הנווד המסתורי
לא הייתה משפחה בין משפחות אצולה יהודית בטולדו, שלא התכבדה
להזמין לכל הפחות פעם בחודש את המשורר הדגול רבי יהודה בן
שמואל הלוי. בתקופה זו של הפריחה הכלכלית של הקהילה היהודית,
לא חסרו סיבות לעריכת חגיגות. כן התכבדו בני הזוג שושן להזמין
את כבודו ליום הולדת החמישים הדודה אנה ובני אלפכאר לטכס
אירוסין של מרגרטה בת 17 עם בחיר לבה דון דייגו. ואילו משפחת
אבולעפיה התכבדה להזמין את כבודו לשמוע את הדרשה של בנם החביב
ביום בר-מצווה שלו. לכל אלה שהזמינו אותו היה יהודה הלוי מכין
הפתעה. הוא היה מחבר שיר הקשור באירוע ומקדיש אותו לידידיו
שהזמינו אותו. ( לצערנו בעקבות גירוש יהודי ספרד והשמדת'
המראנים', נעלמו שירים אלה, שהיוו נכס יקר לכל בני המשפחה).
לכל חגיגה היה סדר דומה, בהתאם למקובל בימים אלה. בשעת סעודה
דשנה וטעימה השמיעה התזמורת בלדות ספרדיות מהימים ההם, כשאחד
המנגנים הופך לפתע לזמר ומסלסל בקול הרואי את מילות השיר.
בתום הסעודה היו מורידים במהירות את הכלים והשולחנות התמלאו
בסלים ובתוכם בקבוקי יין שונים וביניהם גביעי גביש דקיקים,
משמיעים צליל טהור, כשל פעמוניות. במעמד זה חייבו כל האורחים
לשתות את שלוש כוסות יין המסורתיים, כשכל כוס מלווה בברכה,
המתאימה לחתן או כלת החגיגה.
יהודה הלוי היה מסתפק רק בכוס אחת, כשהוא מבטיח באופן חגיגי:
"מיד אחרי שאסיים את תפקידי, אחזיר לעצמי, מה שהחסרתי." ואמנם
הוא תמיד קיים את הבטחתו ואף מוסיף כמה כוסות לכבוד בעל הבית
ולבריאות שלו.
בתום שלוש כוסות חובה, היה בעל הבית מצלצל באחת הכוסות ומכריז
בקול חגיגי: "ועכשיו רבותיי, כשהיין הרחיב את דעתנו והשפיע
לטובה על מצב רוחנו -אני מקווה- יש לנו הכבוד להציג לפניכם -
בעצם אין איש בינינו שאינו מכיר אותו- את גאון השירה העברית,
ששיריו ידועים בכל קהילות העולם והחזנים הכשרוניים ביותר
מתחננים לפניו, שימסור להם שיר הלל לבתי כנסת שלהם. מורנו
ורבנו, רבי יהודה בן שמואל הלוי!"
אמנם לא רבים היו בקיאים ברזי הלשון העברית ובין אלה הצעירים
שבחבורה. ואילו אלה שידעו להתפלל, לא תמיד הבינו את הקשר בין
'האהובה' ובין "כנסת ישראל ורבבות ציטטות, שנלקחו בשפע מספרי
הקודש, אך כולם בלי כל ספק הוקסמו מקולו של המשורר ומקצב שיריו
שחצב בסבלנות בלילות הארוכים. יש שאחד מחברי התזמורת, שעקב
אחרי קצב שירו, החל מלווה אותו בתיפוף חרישי של הטמבור הערבי
ובעקבות הטפיפה המלווה את הקריאה , העיז אף המנגן בקתרוס לאלתר
מנגינה בסגנון ספרדי-עברי עתיק, עד שבשלב מסוים נסחף אף
המשורר אחרי המנגינה וחזר על הבית שקרא ושהפך לשיר, שנתפס על
ידי המשתתפים, כפזמון חוזר לפואמה הארוכה. וכשגמר סוף סוף
המשורר להקריא את יצירתו, שחלקיה הפכו לפזמון - לא היה גבול
למחיאות כפיים וכן לא היה גבול לשתיית היין הטעים והמתוק לחיי
רבי יהודה שלנו, גדול המשוררים.
זאת הייתה השעה, שאף יהודה הלוי נאלץ היה להחזיר לעצמו את
כוסות היין, שלא שתה לפני הקראת השיר, כדי שדעתו תהיה צלולה.
אך העבודה המאומצת בשעות היום נתנה את סימניה וכאשר התזמורת
הזמינה את הזוגות העליזים למחולות המסורתיים, שכל בן ספרד למד
אותם מילדותו, היה רב יהודה מזמין את העגלון שלו, שנתכבד ביד
רחבה במטבח ומשמח את לבו עם המבשלות והמגישות הצעירות. וכך
נשען על זרועו היה מסתנן בין הזוגות המקפצים מולו, מתרחקים
ומקיפים אותו עד שהגיע לשער הבית ועלה למרכבתו.
וכאשר נכנס לתוך ביתו היו אדי היין, שנדפו מפיו מודיעים
לאשתו, שחיכתה לו בסבלנות ולבתו, שלא ירדה לישון, עד שאביה לא
שב.
וכאשר פקח עם הבוקר את עיניו, הייה כבר מונח ליד מיטתו על
השולחן הנמוך ספל חרסינה מצוייר, מלא קפה שחור ומהביל, פיתה
חמה וצלוחית שמן, שבה הטביל את פתו. הוא היה נוטל במהירות את
ידיו, מרענן את פניו במים, שוטף היטב את גרונו וכבר פתח בתפילת
בוקר קצרה. מיד אחר כך מיהר למרכבה, שכבר חיכתה לו בחוץ וציווה
על העגלון לדהור לארמונו של המלך. בין רגע הפך המשורר המהולל
ובעל דמיון לרופא המקובל על משפחתו של המלך ואנשי החצר
הסובבים אותו. אמנם בטולדו היו רופאים רבים וביניהם יהודים,
כגון יוסף בן קמניאל הרופא, אך יהודה הלוי זכה במשרה שלו הודות
להמלצתו של דון יוסף הנשיא בן פרוציאל (סידלוס) ולא עבר זמן
רב ודון הלוי הפך למלאך הגואל והאמין של משפחת המלך ונשי אנשי
החצר, שהתלוננו בקול ילדותי לפני המטפל בהן על כאב ראש טורדני
וכאבי בטן -אחרי סעודת ערב דשנה - ונזלת שתקפה ושיעול שלא עזב
אותן בבוא החורף הקשה. במצב זה הפך פדרו העגלון לנושא ספרים
ומגילות, שבלעדיהן לא זז הרופא לשום מקום ומביא מתוך המרכבה
את הציקלון הכבד, מלא צנצנות ובקבוקונים בצבע הלבן או צהוב.
וכאשר חזר אחרי שנמסר לו בתום כל ביקור כיס עם מטבעות זהב,
חיכה כבר למרכבה המתקרבת המון מאושר של בני עמך הזקוקים
לעזרתו:
"הנה בא כבר אבו-ל-חסן החביב !" (זה היה כינוי חיבה שלו בפי
בני עדה המוסלמית).
עתה עבר לפניו זרם כביר של סובלים, פגועים, הנושאים את הכאב
יום יום בסבלנות ובהשלמה ומקווים שבתום המפגש עם הרופא שלהם,
יעבור איכשהו הכאב. אחרי הכל לא היו רופאים רבים בטולדו, כמו
בכל ספרד, שלא דרשו תשלום, שאיש מהם לא היה מסוגל לעמוד בו
וקיבל כל סכום, שהחולה הכניס לכד חרס, שניצב על השרפרף ליד דלת
היציאה.
אכן ד"ר יהודה הלוי לא היה זקוק באופן דחוף לתשלום חוליו. מלבד
המשכורת ומתנות לאות "שביעת רצון" מחצר המלך, עסק הלוי במסחר
ואנייה מיוחדת של שותפו הייתה מביאה לסוכניו גלילי משי
מובחרים וצבעוניים מסין הרחוקה.
מיד אחרי שנפרד ממנו, תוך ברכות ממושכות החולה האחרון, היה שוב
נוטל בקפידה את ידיו, מסיר את גלימתו הלבנה ונכנס בדחילו
ורחימו, כמו הכוהן הגדול לקודש הקדשים שלו, הנקרא על ידי בתו
"סאנקטואריו", האסור בכל מקרה לכניסה, מלבד "האב הגדול" -הוא
רבי יהודה הלוי.
אך לא בטרם התיישב ליד השולחן המשפחתי לסעודת הצוהריים,
שהוגשה על ידי אשתו בשעה קבועה..... זה היה התנאי היחידי
שהתנתה האישה לבעלה, שנהנה מכל חופשה יסיים את הסעודה וינוח
קצת לאיכול האוכל. לא פעם הייתה שואלת אותו בתמימות:
"הגד לי יהודה, האם ידוע לך מה אכלת היום ?"
ותמיד היה עונה לה בכנות: "אני בטוח שהארוחה הייתה טעימה
ובריאה ושהכנת אותה בהתאם להוראות שנתתי לך, כדי לבטל את השפעת
האוכל הקלוקל, שעלי לאכול אצל המארחים שלי."
כאשר התיישב ליד שולחן הכתיבה שלו ונטל את הנוצה , לא התקשה
לצרף את המשך השיר, שהתגבש כבר בשעות עבודתו ורק היה צורך
להכניס אותו למסגרת הקבועה והנוקשה, שקבע המדקדק דונש
(אדוניס) בן לוברט הלוי, כמתכונת המשקל של השירה הערבית. שם
המשחק נקרא "היתדות והתנועות". שחקן כשרוני לא היה צריך לעבור
בלי הרף על אצבעות ידיו על מנת לא לטעות במבנה השיר:
"המבנה הוא פשוט מאוד", היה מסביר תוך צניעות למעריציו הצעירים
" וכל אחד מכם יכול להיות משורר מצליח ואף לעלות עלי, אם יש
לכם סבלנות לספור בלי הרף עד שתגמרו את כתיבת השיר. אליבא
דאמת, לאחר שאני נוהג תמיד לכתוב אחרי העבודה, אני חש עייפות
ולא מסוגל תמיד להתרכז ולזכור. והרי זה כל כך פשוט," חזר,
"יסוד המשקל, שבו אנו משתמשים הוא ה'יתד', כלומר " שוא נע"
ומיד אחריו 'תנועה', כמו "יפה נוף משוש"..
בדמיונו המשיך להסביר לתלמידיו את רזי הבתים, המחולקים לשני
חלקים: 'דלת' ו'סוגר'..הוא פתח את הדלת ומה נדהם, כשעל יד
שולחן כתיבה שלטו, בכורסה שרק הוא היה יושב, מצא את אשתו,
גרסיה יושבת וראשה מורכן מעל השולחן כשיצירותיו, שהיו מסודרות
עליו, מוסטות הצידה, כדי לא להרטיב אותן בזרם הדמעות, שניגר
מעיניה.
בהלה טבעית החזירה אותו למציאות: "מה קרה, גרסיה ?" נשמע קולו
לא טבעי, "בתי ? פרלה?"
"פרלה!" זעקה גרסיה ביאוש." כן פרלה, בתך!" קראה בזעם, "האם
לא ידוע לך, שיש לך בת?"
"האם קרה לה משהו? מדוע לא קראת לי מיד, שאעזור לה. אני עסוק
עם אנשים זרים ובאותו הזמן בתי היקרה סובלת."
"היא לא סובלת מהיום. זה זמן רב!"
"זמן רב ולא אמרת לי, גרסיה ?"
"אני אמרתי לך כהר עשר פעמים, אבל כל מה שאני אומרת לך, נכנס
לאוזן זאת יוצאת דרך אחרת. לו הייתי אחת המחניפות לך והייתי
אומרת לך:" מה נפלאים שיריך וכה עמוקים", היית זוכר כל מילה ,
מעיר אותי באמצע הלילה ומבלי לשאול אותי, האם אני עייפה
ונרדמתי בשמלותי, היית מספר לי:" היודעת את מה אמרה לי גברת
גרציאני או טולדנו, אבל כשאני מדברת אתך, על בתך היחידה, שיש
לך, אתה מפסיק אותי: "אל תדאגי. הכל יסתדר בבוא הזמן, בעזרת
השם!"
"מה בעצם הבעייה?"
"כבר אמרתי לך עשרים פעם, אבל כשאני מדברת, אתה סופר את היתדות
והתנועות ומחשב איזה חרוז למצוא ל'מוקש'.
"אש..עיקש..טיפש..כובש..למצוא חרוז זאת לא בעיה, אך לבנות שיר
זאת היא עבודה רצינית וקשה."
"אם תצא פעם מביתך לא במרכבה ותביט מסביב, תלמד מה זאת עבודה
קשה. לחרוש ביום חם, כשהאדמה לוהטת וצורבת את רגליך היחפות,
זאת היא עבודה קשה, לסתת אבנים בשביל הגשר מבוקר עד ערב, כדי
להספיק את המכסה, שהוטל עליך, זאת היא עבודה קשה ולא לחבר
שירים לכבוד המזמינים אותך לסעודה."
"האם את חושבת, שאני נהנה מסעודות אלה ?אבל בלי קשרים עם
משפחות אלה, שיש להן השפעה בתוך השלטונות, לא הייתי רופא בחצר
המלך, לא הייתי יודע מה להזמין ולא למכור ומצבנו היה כמצבו של
מצמיד עלוקות לחולה."
"אני בטוחה שאתה לא כותב רק בשביל למצוא חן בעיני האצילים
האלה, אלא אתה פשוט נהנה מהכתיבה. אחרת לא היית רץ מיד אחרי
עבודה כ ה מייגעת עם דלפונים אלה, שבאים אליך מכל קצות טולדו
ישר ל'סנקטואריו', כפי שפרלה קוראת לחדר זה, בו אתה מסתגר
וצריך לעבור על ידו בשקט גמור. פרלה ממש מפחדת להתקרב לסביבת
החדר, כאילו ישב בו דרקון איום ולא אביה, שצריך לדאוג
לעתידה."
"בבוא הזמן אדאג, כמו כל אב אחראי לבתו."
"בבוא הזמן, בבוא הזמן. האם אתה לא רואה, שהזמן הגיע כבר מזמן
ויש צורך להשיא את הבת שלנו ?"
"להשיא ? את פרלה? הרי היא אפילו לא בת 16. סך הכל ילדה!"
"ילדה? לידיעתך, אדוני הנכבד, היא בד' באלול תהיה בת 16!"
"ועכשיו רק חשון וכמעט שנה. האם את רוצה לשלול מילדה שלנו את
תקופת נעוריה, לבלות, ליהנות מהחיים ?"
"לבלות? עם מי? עם ארבעה קירות שסביבה? ליהנות, לדבר? עם מי?
עם החתולה שלנו? האם לקחת אותה לו פעם לאירוע כלשהו, שהוזמנת
והצגת אותה בגאווה:" זאת בתי דונה פרלה הלוי!"
"את מי להציג? ילדה ביישנית, שאפילו מאביו מפחדת. הרי שם יאכלו
אותה. רק ישאלו אותה: בת כמה אתת ילדה חמודה? האם המורה נתנה
לך רשות לצאת בערב?"
"ילדה. ילדה. השכחת כבר בת כמה אני הייתי, כשגילית לי את אהבתך
הסוערת אלי ושכנעת את אבי, שלאהבה אין כל קשר בגיל ובת כמה
בסך הכל אני היום?"" הוי גרסיה, הרי את יודעת, שבינינו זה היה
דבר לגמרי אחר ואז באמת הגיל לא קבע."
" גם היום הגיל אינו קובע. היא יושבת ימים שלמים על יד
החלון,כמו אסירה ושותקת ובבוקר אני מוצאת את הכרית שלה ספוגה
דמעות."
"זה קורה אצל נערות צעירות, שלפעמים תוקף אותן עיצבון, מבלי
שהן בעצמן יודעות מדוע", קבע הרופא, בעל ניסיון.
"לכל דבר יש לך תשובה ופתרון ורק כשנוגע לעתידה של בתך, אתה
מתחמק."
"אינני מתחמק גרסיה, אבל אני מאמין שבבוא היום בעזרת השם יהיה
טוב."
"בבוא היום ? פרלה שלי לא תחכה למשיח! הבט, דיברתי עם דון
אנריקו, השדכן של משפחות האצולה והוא אמר לי, שיש לו מישהו
יוצא מן הכלל בשביל פרלה והוא הציע, שהוא יתקשר עם הורי הבחור
והם יזמינו אותנו ואז תראה פרלה, אם הבחור מוצא חן בעיניה או
לא."
" מה את רוצה למכור את בתי, כמו בהמה, שהורי החתן יראו אותה,
יבחנו אותה, האם היא יודעת לבשל, לסרוג, לפרוט על נבל, לרקוד
ובכלל..הוי גרסיה, שאותך בחרתי מתוך אלף נשים -איך העזת לפעול
מאחורי גבע, מבלי להתייעץ אתי קודם?"
"לא פעלתי מאחורי גבך, אדון הלוי, עובדה שסיפרתי לך הכל. שם
השדכן והבחור, שעליו סיפר שמו כנראה פרננדו, כן פרננדו
טורוני."
" מה בנו של מגדל שוורים ? מעניין, שעד עכשיו לא שמעתי שיש
לו בן. כנראה יש להם מה להסתיר ועכשיו ממהרים לחתן אותן והם
יהיו מוכנים לשלם לשדכן כמה שירצה, שרק יצליח לחתן אותו. ועוד
עם מי ? לא פחות ולא יותר, רק עם פרלה, הילדה התמימה שלי."
"מה זה עלה בדעתך? דון אנריקו אמר, שהוא משהו.."
"חבל לבזבז מרץ על חקירת המשהו הזה. לו רציתי, יכולתי בעזרת
סוכן של לגלות
מיד מה מסתתר מאחורי 'משהו' זה."
מדוע אתה פוסל אותו, מבלי לראות אותו ?"
"למה לי לראות אותו ? האם הוא זקוק לעזרתי הרפואית ?"
איך אתה מדבר על בחור, שעלול להיות חתנה של פרלה ויכנס
למשפחתנו ?"
"חתנה של פרלה ? האם שמעו אוזניך, מה שאמרת ?" חתנה, בלי ששאלת
את פפרלה, האם היא רוצה אותו, אם בכלל הוא מוצא חן בעיניה ומה
מעשיו?"
"הרי לשם זאת נלך, כדי לברר!"
"אנחנו נלך? אכן העניינים התקדמו במהירות. האם, שרוצה להתפטר
מילדה שלה, מצאה כבר חתן וכבר מדברים על קבלתו למשפחת הלוי.
לא, חביבה, כך זה לא יהיה, כל עוד אני חי."
"הלוי, אני לא מוכנה לחכות עד שבעזרת השם יהיה טוב ואני אקדם
את הטוב!"
"ככה, אז אני אקדם את העניין עוד יותר. אני מודיע לך והפעם
הזאת זהו נדר, שהאיש הראשון שיבוא לביתי, אשיא לו את פרלה!,
"לולא ידעתי, שלא שתית היום מאומה, הייתי מאמינה, שאתה פשוט
שיכור,אך אם דבריך נאמרו בדעה צלולה והוספת להכרזה נדר כה..כה
מוזר, צר לי מאוד, אך כנראה מרוב השירים שכתבת, השתבש משהו
בראשך הגאוני.,"השיחה נגמרה", פסק בקול קר הלוי, "אם ברצונך
לבכות, כדרך כל הנשים, אודה לך, אם תעשי זאת בחדרך."
אני ממילא הולכת!" צעקה גרסיה, כשדמעות מפסיקות את דבריה,
"אין צורך לגרש אותי. אני רק אתפלל לריבונו של העולם, שירפא
אותך וישנה את דעתך, כי אחרת אצא אני מדעתי!"
הזמן, בו הנווד האלמוני נקש על שער ביתו של רבי יהודה הלוי היה
בהחלט לא מתאים לביקורים. אף הטבע בעצמו כאילו הזהיר בני
בינה, מיושבים בדעתם לא לעזוב את המכסה והמקלט החם והיבש
ולצאת לרחובות העיר, שהפכה לאט לאט לאין סוף נחלים, שזרמו
במהירות אל המורדות
, בהם התפשטו לכל הצדדים. אין זאת, כי הגשם הטורדני, שקיבל
תגבורת בלי סוף מהמאגר האפור והקודר ודפק על כל גגות הבתים,
החריש את עוצמת הנקישות. מאום לא קרה. מאום לא זז ומאום לא
הופיע למשמע הנקישות החוזרות והנשנות. ורק קילוחי הגשם הקר,
שהצליפו בפני הנווד, הניצב על יד השער הפכו את כסותו
המקומטת לעיסה אחת שנדבקה לגופו הקפוא.
חוסר כל תגובה לנקישותיו בשער, לא ייאש את ההלך המוזר,
שמחשבותיו המתרוצצות בלי סוף במוחו, כאילו הרחיקו אותו לגמרי
מהנעשה בחוץ ואף מהאדם המותקף בלי הרף על ידי איתני הטבע,
הפוגעים בו והמכאיבים לו.
"אחרי הכל זה עדיין לא מבול, שהקדוש ברוך הוא הוריד על אחינו
בארץ ישראל. הקדוש ברוך הוא פשוט ממחיש לבן אדם, שקיים קשר
בלתי מנותק בין השמים והארץ, דבר שכבר הופיע בפסוק הראשון של
תורתנו הקדושה. אמנם המלה 'שמים' מצביעה, ששם מקור המים, אבל
השמים הנדיבים מעניקים משלהם גם לארץ. אחרי הכל השמים אינם
צריכים כמות כה גדולה. לשם מה בעצם נחוצים שם מים? למלאכים,
כדי לרחוץ את כנפיהם הלבנות ממילא, למלאך מטבחיאל, כדי למלא
את הסיר הגדול במים, כדי לבשל את בשר שור הבר ואולי גם קצת
מים, כדי למהול את היין הישן נושן מימי נח הצדיק, שהתקשה מרוב
הזוקן ובקושי יחליק דרך הגרון של הצדיקים העדינים, דיירי גן
עדן. אז ברור שאת הרוב הם שופכים על הארץ , אך לו לכל הפחות
חילקו את המים בצורה הגיונית אל המקום, שבו הם נחוצים. ברור ,
שאין לדרוש מהכל יכול, שברא את כל העולמות, שיבזבז את זמנו
על דברים כה קטנים והנוגעים רק למשוגעים, היוצאים מהבית ביום
גשם. אי לכך בתוך הפמליה הגדולה של המלאכים המכובדים, המבלים
את חייהם באין מעשה בתוך הפלטין, יכול היה ראש המלאכים למצוא
מלאך, שיהיה ממונה על הגשמים ויוריד אותם רק למי שיבקש ממנו,
בשדות זרועים, שנחרשו בעמל על ידי עובדי האדמה, על הגפנים,
שהענבים יהיו עסיסיים יותר ואפילו על עצי זית העתיקים, אבל מה
טעם להציף את הרחובות, כשהמים לא תמיד יורדים לנהר טאחו, המקיף
את העיר משלושה צדדים, אלא חודרים לבתים של העניים, הנמצאים
לרגלי הגבעה? ברור שלשאלה זאת לא אזכה לקבל תשובה. בדיוק, כפי
שאני יכול עד מחר לדפוק בשער ובדיוק ברגע בה אדפוק, ירעם רעם
מחריש אוזניים ויותר חזק מנקישה שלי ואיש לא ישמע אותה. אכן
צריך מזל בחיים. כל ידע שצברתי, כל ניסיון בחיים אף תואר,
שקיבלתי מנכבדי העיר, שבתוכה שכנתי, לא יעזרו לאדם, אם אין לו
מזל "מעניין," הפטיר האלמוני, "במו עיני נוכחתי, שהיום יום
נוח, המבטיח הצלחה לילידים במזל 'גדי', והנה אני ניצב כאן ללא
נוע, כמו אשת לוט המלוחה, שנמסה במים. כנראה שלגבי המזל, קיים
הכלל שלישראל אין מזל ותורה זאת תופסת אך ורק גדיים נוכריים,
כגון נוצרים, מוסלמים ושאר עובדי כוכבים. בעניין זה הבהירו
כבר מורי , שאמרה זו שאולה ממסכת שבת, פסוק קנו והיא: אין
בני ישראל נתונים לתופעת הכוכבים והמזלות, שלא כאומות העולם,
שהאמינו בהשפעת מזלות על סדר העולם", אך לי נדמה שיותר מתקבל
על הדעת הפירוש, כי גלגל ההיסטוריה חוזר על פי רוב לרעתם של
בני ישראל, לעומת גורלם של הגויים, אשר במאבק זה על ההצלחה
בחיים - תמיד מצליחים. ובכל זאת צריך לנסות ואסור להתייאש!"
הוא הגביר את הנקישות בשער והפעם יותר חזק.
"סוף סוף הרעדתי את סעיפי השמים!" קרא ההלך האלמוני בקול עליז,
"ותפילתי נתקבלה או שמא הגזמתי ? עתה יתחיל כרגיל -ראשית
החכמה --שלב ההסתכלות והערכה על פי מראי, מה טיבי ? "צורה,
שעיצבו המים בדמות חנוטי מצרים", סיכם בחרוז, שצץ במוחו.
ואמנם מהחלון בקומה הראשונה הציץ ראש של אישה, שהתבונן במקיש
העקשן. אין זאת, כי הרושם לא היה מעודד ביותר, כי השער נפתח רק
בחלקו והוא נחסם מיד על ידי אישה המוגנת היטב מפני הקור שבחוץ
על ידי אדרת רחבה וכבדה.
" אתה זקוק לעזרת רופא ? בעלי לא עובד עכשיו, אבל אתה יכול
לגשת לרופא יהודי, שעכשיו עובד, אמנם הוא קצת יקרן.."
"לא, גבירתי, באתי דווקא הנה.."
"הו, הבינותי , אין לך לרופא אחר. איך לא חשבתי, המתן רגע.
מיד אביא לך.."
" אל תלכי, בבקשה, גבירתי, לא, אינני מבקש נדבות!" קרא ההלך
המוזר, "ואיני חולה, ברוך השם. אני באתי לכאן ממרחקים, כדי
להיות תלמיד וללמוד תורה מפי רבי יהודה הלוי."
" ללמוד תורה? אינני סבורה, שלרבי יהודה הלוי יש זמן להתפנות
אליך. די לו בחולים שלו ואחרי העבודה בחצר המלך עם החולים
העניים, הוא עוסק אך ורק בכתיבה. ועתה, אם תסלח לי, אך עליך
להבין, שבעלי טרוד מאוד ואינו יכול להתפנות אף לשוחח אתך."
"אבל גבירתי, תביני, עברתי מאות קילומטרים, מדבריות וימים, כדי
לראות את פניו ולשוחח אתו. אני פשוט מוכרח לראות אותו!
" אתה מוכרח?", קראה בזעם האישה, "יש דברים רבים, שבני אדם
מוכרחים ואינם עושים מאומה. עכשיו לא תוכל לראות את רבי
יהודה. הוא עסוק מאוד ונוסף לכך הזמן לא מתאים."
רק עכשיו התבהרו קצת עיניו של ההלך, שהגשם עירפל אותן והוא
גילה בפניה של האישה טבעות שחורות ורחבות מתחת לעיניה.
" פניה קדרו כפני השמים ועיניה הזילו דמעות, כמו מים" עברה
מחשבה במוחו.
אכן אולי הזמן עכשיו באמת לא מתאים לביקורים ?
"אם אתה מוכרח לראות את רבי יהודה, אז אולי תמצא לך יום אחר,
שלא יהיה כל כך טרוד. אולי בעוד כמה ימים. עכשיו הזמן לא
מתאים."
" בעוד כמה ימים ? ואולי גם בעוד כמה שבועות " הדבר בלתי
אפשרי, גבירתי, אם לא אראה את רבי יהודה היום, עכשיו, אזי מחר
אהיה כבר בדרכי לצרפת או אולי לארצות אפריקה הצפונית, לכל
מקום שרגלי תשאנה אותי. העולם שלנו גדול מאוד ובכל ים יש
דגים, אבל אני משביע אותך בכל הקדוש לך.."
"מה שקדוש לי, לא נוגע לך!" הגיבה בזעם בעלת הבית.
"אולי כן", הגיב בקול נמוך, שכמעט לא נשמע, ההלך ובהגבירו את
קולו " תאמרי לו רק, שלפני ביתו עומד בחור רטוב כולו, שמבקש
ללמוד אצלו תורה ואם יענה לך:" אין לי זמן אפילו לראות אותו
ולשמוע אף בקיצור הנמרץ את מבוקשו - מלאת את בקשתי, אודה לך
מקרב לבי ומיד אסתלק ולא תראי אותי עוד. ורק תודיעי לו.
זה הכל!"
" אני לא יודעת, אם אעיז להפריע לו, בזמן שהוא יוצר, אך כדי
שלא תחשוב, שאשתו של רבי יהודה הלוי היא מכשפה רשעית, כמו
שהנוכרים מלעיזים על אשתו של הפילוסוף היווני המפורסם, אגש
ואומר לו מה שביקשת. מעולם לא פעלתי מאחורי גבו ולא החלטתי על
דעת עצמי. מה עוד, בטוחה אני, שאף הוא שמע את הדפיקות הרמות
בשער וישאל אותי, מי זה דפק בעקשנות כזאת בשער ומה רצה?"
היא סגרה במרץ את השער והגיפה בקפדנות רצועת ברזל כבדה
לרוחב כל השער. מיד אחר כך נשמעה טפיפה מהירה של עקבי נעליה
על מדרגות אבן. עתה כשהייתה בטוחה, שהאורח פורח המוזר לא מסוגל
לראות אותה, נתנה חופש לדמעותיה, שיכלו להתחרות בטיפות הגשם,
שעדיין נמשך. במצב זה התפרצה לחדרו של בעלה והיא כולה זעקת
כאב:
"לך ותראה בעצמך במו עיניך את האיש הראשון שבא לביתך לראות
אותך ולאיש זה נדרת נדר, שתשיא את פרלה שלנו. ייתכן שאתה
משורר גדול, בעל התרוממות נפש, אבל היכן היה ההיגיון שלך. האם
חשבת אפילו רגע אחד, בטרם נדרת נדר? האם תיארת לעצמך, מי יכול
להיות האיש הראשון, שיבוא לביתך ?האם לא חשבת, שתאמלל את ילדתך
הקטנה?
בשביל קבצן מלוכלך, ששערותיו פרע מכסים גם את פניו, כולו
קרוע ובלוי, בשביל, אני לא יודעת איך להגדיר יצור זה, גידלתי
את הגוזל שלי במשך 16 שנים. לא יהיה הדבר! יהודה, שלו נישאתי
איננו איש אכזר והוא מוכרח לחזור בו מהבטחתו שפוגעת בעתיד
בתו."
אין זאת ,כי דבריה של אשתו ריגשו את רבי יהודה, כי הוא קם
מכורסתו, חיבק אותה והכריז:
"הפסיקי נא לבכות והרגעי, יקירתי. בוודאי שאינני רשע ואכזרי.
אמרתי מה שאמרתי מתוך כעס, כשנדמה היה לי, שהשיר שאני כותב
הוא יותר חשוב מעתידה של פרלה, אך בטחתי באדוני הנשגב מכל בני
אדם, שיום אחד ישלח לי , כמו ששלח את המלאכים לאברהם, את החתן
לפרלה. לגבי האיש הדופק בעקשנות בשער ביתנו וניצב כל הזמן בלי
מחסה ומסתור בגשם זה, תסכימי אתי, שלו היה זה גם חתול או כלב,
היינו מכניסים אותו לבית, כדי להעניק לו קצת חום והגנה מפני
הקור והגשם הבלתי פוסק. אמנם תיאור האיש ,שנתת לי אינו מעודד,
אך אין לשפוט אדם רק על פי מראה עיניים. שופט צדק בוחן כליות
ולב, כתוב בירמיהו יא, כ ובתהלים ז,י, אם אינני טועה, תמצאי
"ובוחן לבות וכליות אלהים צדיק". כליות של בן אדם ולבו
קובעים, יקירתי, ולא מראהו החיצוני, שהגשם הבלתי פוסק עיצב.
, ועתה בלי נדר נראה אותו והוא יסביר לי מה כל כך דחוף היה לו
לבוא אלי."
באותה פתאומיות, שהגשם התפרץ והספיג עמוק את כל העיר, נרגע,
הפסיק ורוח קרה החלה לפורר ולפזר את העננים האפורים.
"המטר נגמר והסימן הראשון - רוח מפזרת עננים באון!"
קרא בשמחה הניצב ליד השער. השער המוגף נפתח לפתע ברעש, לאחר
שסגר המתכת נשמט על רצפת אבנים המסותתות. עתה נראתה דמותה של
בעלת הבית, הצועדת תוך חשיבות לאט לאט למקום, בו ניצב כמו פסל
ההלך המוזר.
"כבוד הרב יהודה הלוי הואיל בטובו להעניק לך מזמנו כמה דקות,
על מנת שתוכל לשטח לפניו את בקשתך. בהתחשב עם זמנו, שמוגבל
מאוד, אודה לך, אם לא תאריך את דבריך ותמסור לו בקיצור הנמרץ,
מה סיבת ביקורך."
"אכן יש מזל גם לגדיים יהודיים!" קרא בשמחה ההלך, "גבירתי
הנכבדה, כפי שהבטחתי לך, אני מודה לך מקרב לבי השמח ובחפץ
לב הייתי מצדיע לך, כנוהג אבירים ,בהנפת מגבעתי, אך חושש אני,
שאם אעשה זאת, ארטיב את כולך. בכל אופן אני מסיר את מגבעתי
לפניך, אף אם זה לא נוהג יהודי."
הוא הסיר בזהירות את מגבעתו ושפך לצד המדרכה את המים, שהתאספו
בתוך התתורה של המגבעת.
"ממש, כמו סירה שעלולה הייתה לטבוע, לאחר שהתמלאה עד אפס במים
וכמעט שגם הטביעה את היושב בה, במקרה זה את חובש אותה על
ראשו. הנה גבירתי, שפכתי את כל המים ואני מוכן לצעוד בעקבותיך
. האם ברצונך, שאנעל את השער?"
"לא, תשאיר אותו פתוח, שמא במקרה יבואו חולים שיזדקקו לרופא,
הגם מסופקת אני, שביום כזה יבוא איש. אודה לך, אם תנגב היטב את
נעליך על הסמרטוט הנמצא בראש המדרגות".
"בחפץ לב, גבירתי הנעלה!"
"רק דפוק בבקשה בעדינות על דלתו של הרבי. אין בביתנו חרשים."
"רגע אחד. רק אניח את סירתי על הרצפה היבשה על יד הדלת."
"בלי כיסוי ראש תיכנס לחדרו של כבוד הרב?" הזדעזעה בעלת הבית.
" אל דאגה, גבירתי. לכל יהודי יש כיסוי ראש ,המעיד על
השתייכותו לעם הנבחר."
הוא הוציא במהירות מאחד מכיסיו כיפה גבוהה, רקומה בשלל צבעים
("גם בה פגע הגשם") והניח אותה על ראשו.
" הנה. עכשיו אני כשר למהדרין!"
בעיניו השחורות והעמוקות נראה לפתע ניצוץ ושיניו הלבנות
שהבריקו מתוך סבך השערות, העידו שההלך המוזר -מחייך.
"ממש, כמו יפתח השודד מימי התנ"ך, לאחר שהעניקו לו זקני השבט
המכובדים את משרת השופט על כל העם", צץ הרהור מהיר בראשה של
גרסיה," ואיש כזה רצה יהודה להכניס למשפחתנו."
דפיקה קלה ועדינה ו"יפתח השודד" נעלם בחדרו של רבי יהודה. מבלי
לשאול סגר מאחוריו בשקט את הדלת: "שלום עליך ועל כל ישראל רבי
יהודה הלוי. סוף סוף התקיים המפגש ההיסטורי, שעליו חלמתי ימים
ארוכים."
"מדוע היסטורי? מה לי להיסטוריה? בסך הכל אני משורר, שמתפרנס
דווקא מרפואה. שמא לך יש עבר היסטורי?"
" לי? על כי אבות אבותי לא שמרו על מצוות אלוהינו, נגזר עלי
לנדוד על האדמה הזאת . ומאז אני נע ונד יותר מאלפיים שנה וכל
זמן מתגעגע ומתפלל, שיינתן לי לשוב לארצי הקדושה."
"עוד שוב תשוב פעם לארצך רב..מה שמך בעצם?"
"פשוט ר' יהודי! ישמעאלים נוהגים לקרוא לי "אבו פולן", כי אין
לי ילדים, שאת שמם יצמידו לשמי, אבל שמש בית הכנסת הזקן, כשאני
עם ערוב היום מתגנב ללון בבית הכנסת, קורא לי פשוט: "ר'
יהודי, שרק לא תשכב ליד ארון הקודש ולא תלכלך את הרצפה!" והוא
בעצמו אינו יודע, שבשם 'יהודי' טמונים כל שמות הקדוש ברוך
הוא: י ה - י ה ו - ד' וי'."
" הסברה יפה ומעניינת. אם כך, ניגש לעניין, שלמענו חיכית זמן
כה רב בגשם. במה אני יכול לעזור לך ?"
"מבקש אני ללמוד אצלך תורה!"
"האם לא למדת תורה אצל רבי ב'חדר', כשהיית ילד?"
"הרבי היה מתרגם לנו את המילים. מילה במילה לשפת העם, מילים
שלא היו מתאימות לפי דעתו לילדים היה משמיט ובכל הזדמנות היה
מרביץ לנו על כפות ידיים, כדי שיותר טוב נזכור. עד שנמאס לי
וברחתי!"
"ומה אמר אביך ?"
"אבי נפטר מ"המגיפה השחורה" שנתיים אחרי שנולדתי וכשרק קצת
גדלתי אמי בעצמה עודדה אותי לצאת מהבית ולחפש פרנסה, כי קשה
היה לה לפרנס חמישה פיות. וכך מוקדם מאוד פתחתי בנדודים מארץ
לארץ ובכל מקום ניסיתי ללמוד מכל אחד, שהסכים ללמד אותי תמורת
שירותים שלי. כהן שומרוני פתח לפני את ספר התורה, בעל אלף או
אלפיים שנה (כך הוא הבטיח לי) והסביר לי את ההבדלים בין
תורתו העתיקה לבין תורתנו. מקובל אחד זקן וכמעט עיוור, שנשקתי
את ידיו ומצאתי חן בעיניו, הסביר לי תוך כמה דקות את "מעשה
המרכבה" ו"סודות הבריאה". ואפילו מינים, שנתקלתי בהם ושקיוו
להעביר אותי על דעתי, הסבירו לי את רזי "סאנטה ביביה"
(תנ"ך הקדוש), עד שראשי היה לגמרי מבולבל ועתה כשאני ניצב
לפניך, אני מרגיש תוהו ובוהו בראשי. יתכן גם מאוד שהגשם שירד
בעוז חדר דרך אוזני למוח והמיס אותו."
" אל לך לחשוש. גשם אינו חודר למוח.. מאידך גיסא, יש לך ודאי
דברים שברורים לך, כמו למשל מי הרג את הבל ?"
"קין ימח שמו וזכרו!"
"חדל מלקלל בחדרי. ולגבי קין, אף אלוהים חס עליו ואסר לפגוע
בו..ואת גלית הפלשתי?"
"אני לא בטוח. שמעתי, אבל אינני יכול לענות, אני פשוט אינני
בטוח, מיהו האיש."
"דוד המלך. האם לא שמעת על מנעים זמירות ומחבר תהלים?"
"שמעתי, אבל כפי שאמרתי הכל מבולבל ואני מבקש ממך ללמד אותי
מבראשית עד שתרצה ללמד אותי, אבל בצורה יסודית".
"יהיה קשה, אך אשתדל, אבל לא תגיד לי, שגם על "עשרת
הדיברות" לא שמעת?"
"עשרת הדיברות"? הו, אלה אני יודע היטב. גר צדק בגרמניה, שהיה
קודם בן נח, הכריח אותי ללמוד את כולם בעל פה."
"אם כך, את העיקר אתה יודע. מהו למשל הדיבור העשירי?"
" לא תחמוד בית רעך!" זהו כלל וסוף הפסוק מבארו לפרטיו: " לא
תחמוד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך!"
" יופי, ר' יהודי, אבל מדוע אתה בעצם עומד ולא יושב ? שבה
נא!"
"לא , כבוד הרב , אני מעדיף שווע נח בעמידה, כי אם אתיישב
בכורסה, אדבק אליה ועוד דבר -אקלקל לגמרי את ריפוד הכורסה."
"ריבונו של העולם, כמה מפוזר בן אדם. באותו הרגע חשבתי על
משחק מילים היפה בפיך: שבה נא ושווע נח ולגמרי שכחתי, שכל
הזמן ניצב לפני אדם רטוב עד לשד עצמותיו!"
הוא נטל פעמון קטן, שהיה מוטל לפניו על השולחן וצלצל במרץ.
מיד נפתחה הדלת ועלמה ספרדיה, לבושה כולה בשחור, כדין
מטרוניתות חסודות, הופיעה בחדר:
"קראת לי כבוד הרב ?" פנתה אליו בקול נמוך, המביע דרך ארץ, אך
גם חיבה לאדון שקרא לה.
"כן, מדלנה, קחי את האדון הזה ותחליפי לו את כל בגדיו ואם
הנעליים לא תהיינה מתאימות, ינעל נעלי בית. הרי את מכירה
היטב את התוכן של ארון הבגדים. אחרי שיסיר הכל, הניחי את בגדיו
ונעליו לפני האח, שיתייבשו. אין צורך למהר, אני רוצה שיתייבשו
לגמרי."
" הכל יהיה, כדבריך אדוני הרב. יואיל סנור ללכת אחרי", פנתה אל
ההלך הזר, שעמד כולו נדהם ולשווא ניסה להגיד, להודות או לסרב
לנדיבות כה לא מתקבלת על הדעת.
די היה לרבי יהודה הצצה מהירה בפניו של האלמוני והוא הוסיף:
" אנא, חבל לבזבז את הזמו! לך עם מדלן ותתלבש. לימוד התורה לא
צריך להמתין ועוד דבר אחד..לאחר שמשאלתך התגשמה ונפגשת אתי,
במקרה שנדרת נדר חמור, שסכין ומספריים לא יגעו בפניך ולא
בשערותיך, הגיע הזמן לבטל את הנדר ואחרי שתתלבש ותתחמם קצת
ליד האח, תלך עם מדלנה לאברמיקו. מדלנה, אחרי שהסנור יתלבש,
תוליכי אותו לאברמיקו ותאמרי לו, שרבי יהודה שלח את תלמידו, על
מנת שיטפל בו, כפי שצריך,"
"כדבריך אדוני הרב", ענתה מדלנה.
לא עבר זמן רב, לאחר שמדלנה שבה מאברמיקו עם תלמידו של רבי
יהודה ושני צלצולים עצבניים הריצו אותה לחדרה של הגברת גרסיה,
ששכבה על הספה, לאחר שחשה לפתע כאב ראש 'איום': "היכן את
מדלנה? אני מצלצלת ומצלצלת, כמו לא עלינו בכנסייה ואת לא
מופיעה. אני מרגישה לא כל כך טוב ועוד מעט צריך לקרוא למשפחה
לארוחת צוהריים. הרי את יודעת, שאני מקפידה מאוד על זמן קבוע
של הארוחה ואת במקום לעזור לי- נעלמת."
"לא נעלמתי, אלא שכבוד הרב שלח אותי."
"אהה. אם כבוד הרב שלח אותך, הרי מצדי הכל בסדר. רציתי רק
להגיד לך, שהיום תצטרכי להוסיף עוד כיסא אחד וצלחת נוספת
בשביל אחד..פרא אדם, שהרב המרחם על כל יצור הזמין אותו
ואינני יודעת מה החליט לגביו."
"ברשותך, סנורה גרסיה, אני אף פעם לא מתערבת לעניינים לא שלי,
אני יודעת היטב את מעמדי ומעריכה את יחסכם אלי, אבל אני מרשה
לעצמי, על פי ניסיוני, שאני מכירה את בני אדם הבאים לכאן,
להעיר, שסנור רב יהודי, כך קוראים לו, אינו בכלל "פרא אדם"
ויש לו מצח ועיניים כאלה, כמו 'פואטה' (משורר) או להבדיל
נזיר, שלמען אהבת אלוהים החליט מרצונו הטוב להיכנס למנזר."
"אני ראיתי אותו ראשונה ואני אומרת לך, שהוא פשוט "פרא
אדם", אבל אני כבר רואה שאת כבר התאהבת בו. אז אני מודיעה לך,
שאני לא אתנגד בכלל, אם את תתחתני עמו ועוד אוסיף לך לנדוניה,
כדי שתוכלי לפרנס אותו."
" אני מודה, סנורה, שאם אחליט להתחתן ,בחפץ לב אסכים, שסנור רב
יהודי יהיה חתני."
"הוא כבר שיגע אותך. עכשיו אני מבינה , איך הנחש פיתה את חוה.
טוב, תיגשי למטבח וראי, אם הכל בסדר."
כשנכנסה מדלנה למטבח, נדהמה למראה רב יהודי, היושב בלי מעיל
ובלי נעליים מול האח ומזמזם חרישית בלדה ספרדית עתיקה:
"הו, סניוריטה מדלנה, אלפי סליחות, שפרצתי לתחום ממלכתך. באתי
רק להציץ, איך בגדים שלי מתייבשים והאש משכה אותי קרוב אליה
והחלטתי לחמם א מוחי, שקפא וגם את רגלי, שנרדמו מהעמידה
הממושכת ליד שער ביתכם".
"סנור יהודי" השיבה לו מדלנה בקול נמוך, מבלי להביט עליו,
"סנורה גרסיה תבוא בעוד רגע למטבח, לראות אם הארוחה מוכנה
ואודה לך, אם תצא מיד מהמטבח, כי לכאן אסור להכניס גבר.זהו
חוק שעליו היא מקפידה, והיא עלולה מאוד לכעוס עלי
ולהעניש אותי בצורה חמורה מאוד וזאת בוודאי לא תרצה."
"אני רץ כבר חמתי, יונתי בחגווי המטבח. אגש לרבי, שיראה את
פרצופי החדש, אחרי הניתוח אצל אברמיקו. רק שמרי היטב על בגדי,
כי עוד אצטרך אותם."
מדלנה דפקה בקלות בדלת חדרו של רבי יהודה וקראה, כפי שעשתה זאת
תמול שלשום: "ארוחת צוהריים!". וכששמעה את הקול המוכר: "אנחנו
באים!" מיהרה לאולם הסעודה. כשנכנסו שניהם לאולם ,הפנו בבת
אחת שלוש נשים את מבטן אל הנכנסים. הראשון צעד בחשיבות ,
כשראשו מורם רבי יהודה הלוי ובעקבותיו, כמו יורש העצר אחרי
המלך ההלך האלמוני. אף הוא הרים את ראשו, כנאה למנצח, שהשיג
את מבוקשו ואף שלח חיוך לעבר המתבוננות בו. ה'בולרו' השחור
והמבריק, הצמןד לכותנתו הצחורה, הדגיש את פניו החיוורים ואת
עיניו השחורות והגדולות.
"גבירותיי", קרא רבי יהודה, "ברצוני להציג לפניכן את תלמידי
רב יהודי. אמנם בטוח אני, שבהיותו ילד קראה לו אמו בשם אחר, אך
רצונו של אדם הוא כבודו."
באומרו זאת לא נעלמו מעיניו המבטים של המתבוננות באורחו. פרלה
שלו עקבה במבט מוקסם אחרי כל תנועתו .הנה הופיע הנסיך
מחלומותיה, שייקח אותה לארמונו הנפלא. מדלנה, שראתה את ההלך
האלמוני, בטרם הוליכה אותו לאברמיקו, קיבלה את פניו תוך כבוד
הראוי לאדם, שמסתתר תחת מסווה של נווד ועתה נתגלה, כמו פרפר
צבעוני, שזה עתה יצא משריונו של הגולם. אך מתוך שלוש הנשים
בלט המבט הנדהם של גברת גרסיה, שלא הייתה מסוגלת לנתק את מבטה
מהצעיר, שכה השתנה. אף עיניים אלה: עיני "יפתח השודד" הפכו
לפתע דומות לעיני בעלה, כאשר בפעם הראשונה הקריא לה שיר אהבה,
המוקדש לה.
"אכן גרסיה היקרה", הגיב רבי יהודה, "רואה אני בעיניך תדהמה ל
מראה תלמידי. כפי שאת רואה, כל זה עשו הבגדים שלו. כבר אמרו
חז"ל: "אדם עושה את הבגד ואילו הבגד עושה את האדם" ( הפעם לא
טרח, כרגיל לצטט את מקור הפסוק) וכפי שאת רואה אברמיקו הצליח
להסיר ממנו את החיצונות שלו ולגלות לנו את פנימיותו. העולם
הרוחני גבר על העולם החומרי." סיים במשפט פילוסופי.
"באמת נפלא!" קראה גברת גרסיה, "עתה אני מקווה[ שתגיד למדלנה,
שתשליך את כל הסמרטוטים שלבשת לפני זה לפח!"
"עם כל הכבוד שאני רוכש לך גבירתי הנעלה ותודה שהפגשת אותי עם
הרבי, אינני מסכים אתך בעניין סמרטוטים. אלה הם פשוט בגדי,
שמסיבה בלתי תלויה בי, נרטבו, אך הם ישמשו אותי עוד שנים רבות
מהיום, בו הלימודים יגמרו ואצא שוב לדרך הארוכה, המוליכה
לארצות העולם."
"האם עלי להבין, שלא נאה לך ללבוש בגדים שכבוד הרב לבש ושמא
סבור אתה, שרבי יהודה ילבש אי פעם בגדים, שמישהו לבש?"
"חלילה לי לחשוב כך. אך בטוחני, שתמיד ימצא תלמיד כמוני,
שיזדקק להחליף את הבגדים הרטובים ואילו אני רגיל לבגדי וזקוק
להם משתי סיבות וכל אחת לא פחות
חשובה מהקודמת."
"ומה הן הסיבות, אם מותר לי לדעת?" נשמע בקולה של גרסיה
נימה יהירה.
"אמא, איך את מדברת לאורח שלנו?" קראה בקול נרגז פרלה.
"לא דבר, גבירתי הצעירה והנאה. בחפץ לב אגלה לגבירתי הנכבדה,
לשם מה אני זקוק לבגדים ישנים ומשומשים, אבל זה סיפור ארוך
ובהזדמנות הבאה אספר לכם בחפץ לב, מה היא התועלת מהבגדים
שלי."
"האם אי אפשר לענות בקיצור הנמרץ", התעקשה גברת גרסיה.
"גרסיה יקירתי", התערב הרב יהודה. "הפסקנו שיחה על ענייני
קודש, כדי להסתגל לנוהג, לסעוד בזמן מדויק והנה את.."
"צדקת יהודה וסליחה!"
עתה קם רבי יהודה ובעקבותיו קמו כולם. הרבי פתח בתפילה לשלום
המשפחה וסיים בברכת מזון.
"אמן ובתיאבון!" סיימו הנוכחים. גרסיה קמה במהירות והחלה לטפל
בכלים, שהביאה מדלנה והעמידה בעצמה לפני בעלה צלחת עם מרק. מיד
אחר כך מזגה את המרק לצלחות, שהגישה לה מדלנה, על מנת שתגיש
לפרלה ולאורח. ארוחת צוהריים התנהלה בשקט יחסי, בהתאם לאמרה:
" אין משיחין בשעת הסעודה." אך כאשר מדלנה הביאה טס עם
'פינג'ן' ובו קפה שחור ועוד מגש עם עוגיות מתוקות, מעשה ידי
בעלת הבית, לא התאפקה גרסיה ןשאלה בתמימות:
"מה דעתו של כבוד הרבי, האם עתה, כשהגענו לסוף הסעודה, מותר
יהיה לאישה סקרנית לספק אתת סקרנותה ולקבל תשובה מאורחנו
הנכבד?"
"מבחינה הלכתית אין כל איסור בשעה ששותים קפה וטועמים עוגיות
טעימות לא לשוחח. אדרבא, כל העסקות מתנהלות, אחרי שמגישים
לבעלי העניין ספלונים עם קפה חזק ומתוק.
"אם כן", פתח רב יהודי, "אענה לך גבירתי הפעם מדוע בגדים ישנים
עדיפים על בגדים חדשים ועל המקרה שקרה לי עם בן אדם, שהעריך
בני אדם לפי הלבוש שנשאו. היות וזהו סיפור על אחד מבני עמנו
ומה עשיתי, אספר לך אותו בפעם הבאה. נתחיל בבגדים חדשים
ומפוארים. נניח שאת גבירתי החלטת להיענות להזמנה של מכירה טובה
או קרובה, שגרה בעיר אחרת, מרוחקת מטולדו ואולי אפילו במדינה
אחרת. מה את עושה? את אורזת את שמלותיך היפות ביותר וכל
הדברים הנדירים והיקרים, המעידים על מעמדך, בתןך כמה ציקלונים
והעגלון קושר אותם היטב מאחורי המרכבה ואת הסל הקטן עם
התכשיטים והתמרוקים את מניחה בחיקך, לאחר שהתיישבת במושב
הרך."
" ומה חשבת, שגברת גרסיה תופיע לפני המכירה שלה, כמו לא עלינו
קבצנית?"
"חלילה לי לחשוב כך. הרי ציינתי את המטען, שאת נוטלת אתך.
העגלון פותח בדהירה עליזה על אבני הדרך, עד שהבתים האחרונים
נעלמים ולפתע בלי כל אזהרה את נוסעת ביער, כשמשני צדדי המרכבה
עצים רמים, שזורקים צל על כל הסביבה.
העגלון, שמכיר את הסביבה מצליף בסוסים. דרך זו בין עצי היער
תימשך רבע עד חצי שעה והוא רוצה כבר לראות את השמים מעליו.
לפתע הוא מאיט. את היושבת במרכבה אינך רואה מאומה, אבל הוא
מראש הדוכן ראה מיד שלוש אבנים גדולות המונחות ברוחב הדרך ועל
האבנים סבך של ענפים כרותות ושבורות. כאן בדרך הצרה בין העצים
אין כל אפשרות לסובב את המרכבה ולחזור למקום, שממנו באתם. הוא
מקלל חרישית ( את אינך מוכנה לשמוע קללות בשום מצב!) וקופץ
מהדוכן, כדי לסלק את המחסום. שמא לא ירגיש בו איש? הוא לא
הספיק לגשת למחסום, כשלפתע צצות מאחורי הסלעים, שלא נראו כלל
קודם, שלוש דמויות, המנפנפות כמו מטורפים בסכינים ארוכים. אחד
מצמיד במהירות את סכינו לצווארו של העגלון (שמא ירצה להיות
גיבור ולהגן על הנוסעת שלו?):
"מה אתה עושה אבא? מדוע אתה רוצה לקלקל עבודה של אחרים? האם
אתה חושב, שאבנים שאספנו, עשויות מספוגי ם והענפים האלה בעצמם
נערמו? האם אתה ממהר כל כך לעלות לגן עדן ? האמין לי, שם אין
בשבילך מקום, אבל אם אתה מעדיף גיהנום, אנו נעשה לך. עמוד שם
על יד העץ ואף מילה מפיך!"
הסכינאי השני מתיר את הסוסים וקושר אותם לעץ, שעל ידו ניצב
העגלון:
"תן לבהמות לאכול, שיהיה להם כוח לשאת על גבם את המטען הכבד
הזה, שהבאת!"
באותו הזמן פתח כבר השלישי את דלת המרכבה:
"סניורה, מהר לרדת ותמסרי לי מהר את הארנק שלך עם 'דינרוס',
שלקחת אתך לדרך. מה את מחכה ? האם את רוצה, שאני אחפש אצלך
?תהי בטוחה, שלא אתבייש לחפש בכל מקום, שאת עלולה להסתיר, עד
שאמצע את השקית. נו, מה את החלטת?:
את מוציאה את השקית ופונה בקול בכייני אל השודד, שמנפנף בהנאה
את הסכין מול פניך:
"אבל תבין, סנור, שפה בארנק אני מחזיקה את כל הכסף ואם אתן לך
את כל מה שיש לי בכיס, לא יישאר לי אף דינר אחד לאוכל ולא
ללינה במלון ואגיע העירה בלי פרוטה, כמו פושטת יד."
"לאן את נוסעת, סניורה?"
"לבקר את ידידתי.."
"אם היא ידידה, שהיא תדאג לך. ובשביל לינה במלון ואוכל, עד
שתגיעי לידידתך, יספיקו לך 5 דינרים. זהו. שלא תגידי, שאין לי
לב!"
" 5 דינרים ? מה אני, פושטת יד ? הידעת, שאני אשתו שח הרופא
בטולדו, רבי יהודה הלוי, שמקבל מהחולים, כמה שהם זורקים לג'רה
והוא מרפא את כל העדות והמוסלמים קוראים לו בחיבה "אבו-ל-חסן
החביב!" ו.."
"גבירתי לא איכפת לי, איך קוראים המוסלמים לבעלך. לידיעתך אנו
נוצרים כשרים ויש לנו אפילו כומר משלנו, ולא כופרים, שאותם
צריך לגרש מאדמת ספרד הקדושה. ועכשיו גמרנו עם הדיבורים. זה
שעל צווארך הוא זהב ולא פח צבוע ? הורידי את השרשרת, שעלולה
לחנוק אותך וגם את הטבעת. זאת בטח מזהב. גם אישתי הייתה רוצה
פעם להתקשט בשרשרת זהב ותפסיקי לילל. הביני, זאת הפרנסה שלנו.
אם נשוב למחנה ולא נביא 'דינרוס' וסחורה, יכעס מאוד ה'קאפו'
(ראש) שלנו ואם הוא כועס, הוא מסוגל לגרש מהמחנה את אישתי, את
אמי החולה ואת ילדי הקטנים. טוב. עכשיו את יכולה לעלות אל
המרכבה ולשבת בה, עד שנגמור עם חבר שלך."
"הוא לא חבר שלי. הוא פשוט עגלון!"
"ועגלון הוא לא בן אדם ? הי, אבא, שמעת מה אמרה הגברת שלך,
שאתה לא אדם ושאתה רק עגלון. מה אתה עומד, כמו גולם ושותק? התר
מיד את שתי החבילות שמאחורי המרכבה."
"אבל אלה הן של גבירתי ואעשה זאת רק אם היא תגיד לי!"
"היא לא תגיד לך כלום. היא תשתוק, כמו דג. החבילות האלה הן
שלנו והכל מה שיש בתוכן. ה'קאפו' יחליט כבר מי יקבל מה, אבל
בינתיים תפתח אותן ותשים על האדמה."
"אבל גבירתי תכעס עלי, אם אפתח אותן בלי פקודה שלה. האם אתה
רוצה, שהיא תפטר אותי ?"
לשמע דברים אלה, קפץ לפתע השודד, כשסכין ארוכה וצרה מכוונת
ישר אל עיניו של העגלון:
"סתום את הפה מטומטם שכמוך. אתה רואה מה עשית לי? הרגזת אותי!
וכדי שתלמד לשמור את הוראות "שומרי היער של אוגוסטינו
הקדוש", אשאיר לך על פרצופך את הסימן הקדוש של חבורה שלנו. אל
תזיז את הראש או שעוד מעט תצא לך העין!"
"רחמנות, אדוני הטוב, הרי גם אני נוצרי כשר. אעשה הכל שתרצה,
רק תרחם עלי ועל ילדי, שאביהם יהיה בעל מום ולא יוכל לפרנס
אותם. הנה אני רץ לפתוח את החבילות!"
"זרוק הכל על האדמה. מה זה ? כל אלה הן שמלות ? מהי , בעלת
חנות לנשים? טוב, אני אקח בשביל מריה שלי את השמלה האדומה,
שתלבש אותה, כשפעם נבקר בכנסייה. את יתר השמלות תכניס בחזרה
לחבילה ותקשור כך, שלא ירגישו, שאיש נגע בה. בסדר, תרתום את
הסוסים ותסתלק מכאן ועוד דבר אחד - 10 דינרים!"
" 10 דינרים? מנין אקח סכום כזה, הרי אתה יודע, שאני רק
עגלון."
"אני יודע טוב מאוד, כמה מקבל עגלון? בן דוד שלי הוא עגלון. 10
דינרים. זהו מחיר המעבר!"
"הנה 10 דינרים. זה ממש כספי האחרון ועכשיו איך אעבור ? הרי
הסוסים לא יקפצו מעל האבנים והשיחים הקוצניים?"
"זה לא ענייני. אם אתה רוצה להמשיך לנסוע ואני מציע לך לנסוע
מהר, כי עוד מעט יתאספו כאן יתר החברה ונוכחותך אולי לא תמצא
חן בעיניהם והם עלולים לשחק אתך. אז תזיז את האבנים ואת
השיחים הצידה ועוף מכאן, אבל מהר!"
" אני כבר מסלק אותם ונוסע!"
בסוף המחזה מגיעה הגיבורה שלנו לידידתה בשמלה אחת מקומטת
ומאובקת מאבק הדרכים, בלי אף פרוטה, בלי קישוטים כלשהם ונאלצת
ללוות מחברתה סכום כלשהו כדי לשוב תוך מפח נפש הביתה. זהו
סיפור על בן אדם, שרצה להתהדר ולהרשים את חברו בבגדיו המפוארים
ושהושפל על ידי שודד דרכים פשוט, שכמוהו פועלים מאות ואלפים
בדרכי ספרד והועמד באותו המצב ביש, שעגלון שלו. ויש אומרים,
שהוא יצא מהמפגש עם השודדים בשן ובעין וששם ביער החשוך הרחוק
והנסתר מעין אנשי החוק ,יכלו לקרות דברים יותר איומים ויותר
מביישים, שאף לדמיין אותם - לא יעלה על דעתו של איש העוסק
בדברי קודש ודי לחכימא ברמיזא!
המשך האגדה בפרק האנשים הכחולים |
