינם ובין עצמם או  עם משפחות
רמות מארצות שונות. בכל אופן, אם  לא תמצא שם  בית, בו תוכל
ללון בהיותך בטוניסיה, תיגש ל"חאן יוסוף", שבכניסה לעיר ותומר
לבעל החאן, שעטים המוראביט  ציווה עליו לשריין לך חדר הכי נוח
ב'חאן' שלו, כל עוד שתצטרך והוא כבר יתחשבן אתו, כשיבוא עם
אחיו לטוניס. כן מסור לו את הגמל שלך, שלא תצטרך אותו עוד
ותגיד לו, שאני ביקשתי שיטפל בו יפה, עד שאקח אותו. בטוחני
שהגמל שלך יתגעגע אליך "(שוב חיוך).
"הייתי מעדיף, שבמקום הגמל בני אדם יתגעגעו אלי". הערתי.
"טעות בידך, אחי, כאשר אתה במדבר ונשקפת לך סכנה, אדם לא יוכל
לעזור לך ואילו הגמל יוכל להעביר אותך למקום בטוח. ועתה עלינו
לסיים. עוד מעט נצא לדרך",
"סלם  עליכ, מנהיג השבט האמיץ והקרוב לי מכל בני אדם."
" ועליכ סלם, ח'אים יאהודי האמיץ, כמו בני שבטי. תמיד אזכור
אותך ואת שירך ישירו עוד בקרב שבטי שנים רבות ויפרסמו את שמך.
ישמור עליך תמיד הגורל!"
עוד בטרם התרוממו לפני הבתים הראשונים, צץ ה'חאן'.  כתובת
גדולה הכריזה: "חאן יוסוף. נוחו בצלו!" נכנסתי לחאן ונפרדתי
מגמלי וכן מסרתי ליוסוף את הוראות המוראביט בדבר חדר נוח. לכל
צרה שתבוא. בעל ה'חאן' קיבל את הזמנתי, כאילו מדובר בהזמנת
חדרי פאר על ידי בן מלך. תוך חיפושים אחרי שכונה יהודית, כמו
זאת שבמרוקו, נתגלה לפני בית כנסת מפואר,  ששער שלו וכל
החלונות הגבוהים היו מקושטים בזכוכית צבעונית. מגן דוד גדול
המתנוסס מעל הכניסה והאותיות בעברית "בית יעקב", פיתו אותי
להיכנס ולהודות לקדוש ברוך הוא  בעד הנסים והנפלאות, שעשה עמי
בים ובמדבר. ניגשתי לשער ולחצתי על הידית, אך בטרם פתחתי אותו,
הופיע כמו מתחת לאדמה, שמש חסון, לא חלשלוש, כמו כל שמשים,
לבוש בגדי שרד. בהשוואה לשמשים בכל העולם, נראה ההוא כמו גנרל
ורק חסרו לו אותות הצטיינות:
"כן?" מלה קצרה זאת שימשה במקום עשרות מילים: "מה רצונך כאן?",
"האם אינך טועה לגבי המקום?"
הבינותי מיד, שהלבוש שעדיין נשאתי, אף כי גיליתי את פני, הטעה
אותו ולכן מיהרתי להסביר לו:" אני יהודי כמוך. זה עתה באתי
מהמדבר" פלטתי.
"אני מבין, אך מה רצונך כאן? כאן לא תקבל  נדבה מאף אחד ולא
תוכל בבוא הלילה ללכלך את הספסל שלפני ארון הקודש. זה פשוט  לא
מקום בשבילך".
"אינני מקבץ נדבות. אתה טועה ידידי.."
"אני לא ידידך ולא קרוב שלך!" הגיב השמש בחריפות.
"בסדר. באתי לכאן פשוט להתפלל. הרי  זה בית אל או שמא אני
טועה?"
"אמנם זה בית אל, אך הוא הוקם באופן מיוחד אך ורק בשביל
'החברים. לדיוק יתר
תשעה עשר חברים, כי אחד מהם לצערנו הרב  נפטר רק לפני חצי
שנה."
"ולא יותר? האם זהו בית כנסת של איזו כת מיוחדת?"
"לאו  דווקא כת, אך   למען האמת  מותר לך  לחשוב, שאלה
שמתכנסים כאן, שייכים  למעמד מיוחד, הייתי אומר מעמד רם, אציל
והמכובד בכל  טוניסיה. זאת הסיבה, שלא תמיד אפילו יש להם עשרה
למניין, וכי הם תמיד עסוקים ותמיד בדרכים."
"גם אני תמיד בדרכים." קראתי.
"גם אתה. הם וגם אתה. רואה  אני שלצערי הרב אני מדבר עם חרש
ואולי גם  פתי, שלא הבין את הסברי. בקיצור, חבל על זמנך, לא
תוכל להיכנס לכאן. זהו!"
"האם אתה תקבע, באיזה מקום ומתי אוכל להתייחד עם קדוש ברוך
הוא?" צעקתי בזעם.
"לדידי, יכול אתה להתייחד עם קדוש ברוך הוא בנאות המדבר בצל
דקל או אפילו בצל גמלך, אבל כאן אני הוא האחראי וממונה על הסדר
והניקיון ב"בית יעקב". הבינות ?" צעק אף הוא ובקול יותר רם.
אין זאת, כי השמש חשש במקצת מפני  פרא אדם, שצץ זה עתה מתוך
המדבר ורצה על ידי צעקותיו להזעיק עזרה. עובדה, כי צעקות שלנו
נשמעו על ידי הנוכחים בפנים, כי מיד הופיע גבר, מלובש בבגדים
הדורים, לפי אופנת אצילים ספרדיים:
"מה הצעקות פה ? מי האיש הזה ? מה רצונו?"
"הוא טוען, שהוא יהודי והוא רוצה להתפלל דווקא כאן!"  ענה לו
השמש בלעג.
"כך הוא אומר..טוב, באופן יוצא מן הכלל תכניס אותו הפעם. ממילא
חסר לנו העשירי למניין, אם אמנם הוא יהודי."
"ככה הוא אומר", חזר בלעג השמש.
"בוא. היודע אתה להתפלל מהסידור. כלומר יודע אתה את האותיות של
לשון קודש?"
"בוודאי! רק דבר אחד אבקש ממך בהיותי במדבר איבדתי את הכיפה
היפה שלי ועתה אם אסיר את הצעיף הזה, יהיה ראשי גלוי. שמא אולי
נמצאות בבית הכנסת כמה כיפות ואוכל לקבל אחת?"
"כמה כיפות", חייך האיש. כאן לכל אחד יש כיפה שלו ואפילו אחרי
מותו מניחים את הכיפה שלו על הכיסא , שעליו ישב.  יצחק, מה
דעתך על הכיפה של אדון פריינטה, המונחת על כיסאו? החושב אתה
שאדון פריינטה, הנמצא עתה בשמים יכעס עלינו. אחרי הכל הרי זאת
מצווה."
"אינני יודע. אם אדוני יצווה עלי, אקח את הכיפה ואמסור אותה
לאיש הזה.."
"לא תיתן לו ורק תשאיל לזמן התפילה ואחרי זה תצטרך לכבס אותה
היטב, לגהץ ולהחזיר אותה למקומה."
" האם אי אפשר לקבלה?" הצעתי "לי לא איכפת מי נשא אותה לפני."
"לך לא, אבל לנו איכפת. זאת היא מסורת מקודשת, אך כדי לספק את
חלומך, תיגש מיד אחרי התפילה  לחיים הזקן. יש לו דוכן לא הרחק
מבית הכנסת ותגיד לו שאדון נהראי  אמר לו למסור לך, כיפה שחשקה
נפשך ושהאדון נהראי ישלם לו בהזדמנות הבאה. בסדר?"
" תודה רבה, אדוני. האם יש לי הכבוד לדבר עם רבי נהראי, שחיבר
את הפירושים לספר איוב  ולמשלי?"
"הו, אני רואה שאתה באמת יהודי ובקי בספרי קודש. לא את
הפירושים האלה כתב סבי רבי נהראי,  הרב של תוניס. כל חייו למד
וכתב, אך לא  פירנס את משפחתו. היה זה אבי אדון נהראי, שאף הוא
למד בישיבה, שעזב את הספרים והתמסר למסחר, אחרי שידע להתקרב
לשלטונות וממנו קיבלתי אני את המשרה של היבואן הראשי, העובד
בשותפות עם הממשלה. אך חבל על הזמן. חברי מחכים לי בחוסר
סבלנות."
לא עבר זמן רב וקולי גבר על קולותיהם, כאילו הייתי חזן בבית
הכנסת הגדול בטולדו. אפילו "כבוד השמש", שאליו הגיע קולי, הציץ
בפליאה לתוך האולם, כדי לראות במו עיניו, שהאיש המסלסל את
התפילה הוא "החרש", שפגש אותו.
מיד בתום התפילה, התפזרו כולם במהירות בלי   "שלום" ובלי
"עליכם!". רק האיש  שהרשה לי להיכנס, רמז לי לגשת אליו. הוא
התיישב  על מושבו ואחרי שהתבונן בי זמן רב, הפליט:
"האם היית שבוי בידי  "האנשים הכחולים"? אני רואה, שהם רצו כבר
להעביר אותך על דתם והלבישו אותך, כמו בפורים, כדי  שתשכח מי
היית."
"טעות בידך, אדוני הנכבד. לא הייתי שבוי שלהם, אלא אורחם,
אורח, שהם התייחסו אליו בכבוד. ובנוגע לדתם, הם בעצמם לא
יודעים את הקוראן, אינם צמים בכלל ברמאדן  ואפילו אינם יודעים
את הלשון הערבית."
"נו, אם הם אינם אפילו מוסלמים, אז הם פשוט עכו"ם, שעושים כל
מה שהמכשפים שלהם אומרים להם לעשות ובנוגע ללשונם, אף בן אדם
נבון ומכבד את עצמו אינו מכיר את מה שהם קוראים לשון ושבסופו
של הדבר היא נהימה פשוטה של חיות בר."
"לפי מיטב ידיעתי, יצרו  בנהימה זאת של חיות בר שירים יפים
ורגשניים ולגבי העכו"ם הפראים העושים הכל, שהמכשפים אומרים להם
לעשות,  מוזר שאתם הנבונים והתרבותיים אינכם מהססים להשתמש
בשירותים שלהם, כדי להעביר שיירה עם סחורות יקרות במדבר.
מאלג'יריה לתוניסיה או מתוניסיה לים."
"ומה נעשה? האם  נבקש מהממשלה, שתשלח  אתנו גדוד חיילים. זה
יעלה פי כמה יותר, ממה שאנו משלמים להם. אך אל תחשוש אדוני
המשכיל, כמו שהם פרימיטיביים, יודעים הם לדרוש  סכום גדול  בעד
הליווי ונוסף לכך הם דורשים גמל אחד מתוך כל מאה גמלים, אתה
מבין אדוני, לא רק גמל מסריח ונושך, אלא גם את הסחורה, שהוא
נושא על גבו. האם זהו לא גזל?"
"אחרי הכל עבודתם קשה והתפקיד אחראי ודורש שמירה יומם ולילה",
הערתי.
"אני רואה, שהם כבר שטפו לך (חסל סדר 'אדוני!) את הראש ואמנם
אתה טוען, שאתה בן לעדה יהודית, אך לאמיתו של דבר, רואה אני
לפני "איש כחול". אני מקווה שלא נפגש עוד פעם, אתה ממש הרתחת
את דמי, עד כדי כך, שעוד מעט אצטרך לדרוש מהרופא שלי ,שיצמיד
לגופי עלוקות  צמאות לדם, שדיבוריך קילקלו אותו."
הוא עזב אותי במהירות, כשבדרך הוא ממשיך למלמל עוד הערות בגנות
המשומד, שכמעט הזמין אותו בתום התפילה לסעוד עם משרתיו במטבח.
רציתי עוד לעצור אותו ולשאול  האם הצעתו  , שאקבל על חשבונו
כיפה, עדיין  מציאותית, אך החלטתי לא למתוח את החבל.  אחרי הכל
הוא  בעל קשרים עם הממשלה וניגשתי  מבלי לפנות אליו עוד פעם
לדוכן של חיים הזקן:
"שלום אדון חיים!  נהראי אמר לי לגשת אליך, שתתן לי כיפה הכי
יפה בעולם והוא אמר, שבהזדמנות הבאה, הוא כבר ישלם לך."
" אתה מתכוון לא ד ו ן  נהראי ? היכן ראית אותו ? דיברת אתו
בבית הכנסת? והשמש הכניס אותך ? נס גדול היה כאן! להיכנס ל"בית
יעקב", לשוחח עם אדון נהראי, פנים אל פנים ועוד לקבל ממנו
כמתנה כיפה היפה ביותר בעולם. אני כולי לרשותך, אדוני. י ש לנו
מבחר גדול עם 'ציון', עם 'ירושלים' או עם מגן דוד, עליו השלום
או שמא כיפה רקומה בכל הצבעים?"
"כן. אני אקח את זאת. ולגבי התשלום.."
"אין בעיה, אדוני, אם א ד ו ן נהראי אמר לך, שהוא ישלם לי
בהזדמנות הבא, הרי הכסף הוא כבר כמו בכיסי עם ריבית. להתראות
אדוני, תודה אדוני, לא כל יום  בא לסביבה זאת אדון לקנות כיפה
כה יפה."
לומר את האמת, המפגש עם יה  ודי תוניס הנבחרים והשליטים בכל
המסחר, אחרי  חולות המדבר הצחים, עייף אותי ושמתי מיד את פעמי
ל"חאן יוסוף", כדי לנוח בחדר  נקי ומאוורר ואחרי מנוחה לסעוד
את לבי. כפי שהבינותי אחר כך, ניהל  יוסוף קשרים הדוקים עם "
העם הכחול" ובפרט עם המוראביט שלו, שנוסף על ספק סחורות שימש
לו גם אב רוחני בשעה קשה. זאת הסיבה, שהאיש שנשלח על ידי
המוראביט, נתקבל על ידו לא כלקוח, אלא כאורח נכבד, דרישת שלום
חיה מאחיו במדבר.
בשיחות שניהלתי למחרת עם  כמה בני עדה, למדתי שכעשרים המשפחות,
שהצטיינו במסחר הוציאו אמנם מתוכן בוגרי ישיבות, "גדולי  התורה
והחוכמה", שניהלו  קשרי המכתבים עם גאוני בבל, אך איש מהם לא
התפרסם, כגאון בדורו , שמסוגל היה להעניק לתלמידיו מאורו ולכן
החלטתי על אף צימאוני לתורה, לא לשאוב מאותה הבאר. כעבור
יומיים עזבתי את העיר ושמתי את פעמי לאי ג'רבה. אכן כאן חיכתה
לי הפתעה נעימה. בחארה כבירה שבאי  מצאתי  חברת אנשים בשם "דבר
עברית". ב מרכז הישוב מצאתי בית ספר אף הוא בשם "דבר עברית"
ומה הופתעתי, כשהמורים והתלמידים  הקטנים והגדולים (בלי הבדל
גיל!) פנו אלי בשפת  ירמיהו , ישעיהו, עמוס, בקיצור בלשון חיה
ותוססת, שבה דיברו פעם אבות  אבותינו  ביהודה ובישראל. עברתי
לפי בקשת המורה בין הספסלים והצצתי לתוך המחברות של התלמידים
ואורו עיני למראה שיעורי חשבון, גיאוגרפיה ועוד מדעים, מלבד
התנ"ך והכל בלשון עברית. אכן רק בשביל לשוחח עם בני צאן אלה,
כדאי היה  לסבול בים ובחום של צחרה. המורה הסביר לי, שכל
הילדים על הוריהם חולמים על היום, בו  יעלו לארץ אבותיהם  ושם
יתחילו את חייהם מחדש."
כאן נשמעה אנחה עמוקה, שיצאה מפיו של רבי יהודה הלוי:
"הוי, לו ידעת, כמה אני מקנא בך, על שראית את כל הדברים
הנפלאים ובפרט, כשסיפרת לנו על ישוב, בו לא מתעמקים בספרי
קודש, כמו כאן, אלא פשוט מדברים בשפת אבותינו לפני אלפי שנים
ואף רוצים לעלות  לארץ, שזנחו אותה ולחיות בה מחדש. לא אוכל
לבטא, מה חשקה נפשי לצאת אף אני בדרכי העולם, לראות את כל
הפלאים ומעל הכל, הייתי נותן את חיי ואת כל  הפרסום , עקב
החרוזים שאני חורז, לו יכולתי פעם בחיים להשתטח על אדמת ישראל
הקדושה, אף אם אצטרך שם להחזיר את נפשי לזה שמסר לי אותה."
"אכן לכבוד יהיה לי, רבי, לראות בך חבר בצוות הצועד בדרכי
העולם. בלי כל ספק יהיה לשנינו מה להסביר ולהעיר על מה שראינו
או מה ששמענו, אך לפי שעה, מתחנן אני לפניך רבי, אל נא  תבטל
את הבטחתך ללמד אותי תורה, שהיא מעל  הכל והיא נבראה על ידי
הקדוש ברוך הוא,  זמן רב בטרם הבטיח להם לתת את ארץ
זבת  חלב ודבש. כל דבר בזמנו. עוד שנים לפניך. הריני מבטיח לך[
שבבוא הזמן אשמש לך  מדריך בדרכי העולם, שהם נהירות לי, כמו
כל פסוקים בתורה, שבתוכם  אטעה, כמו עיוור בלילה."
"יהודה!" קראה בבהלה גברת גרסיה, " ומה נעשה אנחנו נשים
מסכנות, אם תצא עם האורח שלך  לעולם ותעזוב, כמו נווד זה את
ביתך. ומה  יהיה עם פרלה, שאמרת שבבוא הזמן.."
"ניחא,  גרסיה, את צודקת. הכל יבוא בבוא הזמן. סתם נאנחתי, כמו
שיכור למראה בקבוק יין הניצב לפניו, אך  אסור לו לפתוח אותו
ואפילו להריח את ריחו. נשכח כולנו, מה שאמרתי, חלומות וסתם
חזיונות של משורר."
                                         

המשך האגדה בפרק התגלות התלמיד הנווד