"את יודעת מה שמתי לב?" אמר לי יובל בעודנו יושבים בדשא. היה
זה אותו יום חמישי, שלא יכולתי לתאר לעצמי שיהפוך לאחד הימים
הנוראיים בחיי. "נו, מה?" עניתי לו בחוסר עניין ובישנוניות
המאפיינת צעירים בימים קיציים של לקראת-סוף-השבוע... "שמתי
לב", התחיל יובל באווירה דרמטית... כל כך אהבתי אותו באותו
רגע. את הדרמטיות הזאת בקולו הצרוד, את היכולת שלו להצחיק
אותי, את השליטה המוחלטת שלו בי (בכולם, אבל לא נראה שלאף אחד
הייתה התנגדות להיות שפוט שלו.... הוא היה כל כך טוב בלהיות
אליל) ובעיקר את הצורה שגופייתו הלבנה הבליטה את עורו השזוף
וגופו החסון... מאז ומתמיד נהניתי להסתכל עליו.
צחקקתי.
"מה את צוחקת?" חייך יובל.
"לא, סתם...אתה נורא דרמטי היום..."
"בטח, אני יודע שאת אוהבת את זה."
לא היה לו שמץ של ספק באהבתי אליו.
"טוב, תמשיך", אמרתי בסקרנות, עדיין מצחקקת.
"תודה", יובל חזר להבעתו הרצינית ביותר והמשיך "את הרי יודעת
שאני קורא מושבע של הסיפורים שלך..." חייכתי שוב. יובל תמיד
נהנה לקרוא סיפורים שכתבתי. כבר מאז כיתה ז', כשרק התחלתי
לכתוב, קצת חסרת ביטחון וכישרון... יובל נתן לי תמיד פידבק
חיובי ועודד אותי להמשיך. בעצם אלמלא יובל אולי לא הייתי
ממשיכה לכתוב בכלל. "...ואנחנו הרי חברים טובים", הוא המשיך,
"ואת יודעת שאני רוצה רק בטובתך... אז פשוט תהיתי- ואני מקווה
שתוכלי לענות לי..." בשלב הזה התחלתי להילחץ קצת אבל ניסיתי
להרגיע את עצמי.... יובל תמיד כזה- עם הדרמטיות שלו- עושה לי
הצגות. "רציתי לשאול אותך", הוא לקח נשימה עמוקה וניגב טיפות
זיעה קטנות שהצטברו על מצחו החלק, שהוקף קווי מתאר של שיער
שנראו משורטטים היטב בידי אמן... כמו כל שאר גופו. יובל היה
יפה כמו פסל יווני... "למה כל הסיפורים שלך הם על בנות?..."
מחשבותיי נקטעו, החיוך שלי נמחק במהירות וליבי החסיר פעימה.
"סליחה???" אמרתי. בקול קצת רם מדיי- כך הבנתי כעבור זמן מה
כשקלטתי את עיניהם של כל שורצי הדשא נעוצות בי בזלזול שלא היה
זר לי כל כך (תמיד נחשבתי לחריגה במקצת).
"מצטער, אבל פשוט הייתי חייב לשאול אותך..." הוא חייך חיוך
מתנצל וחשב שבכך ימיס אותי. כל כך שנאתי אותו באותו רגע. את
הדרמטיות הזאת בקולו הצרוד, את היכולת שלו להצחיק אותי, את
השליטה המוחלטת שלו בי ובעיקר את העובדה ש-אחרי הכל-הוא בן.
וזה היה חיסרון גדול.
בנות נוטות לשנוא בנים לפעמים. בגלל שהם פגעו בהן, בגלל שהם כל
כך חסרי רגש, בגלל שהם חושבים רק על דבר אחד או סתם בגלל הריח
שלהם. אני שנאתי בנים בגלל כל הסיבות האלה, אבל בעיקר בגלל
סיבה אחת עיקרית. לסיבה הזאת אפשר לקרוא (בין השאר) טל.
את טל ראיתי לראשונה בתחילת כיתה י'. באותו רגע ידעתי שאני
מאוהבת. היו לי כל הסיבות להיות מאוהבת.
הרי מדובר פה ביצור מושלם, חסר כל פגם ויפהפה.
בהתחלה הייתי קצת מופתעת מעצמי- טל...איך לומר- לא הטיפוס שלי.
כך לפחות חשבתי בהתחלה, אבל לאחר זמן מה התרגלתי לרעיון.
ראיתי את טל כל יום- בין אם חיפשתי או לא חיפשתי, והמבט הזה-
אפילו אם רק פעם ביום- חימם את ליבי ורומם את רוחי למשך כל
אותו שבוע. הייתי מאוהבת, פשוט ידעתי את זה.
הרגשתי שיש לי סיכוי. קלטתי מבטים, התנהגות... אני שמה לב
לדברים כאלה.
בהתחלה הפחיד אותי הרעיון שיכול להיות משהו ביני לבין טל, אף
פעם לא חשבתי על קשר מסוג כזה, ואפילו שכבר שמעתי על שילובים
מוזרים שכאלה- אף פעם לא חשבתי שאני אגיע למצב של קשר כזה...
הרי אחרי הכל- טל היא בת.
קמתי במהירות ממקום מושבי על הדשא, הכעס התעצם ופעם במוחי בכל
הכוח- מאיים לפוצץ את ראשי לאלפי חתיכות בשר קטנות ומדממות.
"מה אתה אומר בזה בעצם?" צעקתי על יובל, שישב המום על הדשא,
כפוף במקצת- בבירור מצטער ששאל בכלל- והעיקר: מכוער. מכוער
אפילו יותר מהרגיל.
"אני לא מנסה לומר בזה כלום... בסך הכל שאלתי..."
"לא שואלים סתם, בטוח הייתה סיבה"
"את רומזת שצריכה להיות סיבה?". זה לא היה יובל ששאל, זאת
הייתה נעה.
נעה. שמוקית קטנה במלוא מובן הביטוי. מסתבר שהיא הקשיבה לכל
מהלך השיחה שלנו, וזה לא הפתיע אותי בכלל. הייתי רגילה כבר
לתכסיסים המלוכלכים והמתוחכמים שלה.
זה התחיל בסוף ד', הפעולה האחרונה שלנו בצופים. כל כך התרגשתי.
לבשתי חאקי חגיגי ואפילו חפפתי. ונעה באה, בשיא הטבעיות- ומשכה
לי בצמה. מ ש כ ה   ל י   ב צ מ ה  !!!   אני לא יכולה לתאר
אפילו את תחושת ההשפלה העמוקה שתקפה אותי אז.
מאז סבלתי הצקות חוזרות ונשנות מצידה של נעה. בכל פעם תכסיס
חדש ומחוכם.
פעם נעלמה לי נעל. לא נעל מיוחדת. פשוט נעל ספורט פשוטה
ומסריחה. נחשו מה? נעה לקחה אותה! ולמה? "לא יודעת, התחשק לי
לקחת אותה הביתה"... עד היום היא אצלה בחדר. מונחת על השידה
ליד המיטה. לא העזתי לבקש אותה בחזרה.
נעה המשיכה להתעלל בי בעוד כל מיני הצקות מסוג כזה. יכולתי
לשנוא אותה... ממש כמו ששנאתי את יובל עכשיו.
אני לא מאמינה שעד לפני 10 דקות אהבתי אותו כל כך. יובל היה
הבן היחיד שהייתי מסוגלת לשהות במחיצתו ולנהל איתו שיחה בלי
למצוא תירוץ עלוב לברוח כדי להקיא בשירותים הקרובים. בנים באמת
הסריחו.
ולא רק שסבלתי את יובל- אפילו נהניתי להסתכל עליו. מובן שלא
נמשכתי אליו- איך יכולתי?- אבל יכולתי בכנות להודות שהוא נראה
טוב (יחסית לבן).
נעה הייתה נוראית. מגעילה, שקרנית, תככנית, מרושעת,
מתוחכמת...אבל בעיקר ויותר מכל: יפהפייה.
עיניים תכולות בהירות ובוהקות, שיער חום קצוץ בתספורת נערית
שתאמה בצורה מושלמת את גופה הקטן והחטוב ופניה העדינות.
יכולתי לשנוא אותה.
בכל פעם שהעירה הערה מעליבה כלשהי, החיוך שנמרח על פניה
המושלמות כמעט וריכך את ליבי.
כמעט.
הספקתי כבר לאהוב בנות רבות מאז טל, אבל יופיה של אף אחת מהן
לא השתווה לזה של נעה.
הייתה צליל- חשפנית זולה שהייתה למעשה אהבה נכזבת, שירה- זמרת
בארים- היה זה קשר קצר ולא רציני, רעות- מלצרית שהייתה אולי
הקשר הרציני ביותר שהיה לי, ועוד אחת שפגשתי במסיבה ואת שמה
איני זוכרת...
למעשה- לא אהבתי בנות רבות כל כך מאז גיליתי את מיניותי, אבל
המוזר הוא שעד כמה שנעה שיגעה אותי- ובאמת ששיגעה, עד שהייתי
על סף טירוף חושים לפעמים- היא דווקא זו שמשכה אותי יותר
מכולן.
מוזרות הן דרכי העולם.
"מה את רוצה עכשיו?" צעקתי על נעה והרגשתי איך פניי מאדימות,
כפי שתמיד קורה לי בעת כעס, או בקרבת בנות יפות.
"שומדבר, פשוט חשבתי... אולי יש באמת סיבה לזה שכל הסיפורים
שלך על בנות..."
"תגידו לי- התחרפנתם לגמרי? אתם מנסים לשגע אותי? מאיפה השאלות
האלה?" צעקתי ביאוש ובלב מפרפר על שני האנשים היפים והשנואים
עליי ביותר.
"לא, כי אני לא יודעת מה איתך..." נעה פנתה ליובל, "אבל לי
נראה שמישהי פה מנסה להסתיר משהו..."
"יש בזה משהו..." יובל הביט בי במבט מתנצל.
"מה? אז עכשיו אתה בצד שלה???" חשבתי שאני עומדת לבכות. איך
איבדתי בשניה את כל מה שהיה לי.
"זה לא שאני בצד שלה..." יובל גמגם קלות, "פשוט
שאלתי....כחבר...זה הכל". הסטתי את מבטי ממנו ונעצתי בנעה מבט
חד ורב משמעות.
"אתה יודע מה?" אמרתי לו בספק כעס- ספק סף בכי, "תשכח מזה,
פשוט תשכח ששאלת בכלל, תשכח שחשבת על זה...למעשה- תשכח ממני!
תשכח שאי פעם הכרנו!"
הותרתי את יובל ונעה המומים וברחתי משם.
בתחילה הלכתי סהרורית, כמו בחלום- לא ממש בטוחה לאן מועדות
פניי. הדרך נראתה לי מטושטשת בגלל הדמעות שעמדו בעיני.
הגעתי לפינה שקטה ומסריחה (מאוחר יותר התברר לי שזוהי המחששה
ש-למרבה הפלא והנדירות שבדבר-הייתה שוממת), ישבתי מכורבלת
והתחלתי לבכות. לא יכולתי להאמין שאיבדתי את יובל- הידיד הטוב
והיחיד שלי, היחיד שדיברתי איתו על הכל מלבד הדבר היחיד שהוא
לא היה אמור לדעת...לא יכולתי להאמין שמעכשיו אצטרך ללמוד
לחיות בלעדיו. הוא כבר הבין, הוא עלה עליי- ומרגע שהבין את
נטיותיי כל מה שיהיה לו בראש זה סטיות מזוויעות וחולניות
בכיכובי... (לפעמים אני נדהמת כמה טוב אני מכירה בנים, למרות
הכל), הוא לעולם לא יסתכל עליי באותה צורה...
נעה לא הפתיעה אותי בהתנהגות שלה- היא הרי תמיד כזאת... אבל
יובל- ממתי הוא הפך לכזה תקיף, עקשן, כזה מגעיל???
קמתי, ניערתי פירורי סיגריות שדבקו במכנסיי ועזבתי את המחששה.
איבדתי את הידיד הכי טוב שלי. דמעות המשיכו לרדת על לחיי בזמן
שצעדתי משם. דמעות חמות ומלוחות שליוו אותי כל הדרך לשער, וכל
הדרך הביתה- במכונית שלי. לא יכולתי לחכות כבר להגיע הביתה, אל
ארוחת הצהריים החמה, אל המיטה הזוגית...
פתחתי את שער הבית. אוי, שכחתי מפתח...כמה מגושמת אפשר להיות?
דפקתי בדלת. אני מקווה שהיא עוד לא נרדמה...לא הייתי רוצה
להעיר אותה, וחוצמזה- אני חייבת לדבר איתה.
היא פתחה לי את הדלת. יפה כמו תמיד. נשקה לי ברוך. "הגעת בדיוק
בזמן", היא אמרה בחיוך מדהים, "בדיוק מילאתי לך אמבט חם...".
כל כך אהבתי אותה.
פניתי לכיוון  חדר האמבטיה, ואז הסתובבתי ופניתי אליה: "נעה?".
היא הסתובבה וחייכה "כן?". "תודה שעזרת לי עם יובל היום". לולא
ההקנטות -המרושעות כביכול- של נעה, אולי יובל היה מתחמק מלריב
איתי ולא הייתי מגלה לעולם את פרצופו האמיתי.
יום חמישי שבו איבדתי את ידידי הטוב ביותר הוא גם יום חמישי בו
גיליתי כמה נעה חשובה לי ומסוגלת לפצות אותי ולגרום לי להרגיש
טוב- לא משנה מה. אהבתי אותה יותר מתמיד. ויחד עם כל הצער שלי
על אובדן יובל, היה שמץ קטן של אופטימיות שזהר בליבי והבטיח
שיהיה טוב, כי כל עוד אני עם נעה- מובטח שאהיה מאושרת.
שמחתי על היום בו הכרתי את נעה, על היום בו היא משכה לי בצמה,
על ההקנטות וההצקות שלה ובייחוד על הסוד הקטן שלנו.
"אל דאגה חמודה", אמרה נעה- כאילו קראה את מחשבותיי, "יבוא יום
ונוכל לספר..."